שם המשפחה Wilner משתייך לאותה משפחה גדולה של שמות יהודיים אשכנזיים שנוצרו על בסיס שם מקום טופונימי: הוא מציין, בשקיפותו הממשית, את מי שהוא או היא "מ-Wilno". Wilno הוא שמה הפולני של העיר שהליטאים מכנים Vilnius, שהרוסים קראו לה Vilna, ואשר המסורת היהודית הנציחה אותה בשם היידישאי Vilne. הסיומת הגרמנית והיידישית -er, הנסמכת לעיתים קרובות על שמות מקומות לציון מוצא גיאוגרפי — כדוגמת Berliner, Krakauer, Posner או Danziger — הופכת את Wilner למקבילה המדויקת של "בן Vilna", "איש Vilna". שיטת שיום זו, שהייתה נפוצה מאוד בעולם האשכנזי, משקפת ניידות עתיקת יומין: אין אדם מכנה עצמו "מאותו מקום" אלא שם שבו אינו נמצא עוד, שם שבו המוצא מבדיל ומייחד. השם Wilner, הנישא הרחק מליטא, הוא אפוא עקבה מאובנת של עזיבה.
שחזור "שושלת Wilner" במובן הגנאלוגי הקפדני הוא מלאכת מחשבת, שכן שם משפחה זה לא ייצג מעולם משפחה אחת שיצאה מאב קדמון משותף, אלא עשרות ואף מאות בתים נפרדים שעזבו את Vilna ואת סביבתה, ועם עזיבתם יוחס להם סימן מוצא זה או שאימצו אותו מרצונם. הספר הנוכחי נוקט אפוא גישה כפולה: לעקוב אחר תולדות המוקד האמהי — קהילת יהודי Vilna, "ירושלים דליטא" — שהשם הוא הדו שלה; ולאחר מכן לעקוב אחר הסתעפויות שם המשפחה לאורך הגולה, עד לדמויות הבולטות שהנציחו אותו. זוהי היסטוריה של שם כזיכרון עיר, ושל עיר כלבה הפועם של ציביליזציה.
שם המשפחה Wilner משתייך, מבחינת האונומסטיקה היהודית, לקטגוריית שמות המשפחה הטופונימיים, המהווים אחד המקורות הפוריים ביותר לשמאות האשכנזית, לצד שמות האב עצמם (הנגזרים משם פרטי אבהי), שמות המקצוע והשמות האורנמנטליים. הטופונים המרכזי הוא עיר Vilna, שאיותה משתנה בין השפות: Wilno בפולנית, Vilnius בליטאית, Vilna ברוסית ובשימוש הבינלאומי, Vilne ביידיש. הצורה Wilner, עם ה-W הפותחת, שומרת על האיות הפולני-גרמני, ואילו הווריאנטים Vilner, Wilenski, Wilenczyk ו-Vilensky מעידים על דרכי גזירה אחרות מאותו מקום.
חשוב להדגיש כי שלא כשמות האב המועברים מדור לדור במשך מאות שנים, רוב שמות המשפחה היהודיים של מזרח אירופה לא נקבעו אלא באיחור, בעקבות צווים מינהליים של האימפריות שחלקו ביניהן את פולין. באימפריה ההבסבורגית, כפה צו יוסף השני משנת 1787 על יהודי גליציה לאמץ שמות משפחה תורשתיים. בממלכת פרוסיה ננקטו צעדים דומים בראשית המאה ה-19. באימפריה הרוסית — שתחת שלטונה השתייכה Vilna ממש לאחר חלוקות פולין — הוטלה החובה, בין היתר, בשנת 1804, והוחמרה ב-1835 וב-1844. בהקשר זה קיבלו משפחות רבות, שכבר הושקעו מחוץ ל-Vilna או שנדדו ממנה, את השם המציין את מוצאן הווילנאי, או שבחרו בו בעצמן.
