יש שמות הנושאים בבשרם את סיפורה של תחייה. שם המשפחה Yogev (יוֹגֵב) שייך לאותה קטגוריה ייחודית של שמות עבריים מודרניים, שנולדו לא מתוך משקע איטי של ימי הביניים — כדוגמת שמות רבים מן הגולה האשכנזית או הספרדית — אלא מתוך מעשה מודע של ייסוד מחדש: אותו מעשה שבו ניגש העם היהודי, בפנות המאות התשע-עשרה והעשרים, להשיב לעצמו את שפתו, את אדמתו ואת שמו. על פי נתוני המקורות האונומסטיים המוסמכים, Yogev מסוּוג בין שמות המשפחה העבריים המודרניים, שלשון מוצאם עברית [Q18324420 — Wikidata]. ציון זה, פשוט כמראהו, פותח למעשה פרק נרחב בתולדות היהודים בני זמננו: פרק העִברות של השמות.
המילה yogev אינה המצאה של המאה העשרים. שורשיה נטועים בעברית המקראית, שם היא מציינת את החורש, מעבד האדמה — זה המהפך את קרקע האדמה כדי להוציא ממנה פרי. המונח מופיע בטקסט הנבואי, ובמיוחד בקטעים שבהם מזכיר Jérémie את הכורמים ואת האכרים (Jérémie 52, 16), ומשייך את המילה לעבודת האדמה בפשטותה [Origins of Jewish Names (Stahl, 2005)]. לבחור שם כזה — או לקבלו — בשעת התחייה הלאומית היהודית לא היה עניין של מה בכך: היה בכך רישום בלב הזהות עצמה של האידיאל של שיבה לאדמה, אותו ציר שסביבו הסתדרה מידה נכבדה של עולם הדמיון הציוני ושל תרבות היישוב.
ספר זה אינו שואף לשרטט גנאלוגיה רצופה ומתועדת של משפחה אחת הנושאת את השם Yogev — שכן שם זה, בטבעו כשם משפחה מודרני שנתקבל לעיתים קרובות בהחלטה מודעת, אינו משתלב בנקל בדמיון של שושלת קדומה. המגמה היא לשחזר באמינות את העולם שהפך שם זה לאפשרי: שכבות המשמעות העברית, הזרמים האידיאולוגיים שהנחו את אימוצו, והרקע ההיסטורי של החברה הישראלית שבתוכה פרח ושגשג. בכל מקום נבחין היטב בין הנמסר כזיכרון, בין המבוסס בארכיון, ובין תחומי ההצטלבות שבהם מסורת ומחקר משיבים זה לזה.
הכול מתחיל בסמנטיקה. השם Yogev נגזר מהשורש העברי י־ג־ב, הקשורה לעבודת האדמה ולחקלאות. שם העצם yogev מציין את החקלאי, את עובד האדמה, לעומת הרועה או בן העיר. ספרי האונומסטיקה העברית המובילים מסווגים שם זה בין שמות המשפחה בעלי משמעות חקלאית וטבעית — קטגוריה שזכתה לפריחה מיוחדת בעידן התחייה העברית [Origins of Jewish Names (Stahl, 2005)] [Family Names in Israel (Eshel, 1967)].
ראוי לשים לב לנוכחותו של המונח במקרא. בספר ירמיהו, בתיאור הגלות הבבלית, מציין הנביא כי שר הטבחים השאיר בארץ חלק מן הדלים "לכֹרמים וליֹגְבים". המילה שנבחרה לציין את קבוצה זו שייכת לאותה משפחה לקסיקלית כמו yogev. כמו כן, בספר מלכים ב, נעשה שימוש במילים קרובות לתיאור הנשארים קשורים לאדמה לאחר גלות האליטות. נוכחות מקראית זו מעניקה לשם עומק שאינו נחלתם של שמות משפחה גיאוגרפיים או מקצועיים גרידא, שצמחו בגולה.
