הלִינְיָה שהמסורת כוללת תחת השם Yishmael Kohen Gadol — רבי Yishmael בן Élisha, "נכדו של כהן גדול" — שייכת לאותו אזור גבולי שבו הזיכרון של ישראל וההיסטוריה המתועדת נפגשים מבלי שיחפפו לחלוטין. הכינוי Kohen Gadol, "כהן גדול", אינו מציין תפקיד שמילא החכם עצמו: הוא מורה על ייחוס כהוני, על שייכות למשפחת כוהנים שאחד מאבותיה נשא את המשרה העליונה במקדש Jérusalem לפני חורבנו בשנת 70 לספירה. זיכרון יחוסי זה, המועבר דרך הספרות התלמודית והמדרשית, אינו נפרד מדמות הקדוש: שכן המסורה מונה את רבי Yishmael זה בין עשרת הרוגי מלכות, עשרת הקדושים שהוצאו להורג בגזרות Hadrien.
ההיסטוריון חייב כאן לנהוג בזהירות. המקורות המתארים את רבי Yishmael הם כמעט כולם פנימיים למסורת הרבנית — משנה, תוספתא, תלמוד Jérusalem ותלמוד Babylone, קובצי מדרשים — ונכתבו או נערכו עשרות שנים, ולעיתים מאות שנים, לאחר האירועים. הם שייכים לסיפור המעורר כאחד ולכרוניקה. ובכל זאת, אין הם נעדרי ערך היסטורי: מתחת לדפוס ההאגיוגרפי נשקפת דמות אמיתית, פוסק בתורה שבעל פה שמפעלו הפרשני עיצב את המחשבה היהודית לדורות. ספר זה שואף להבחין, ככל האפשר, בין מה שנקבע על ידי הביקורת, מה שנשאר סביר, ומה שנמסר כזיכרון מועבר, מבלי להחזיר את האחד לשני. שכן לִינְיַת Yishmael Kohen Gadol יקרה דווקא בשל רישומה הכפול: בארכיוני המחשבה היהודית ובאגדה שקידשה אותה.
שמו של החכם עצמו נושא את עקבות עולם שנבלע. כאשר המסורת מכנה אותו "נכדו של הכהן הגדול", היא עוגנת את יחוסו באריסטוקרטיה הכהנית של ירושלים — הכהנים צאצאי אהרן, שמבין הנכבדים שבהם עלו לתפקיד כהן גדול. התלמוד מוסר כי רבי ישמעאל נמנה על משפחת כהנים עשירה ומיוחסת, ויש מסורות המקשרות את אבי אבותיו לכהונה הגדולה בעשורים האחרונים של בית המקדש השני. אין זה פרט קישוטי: הוא מציב את הדמות על צומת שתי עידנות של היהדות — עידן הפולחן הקרבני המרוכז, ועידן התורה שבעל פה הנלמדת בבתי המדרש.
ראוי להזכיר את ההקשר. בית המקדש בירושלים, שנבנה מחדש לאחר הגלות הבבלית ואשר הורד בלאכתו בידי הורדוס, היה לבו הדתי של העם היהודי עד חורבנו בידי לגיונות טיטוס בשנת 70. המעמד הכהני, שאליו מתייחסת זיכרונו המשפחתי של רבי ישמעאל, איבד אז את תפקידו המרכזי. לתוך חלל זה נכנסו החכמים — התנאים — ועיצבו מחדש את היהדות סביב לימוד ותפילה, ועשו את בית המדרש לתחליף סמלי של המקדש שנחרב. שמירת המסורת על תואר כהן גדול לרבי ישמעאל מדברת בעד עצמה: היא מעידה על הגעגוע לכהונה שאבדה, ועל הרצון לקשור את האליטה המלומדת החדשה לאליטה הפולחנית הישנה.
מבחינה היסטורית גרידא, מצרים ויהודה הרומית של אותה תקופה מתועדות היטב דרך מקורות אחרים: הנוכחות היהודית הממושכת בעולם הים-תיכוני הקדום, מימי הלגידים ועד לתקופת הדריאנוס, מעוגנת בתיעוד פפירולוגי ואפיגרפי עשיר [Mélèze-Modrzejewski, 1991]. אך היחוס הכהני המדויק של רבי ישמעאל חומק מאימות חיצוני שכזה. הוא שייך לזיכרון המועבר — מסתבר לאור המבנים החברתיים הידועים, אך אינו מאושש על ידי ארכיון. ה"כהן הגדול" הקדמון נותר דמות של מסורת יותר מאשר אישיות מתוארכת.