כוחה של הבחירה ב־Yogev נעוץ בדיוק בהדהוד זה: בעברית המודרנית מעורר השם מיד את ענף החקלאות, את האדמה (אדמת המחיה), ובהרחבה — את החלוץ שבראשית המאה העשרים ייבש את ביצות עמק יזרעאל או נטע את פרדסי השפלה. הווריאנטות האיות הידועות — Yoguev, Yogeb, Joguev — משקפות בעיקר את תהפוכות התעתיק מעברית לאותיות לטיניות, כפי שמתבטא בהעברת הואו העברי כ־v, b או gu, ומגלות את המסורות הפונטיות השונות של ארצות הגלות [Q18324420 — Wikidata]. סיווגו של שם זה ברשימות שמות המשפחה הישראליים מאשר את שיוכו העכשווי, ישראלי יותר מגלותי [The Book of Names — 200 Most Popular Surnames in Israel (Ariel, 1997)].
כדי להבין את Yogev, יש להבין את התנועה הגדולה של עִבְרוּת השמות שליוותה את הפרויקט הציוני. בפנות המאה העשרים, ועוד יותר לאחר הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, עשרות אלפי יהודים שבאו ממזרח אירופה, מהעולם הערבי וממקומות אחרים נטשו את שמות המשפחה שירשו מן הגולה — שהוטלו עליהם לעיתים קרובות על ידי הממשלים האימפריאליים האוסטרו-הונגרי, הרוסי או העות'מאני — ואימצו שמות עבריים. מחווה זו נשתלבה בהגיון הרחב יותר של שחרור ובניין מחודש של הזהות, שאותו ניתחו היסטוריונים של המודרניות היהודית כקרע מכוון עם מצב הגלות [Les Juifs et le monde moderne. Essai sur les logiques d'émancipation (Kriegel, 1977)].
עִבְרוּת השמות נבעה ממניעים אחדים שהתכנסו יחדיו. ראשית, מניע אידאולוגי: מחיקת עקבות הגלות (galout) וגילום ה"יהודי החדש" בשמו עצמו — יהודי השרוש באדמת אבותיו. זה היה אחד הפירות המוחשיים של לאומיות התרבות היהודית שחקרוה חוקרים ביחס לתחייה העברית [La Renaissance culturelle juive en Europe centrale et orientale 1897-1930 (Bechtel, 2002)]. ושנית, מניע לשוני: תחיית העברית כשפה חיה, שנשאה אותה Eliezer Ben-Yehuda ותנועת הTehiyah, הפכה את השם העברי לחותם הנראה לעין של השתייכות לקהילת הלשון החדשה. השינוי העמוק ביהדות בעת המודרנית — שעִבְרוּת השמות היא אחד מסימניו הממשיים ביותר — משתרע בתוך דינמיקה כוללת זו [Le Judaïsme moderne (Hayoun, 1992)].
שמות בעלי אופי חקלאי ונטורליסטי תפסו מקום של כבוד במאגר החדש הזה. לצד Oren (אורן), Alon (אלון), Carmel או Sela (סלע), שמות המשפחה המעלים על הדעת את עבודת האדמה — Yogev (יוגב, חורש), Korem (כורם), Notea (נוטע) — הביעו את האידאל החלוצי של השיבה לקרקע. לאמץ את השם Yogev היה כהכרזה שהאדם הוא בן האדמה המצויה. ממד זה אינו אגדה משפחתית בודדת: הוא נובע מתופעה חברתית המונית ומתועדת, שיש לה עדות בקטלוגי השמות הישראליים [Family Names in Israel (Eshel, 1967)] [The Book of Names (Ariel, 1997)].
אך ראוי להסתייג. לא כל נושאי השם Yogev אימצוהו בהכרח מרצון מתוך תהליך עִבְרוּת: יש שקיבלוהו עם לידתם מהורים שכבר עיברתו את שמם, ואחרים במסגרת הרישום האזרחי המינהלי של המדינה הצעירה. ריבוי המסלולים אוסר להניח מקור אחד ויחיד. מה שניתן לקבוע בוודאות הוא שהשם שייך לשכבה המודרנית והישראלית של האונומסטיקה היהודית, ולא לשכבה הדיאספורית העתיקה [Q18324420 — Wikidata].
השם Yogev אינו ניתן להבנה המלאה שלו מחוץ לדמיון החקלאי שעיצב את הציונות הסוציאליסטית ואת המפעל החלוצי בפלסטינה העות'מאנית ואחר כך המנדטורית. דמות החורש — הyogev — עמדה בלב מיסטיקה זו של העבודה (avodah) שאותה תיאר והגה בעיקר Aaron David Gordon, שלפיו המגע הישיר עם האדמה עתיד לחדש את נשמתה היהודית שנפגעה במשך דורות של שוליות עירונית.
בהקשר זה, לשאת את השם Yogev או לבחור בו היה מעשה של הצהרת אמונה של ממש. החורש כבר לא היה הפועל הצנוע של שדות הכתובים המקראיים, שנדחק לשוליים לאחר הגלות; הוא הפך לגיבור המייסד של חברה חדשה, לחבר הקיבוץ שמפרה את העמק, לפועל החקלאי של המושב. הניתוחים של הזרמים האידיאולוגיים שעיצבו את החברה הישראלית מראים עד כמה אידיאל חקלאי זה היה מרכזי בגיבוש האתוס הלאומי, אפילו כאשר המציאות הסוציולוגית התגלתה כעירונית ומורכבת יותר מן המיתוס [Quelles incidences des sionismes sur la société israélienne ? (Encaoua, 2024)].
כאן, זיכרון והיסטוריה מהדהדים זה את זה. הזיכרון המשפחתי של נושאי השם Yogev שומר לעתים קרובות על הזכרון, המועבר מדור לדור, של אב קדמון חלוצי או של בחירה מכוונת לנתק את עצמם מן העבר הגלותי. ההיסטוריה, מצדה, מאשרת את המציאות ההמונית של תופעת ההעברה לעברית ושל האידיאל החקלאי. אולם הארכיון מזמין גם לזהירות: הוא מזכיר כי נרטיבים משפחתיים נוטים להאדיר, להחליק, לגבור. החברה הישראלית האמיתית הייתה חצויה בחלוקות — בין אשכנזים ומזרחים, דתיים וחילונים, ותיקים ועולים חדשים — שהאחדות הנחזית של המיתוס החלוצי מסווה אותן לא פעם [Les divisions de la société israélienne, analysées du point de vue du judaïsme (Encaoua, 2023)]. השם Yogev, בטהרתו הסמלית, שייך לאותו חלק החלום של ההיסטוריה הלאומית לא פחות מאשר להיסטוריה הנחווית שלה.
אחת הקשיים האופייניים לחקר שמות המשפחה העבריים המודרניים היא שהם מסתירים, מעצם טבעם, את מוצאם הגלותי של נושאיהם. השם יוגב, בדיוק משום שאומץ לרוב בצורה מכוּונת, אינו מאפשר לעלות על עקבות מוקד גיאוגרפי אחד. מאחורי שם מעוברת אחד עשויות להסתתר משפחות שבאו מן האופקים המגוונים ביותר.
מצד האשכנזים, נושאי השם עשויים לרדת ממשפחות ממרכז אירופה ומזרחה ששמות משפחתן הגרמניים או הסלאביים ננטשו עם עלייתן לארץ ישראל. תרבות היהודים באזורים אלה, היידיש שלה ומסורותיה, מהווה הרקע האפשרי של רבים ממסלולים אלה [Le Yiddish. Histoire d'une langue errante (Baumgarten, 2002)]. תרגומו של שם ישן המציין מלאכה או טבע לעברית מקבילה היה נוהג מקובל: נושא שם המרמז לאיכר או לחקלאי בשפת מוצאו יכול היה לבחור ביוגב באורח טבעי לחלוטין.