מעבר לאגדת המוצא, Rabbi Yishmael ben Élisha מופיע כדמות מאושרת היטב בספרות התנאית. הוא משתייך לדור השלישי של התנאים, הדור שפרח במחצית הראשונה של המאה השנייה, לאחר חורבן המקדש ולפני המרד היהודי השני. דור זה מצוין בגיבוש הישיבות, ובמיוחד ישיבת Yavné (Jamnia), שנוסדה מחדש על ידי Rabban Yohanan ben Zakkaï ויורשיו כמרכז העצבים של הלימוד היהודי לאחר אסון שנת 70.
המקורות הרבניים מציבים את פעילותו של Rabbi Yishmael בסביבה אקדמית זו. מייחסים אותו ל-Kfar Aziz שבדרום יהודה, שם ניהל את תורתו, תוך שמירה על קשר הדוק עם שאר גדולי דורו. שמו חוזר מאות פעמים במשנה ובתוספתא, שם הוא עוסק בכל תחומי ההלכה — דיני ממונות, דיני טהרה, דיני נפשות, לוח השנה הליטורגי. נוכחות מסמכית זו, בניגוד לאביו הקדמון, הופכת אותו לדמות מבוססת מבחינה היסטורית: לא על פי ארכיונות חיצוניים, אלא על פי העקביות וצפיפות המאגר המשפטי הנושא את שמו.
המסורת מייחסת לו תלמידים מפורסמים ו"בית" מחשבה נבדל, הבֵּי רבי ישמעאל, "ביתו של Rabbi Yishmael", שאליו מיוחסות אסופות מדרשיות על ספרי שמות, במדבר ודברים — ובראשן מכילתא דרבי ישמעאל. ייחוס זה, שנחשב לאמת מובנת מאליה, עודן על ידי המחקר המודרני: האסופות נערכו לאחר מותו של המחבר ומשקפות נטייה פרשנית יותר מאשר עריכה אישית. עם זאת, קיים אכן בהגות התנאית זרם מזוהה שחכמים עצמם הכפיפו לסמכותו של Rabbi Yishmael. בנקודה זו, ההיסטוריה — כלומר החקר הביקורתי של המקורות הפנימיים — מגיעה לקרקע מוצקה.
התרומה המתמשכת ביותר של רבי ישמעאל למחשבה היהודית היא ללא ספק גיבוש *שלוש עשרה המידות**, שלוש עשרה הכללים שעל פיהם נדרשת התורה. המנוסחות בפתיחת הספרא (המדרש ההלכתי על ויקרא) בלשון "רבי ישמעאל אומר: בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת", כללים אלה מהווים מתודולוגיה של ממש לפרשנות המשפטית. המחקר העכשווי בחן אותם כסוג של לוגיקה יישומית, שהראשונה שבה היא הסקה מקל וחומר [מחקר אקדמי, Rabbi Ishmael's Thirteen Hermeneutic Rules as a Kind of Logic*].
שלוש עשרה המידות הללו אינן המצאה יש מאין: הן מסדרות ומשכללות את שבע המידות שהמסורת ייחסה כבר להלל הזקן, מאה שנה קודם לכן. ביניהן נמנות הלימוד מגזרה שווה, הדיוק מן הכלל אל הפרט ומן הפרט אל הכלל, יישוב הסתירות בין פסוקים באמצעות פסוק שלישי, וקביעת כלל כללי מתוך מקרה פרטי (בינין אב). היקפן חורג מן הטכני: הן מכריזות כי הטקסט הקדוש הוא עקבי ומסודר, וכי ניתן לפרוש אותו בכוח השכל כדי להשיב על מצבים שהכתב לא צפה אותם במפורש.
חשיבותן הליטורגית של מידות אלה היא עצומה. פתיחת הספרא המונה את שלוש עשרה המידות שולבה בתפילת השחרית היומית במנהגים רבים, שם היא נאמרת כחלק מהעיון ההלכתי המקדים לתפילות. כך, מאות שנים לאחר ניסוחן, ממשיכות מידותיו של רבי ישמעאל לעצב לא רק את היגיון הפוסקים בתלמוד, אלא גם את הפרקטיקה הדבקותית היומיומית. שורשיות זו — כאחת מדע ועם — היא אמת האמות של תהילת שושלת כהן גדול: היא מתועדת, מתוארכת, מועברת ברצף בלתי פסוק, ומשתייכת לפיכך במלואה להיסטוריה המבוססת.