מצד הספרדים והמזרחים, העברות השם נגעה אף היא למשפחות שבאו מן המגרב, מן הלבנט ומן העולם הערבי, ששמותיהן נשאו לעיתים קרובות את חותם הערבית היהודית. החברות היהודיות במגרב, הנטועות עמוק בסביבתן הלשונית, ראו רבים מבניהן מעצבים מחדש את זהותם האונומסטית בעת העלייה [Sociétés juives du Maghreb moderne (1500-1900) (Taïeb, 2000)]. המרכיב העברי שנותר בערבית היהודית הקל לעיתים על המעבר הזה לשם עברי מובהק [La composante hébraïque du judéo-arabe algérien (Bar-Asher, 1992)].
יש לאמר זאת בבירור: בהיעדר כתבי יד מן המאגר המציינים במפורש ייחוס זה, ובהיעדר כל תיעוד גנאלוגי המצורף למשפחת יוגב מסוימת, כל שחזור של מוצא גיאוגרפי מוגדר הוא בגדר השערה עורכית. מה שהזהירות ההיסטורית מתירה לקבוע הוא שהשם יוגב כינס, ככל הנראה, מוצאות מרובות תחת כנף עברית אחת — וזהו בדיוק תפקידה של ההעברה: להפוך את פסיפס הגלויות לזהות משותפת.
מעבר להיסטוריה החברתית שלו, השם Yogev מציע חומר למחשבה על יחסו של היהדות המודרנית לאדמה ולשפה. שכן לתת שם, במסורת העברית, אינו דבר של מה בכך לעולם: השם אומר את הישות, מכוון את הגורל, חותם את הנברא בייעוד.
בחירת שם המציין "חורש" ברגע שבו עם ישראל חידש את קשרו לעיבוד אדמת אבותיו מצטרפת לאינטואיציה עמוקה של המחשבה היהודית על הקשר שבין התורה, הארץ והאחריות. התורה עצמה קושרת קשר בל-יינתק בין ישיבת הארץ לקיומו של סדר אתי ופוליטי [Philosophie de la Loi. L'origine de la politique dans la Tora (Trigano, 1991)]. החורש אינו רק זה שמייצר; הוא זה שעוקב, שדואג, שעונה על הארץ שנמסרה לידיו — דמות שאינה חסרת הד למחשבת האחריות והעקבה המתפתחת בפילוסופיה היהודית העכשווית [La trace de l'infini. Emmanuel Levinas et la source hébraïque (Chalier, 2002)].
עברות השמות, שYogev הוא דוגמה רהוטה לה, משתלבת אף היא בתהליך הארוך של מודרניזציה היהדות שנפתח בעידן ההשכלה. הַהַשְׂכָּלָה ודמותו של Moses Mendelssohn סללו את הדרך לעיצוב מחדש של הזהות היהודית, המתנדנדת בין השתלבות לנאמנות [Moses Mendelssohn. La naissance du judaïsme moderne (Bourel, 2004)]. הציונות הרחיבה ורדיקליזציה דינמיקה זו בהציעה לא עוד רק שחרור הפרט, אלא התחדשות קולקטיבית של עם על אדמתו. השם Yogev מעבה תוכנית זו: הוא הופך את הנושא אותו, בעצם ביטוי שם המשפחה, לשחקן של השיבה.
גם כאן, זיכרון והיסטוריה שזורים זה בזה. זיכרון המשפחות רואה בשם סמל של גאווה ושל שורשיות. הניתוח ההיסטורי קורא בו ביטויו של פרויקט אידיאולוגי מתוארך, ממוקם, הנושא עמו את מתחיו שלו. שתי הקריאות אינן שוללות זו את זו: הן מאירות את שני פניו של שם אחד.