דמותו של רבי ישמעאל אינה מובנת במלואה אלא מתוך ניגוד לדמותו של בן דורו ויריבו המתודולוגי הגדול, רבי עקיבא בן יוסף. שני המורים מגלמים שתי בתי מדרש של פרשנות שהמסורת הרבנית הבחינה ביניהן והציבה אותן זו כנגד זו. לשיטת עקיבא, כל פרט בטקסט המקראי — מילות יחס, כפילויות, סימנים אורתוגרפיים — נושא בחובו משמעות פוטנציאלית, העשויה לבסס נורמה הלכתית. לשיטת ישמעאל, לעומת זאת, תקף העיקרון המפורסם: דברה תורה כלשון בני אדם — כלומר, יש ניסוחים השייכים לשגרת הלשון ואין להוציא מהם דרשות יתר על המידה.
מחלוקת זו אינה סכסוך בית מדרש גרידא: היא מעלה שתי תפיסות של היחס אל הטקסט המגולה. הגישה העקיבאית, המקסימליסטית, מרבה בסודות נסתרים; הגישה הישמעאלית, המאופקת יותר, מעדיפה את הקריאות ואת המשמעות ההקשרית. המדרשים ההלכתיים עצמם מתחלקים לפי שתי נטיות אלו, והחוקרים המודרניים הכירו בקוטביות זו כאחד המבנים היסודיים של המחשבה התנאית. כאן מאשרות המסורת המסורה והניתוח ההיסטורי זו את זה: הוויכוח מתועד באופן עקבי ומחזורי מדי ברחבי הקורפוס, עד שאין לייחסו לשחזור מאוחר גרידא.
ואולם יש להסתייג. הסיגנון הספרותי של המקורות ללא ספק הקשיח עמדות שבפועל חפפו זו את זו הרבה יותר. לחכמים שבאו אחריהם היה אינטרס לגבש שני "טיפוסים" של פרשנים כדי לארגן את החומר ההלכתי ולמוסרו. אופוזיציית ישמעאל–עקיבא היא אפוא הן מבוססת היסטורית והן בנויה בחלקה על ידי הזיכרון המלומד שנתן לה את צורתה. משום כך פרק זה נמצא בנקודת הצטלבות: המסורת והניתוח משיבים זה לזה, מבלי שניתן להכריע בוודאות מלאה מה חלקו של הוויכוח האמיתי ומה חלקה של השיטתיזציה הרטרוספקטיבית.
המסורת היהודית מציבה את סוף חייו של רבי ישמעאל בהקשר הרדיפות של הקיסר הדריאנוס (117–138), הקשורות בזיכרון הקולקטיבי לדיכוי מרד בר כוכבא (132–135) ולגזרות האוסרות את לימוד התורה. על פי הסיפור, נאסר רבי ישמעאל בין גדולי חכמי ישראל ונמנה עם עשרת הרוגי המלכות, העשרת הרוגי מלכות, שהוצאו להורג על שקיימו את הוראת התורה למרות האיסור הקיסרי.
סיפורם של עשרת הרוגי המלכות, המועבר בכתבים מדרשיים מאוחרים כגון מדרש אלה אזכרה ומפורסם על ידי פיוטים הנאמרים ביום כיפור ובתענית תשעה באב, מערב מספר חכמים שמבחינה היסטורית לא חיו בדיוק באותה תקופה. הביקורת ההיסטורית הכירה מזמן בכך שרשימה זו מהווה חיבור ספרותי ותיאולוגי, שנועד להביע את משמעות קידוש השם הקולקטיבי של ישראל ולא לספק כרוניקה מדויקת. גרסאות מסוימות אף מערבבות את רבי ישמעאל שלנו עם דמות אחרת הנושאת את אותו השם, דבר המחייב זהירות בנוגע לזיהוי המדויק של הנשהד.