השם Yogev נמנה כיום עם שמות המשפחה העבריים הנפוצים בישראל, שבו נושאים אותו משפחות רבות ללא קשר גנאלוגי הכרחי ביניהן — תכונה אופיינית לשמות שאומצו ולא הועברו בירושה לאורך דורות של לינאות [The Book of Names — 200 Most Popular Surnames in Israel (Ariel, 1997)]. הוא משמש גם כשם פרטי לזכר, שימוש נפוץ בעברית המודרנית שבה הגבול בין שם פרטי לשם משפחה פתוח יותר מאשר באונומסטיקות האירופאיות הקדומות.
חיוניות עכשווית זו ממחישה תכונה מהותית של שמות משפחה עבריים מודרניים: אינם שרידים של עבר חלוף אלא יסודות חיים של שפה בפעילות מלאה. Yogev נותר מילה באוצר המילים השוטף לא פחות משהוא שם פרטי, מה שמשמר קשר סמנטי שקוף אותו מרבית הדוברים קולטים באופן מיידי. כאן טמון הבדל מהותי משמות משפחה דיאספוריים אטומים, שמשמעותם אבדה לא פעם בתהלוכות ההגירות.
רישום השם במאגרי המידע האונומסטיים העכשוויים, כגון Wikidata, המתעד אותו כשם משפחה עברי שמוצאו בשפה העברית, מעיד על שילובו בקורפוס המוכר של שמות ישראל המודרניים [Q18324420 — Wikidata]. לא ניתן כיום, בהיעדר תיעוד ספציפי, לייחס לשם Yogev דמות היסטורית בולטת ויחידה; אך היעדרו של אישיות אפונימית מפורסמת אינו גורע דבר מעושר הטמון בשם. אדרבה, הוא מחזיר אותו לאמיתו: שם הנישא על ידי משפחות אנונימיות אינספור שבאמצו אותו עשו מעשה של שייכות ותקווה.
בתום מסע זה, השם Yogev מתגלה כתמצית של ההיסטוריה היהודית המודרנית. שורשיו העבריים נטועים במילה הקרויה חורש, מאושרים בכתבי הנביאים, והוא הוחזר לחיים בעידן התחייה הלאומית כסמל לשיבה אל הקרקע ולעיצוב מחדש של הזהות. כשמות העבריים המודרניים שבחרו אנשים לעצמם, הוא שייך לאותו שכבה של שמות שאינם מועברים בירושה מדורי דורות, אלא נבחרו ואומצו — כמי שנשבע שבועה.
הנאמנות לאמת שמחייב הספר הגדול מצריכה להדגיש את מגבלותיו: אף כתב יד בקורפוס Zakhor אינו מזכיר במפורש עד היום את שושלת Yogev, ואף גנאולוגיה מתועדת אינה מאפשרת לשרטט קו ישיר של צאצאים או מוקד גאוגרפי אחד. מה שרוקמנו כאן אינו, אפוא, כרוניקה של משפחה, כי אם ביוגרפיה של שם — משמעותו, שורשיו, עולמו האידאולוגי והרוחני שנשא אותו. מאחורי השם Yogev ניכרת רבגוניות הגלויות שנאספו יחדיו — אשכנזים ומזרחים כאחד — תחת דגלה המשותף של שפה שקמה לתחייה.
שתמצאנה המשפחות הנושאות שם זה בדברים אלה מזון להרהור. שמן המשפחתי אומר, במילה אחת, את חזונו של עם שביקש לשוב ולהיות חורש אדמתו שלו. בכך טמון, אולי, היפה שבהעברות: לא שושלת דם השמורה בקפדנות בארכיון, אלא שושלת של משמעות — פתוחה ופורייה, הממשיכה לצמוח עם כל דור המזדהה עם השם.