יש אפוא להבחין הבחנה ברורה בין המישורים. שהיהדות סבלה תחת הדריאנוס מרדיפה קשה, שאופיינה בהוצאות להורג של חכמים ובאיסור על פרקטיקות דתיות — הדבר היסטורית סביר ומקבל חיזוק מהקשר המרד השני. אך הסיפור המפורט על קידוש השם של רבי ישמעאל — יופיו האגדי, הדיאלוג עם רוצחיו, ייסורי המוות — שייך כולו לזיכרון המעצב ומחנך. סיפור זה משתייך למסורת הגדולה של קידוש השם ביהדות, המעניקה למותם של הצדיקים את מעמד העדות העליונה על נאמנות. הוא מועבר, מוקדש ומרכזי בתפילה — אך אין לאמתו על פי ארכיון. בכך הוא נותר זיכרון, ולא היסטוריה.
המורשת של שושלת Yishmael Kohen Gadol אינה נמדדת בצאצאים ביולוגיים מתועדים — המסורת אינה שומרת שרשרת מדויקת של כך — אלא בירושה אינטלקטואלית ורוחנית מרחיקת לכת. שלוש עשרה המידות ממשיכות לשלוט בהיגיון התלמודי; בית מדרשו של Rabbi Yishmael הוריש מדרשים הנלמדים ללא הפסקה; והוויכוח עם Akiva נותר פרדיגמה לריבוי פרשני — אותו עיקרון לפיו "אלו ואלו דברי אלהים חיים".
העברה זו נחרתת בתוך התנועה הארוכה של היווצרות היהדות הרבנית, אשר מאקדמיות הגליל ובבל ועד לגלויות ימי הביניים והעת החדשה, הפכה את הלימוד לליבה של הזהות היהודית. מקומם של הפולמוס ההלכתי והפרשנות בעיצוב הקהילות היהודיות לאורך הדורות הוא עובדה היסטורית מרכזית, שהסתעפויותיה נפרשות מארצות האסלאם ועד העולמות האשכנזיים [Yuval, 2006]. השיטה הישמעאלית, בריסונה ובדאגתה למשמעות ההקשרית, הזינה חלק ניכר מן המסורת הפרשנית הזו.
ניתן לקרוא לבסוף בדמותו של Rabbi Yishmael סמל למפנה המכריע שחולל היהדות לאחר שנת 70: המעבר מן הכהן אל החכם, מן הקרבן אל הלימוד, ממקדש האבן אל בית המדרש. שהשושלת נושאת את תואר Kohen Gadol ובה בעת מצטיינת בפרשנות — בכך נאמרת רציפות פרדוקסלית זו: הכבוד הכהני שנורש מן העבר ממשיך בסמכות בעל ההלכה. כאן, ללא ספק, יותר מבכל יחוס הניתן לאימות, שוכנת האחדות העמוקה של השושלת: לא בדם המועבר, אלא בנאמנות לטקסט ולשיטה. קריאה זו נותרת בגדר הסתברות, נגזרת מקוהרנטיות המקורות, ומוצעת כסינתזה ולא כוודאות סגורה.
בסיום מסע זה, מתגלה השושלת Yishmael Kohen Gadol כנקודת עיבוי של הזיכרון היהודי העתיק. שלוש שכבות מצטופפות בה. הראשונה, הבלתי ודאית ביותר, היא זו של המוצא הכוהני: כוהן גדול קדמון, דמות מסורת המקשרת את החכם לעולם המקדש שחרב — סבירה אך בלתי מתועדת. השנייה, המבוססת היטב, היא זו של התנא והמורה: רבי ישמעאל בן אלישע, פרשן בן הדור השלישי, מחבר שלוש עשרה המידות הפרשניות, שותפו ויריבו של רבי עקיבא — דמות שצפיפותה המקורית אינה מוטלת בספק. השלישית, לבסוף, היא זו של הקדוש: סיפור מעצב, מרכזי בליטורגיה, המהפך את ההיסטוריה לזיכרון קדוש.
יושרו של ההיסטוריון מחייב שלא לערבב את המישורים האלה, אך גם שלא לבוז לאחד מהם. כי גדולתה של שושלת זו נעוצה בדיוק בשזירתם זה בזה: אדם ממשי, שמחשבתו עיצבה מאות שנים של לימוד, הועלה על ידי המסורה לדרגת עד מושלם לאמונתו של ישראל. בין הארכיון לאגדה, בין המידה לקידוש השם, נותר רבי ישמעאל בן אלישע אחת הדמויות שדרכן חשב היהדות את עצמו — ועודו ממשיך בכך. חלק האפשרי הנותר אינו מחליש את הזיכרון הזה: להפך, הוא מגלה את חיוניותו — הפתוחה תמיד לבחינה כמו לכבוד.