שם Wilner אינו אפוא, ברוב המקרים, סימן לקרבת דם בין נושאיו, כי אם לקרבה גאוגרפית: הוא מאגד סמלית את כל אלה שזיכרון משפחתם השתרג לעיר המטרופולין הליטאית. מאפיין זה הכרחי להיסטוריון: הוא אוסר כל גניאלוגיה אחידה, ומזמין במקום זאת לקרוא את השם כמחוון מוצא. כאשר משפחה מ-Varsovie, מ-Białystok, מ-Berlin או מ-New York נושאת את שם Wilner, היא מכריזה — לעיתים מבלי לדעת זאת — כי אחד מאבותיה בא פעם מן העיר של הגאון.
כדי להבין את היוקרה הכרוכה בשם Wilner, יש למדוד את משמעותה של Vilna בדמיונה ובמציאותה של יהדות מזרח אירופה. הנוכחות היהודית בה מתועדת מסוף המאה ה-XVI; הקהילה קיבלה זכויות יתר, ייסדה בתי כנסת, ישיבות ומוסדות צדקה, והפכה בהדרגה לאחד ממרכזי הרוח והתרבות הגדולים ביותר בעולם האשכנזי. על פי עבודות ההיסטוריה היהודית, כונתה Vilna "ירושלים דליטא" (Yerushalayim de-Lita) — תואר שהעיד על השפעתה הדתית והתרבותית. צפיפות מוסדות הלימוד בה, שמם של רבניה ומדפיסיה, עשו אותה למוקד שאין לו שנֵי.
הדמות האב של גדולה זו היה הגאון מ-Vilna, רבי אליהו בן שלמה זלמן (1720–1797), חוקר בעל סמכות עצומה, שיצירתו הותירה חותם עמוק על לימוד התלמוד, ואשר התנגד לתנועה החסידית הצעירה, עד שהפך את Vilna לעמוד התווך של הזרם המתנגד. סביבו ויורשיו הרוחניים התפתחה מסורת לימוד שכלתנית ומחמירה שהשקתה את הישיבות הליטאיות הגדולות. בנוסף, הפכה העיר, במאות ה-XIX וה-XX, למוקד של ה-Haskalah — ההשכלה היהודית —, של ההוצאה לאור בעברית וביידיש, ולאחר מכן של תנועת הפועלים היהודית: הבונד נוסד בה בשנת 1897.
בין שתי מלחמות העולם, נותרה Vilna — שהייתה אז מסופחת לפולין — מרכז תרבותי יהודי מרכזי. בה נמצאו מוסדות פתוחים לכל, שהתבססו על גאוות לאום ועל שפה משותפת — היידיש — בחיים קהילתיים בעלי חיוניות יוצאת דופן. שם הוקם בשנת 1925 ה-YIVO, המכון המדעי היהודי, שהוקדש לחקר שפת היידיש ותרבותה. רתיחה זו מסבירה מדוע שם העיר, הצמוד לשם משפחה, נשא עמו גאווה מסוימת: להיות Wilner פירושו היה להתחבר סמלית לפסגת הציוויליזציה היהודית במזרח אירופה.
השם Wilner התפשט רק מפני שנושאיו עזבו את Vilna. אך תולדות יהודי האימפריה הרוסית, שאליה סופחה העיר, מסומנות בסדרה של גלי הגירה שפיזרו משפחות ברחבי העולם. תחום המושב, שאליו הוגבלו יהודי האימפריה במידה רבה, הלחץ הדמוגרפי, העוני, ולאחר מכן גלי הפוגרומים — ובמיוחד אחרי רצח הצאר Alexandre II ב־1881 — גרמו לנדידה עצומה לעבר מערב אירופה, צפון אמריקה, דרום אפריקה ופלסטין העות'מאנית.
בתנועה זו התפשט שם המשפחה Wilner. בארצות הברית, שאליה היגרו יותר משני מיליון יהודים ממזרח אירופה בין 1881 ל־1924, שומרים רישומי ההגעה — כגון אלה השמורים עבור נמל New York — על עדויות רבות לשם בכתיבים Wilner, Vilner או Wilener. הקרבה הפונטית לשמות בעלי מראה גרמאני אף הקלה על שמירתו, בשעה שכינויים חספוסיים יותר עוותו בעת ההגעה. בגרמניה, באנגליה, בצרפת ובארגנטינה, התבססו תאים משפחתיים של Wilner בהתאם לאותם זרמים.
יש להיזהר כאן מכל שחזור אחדותי: ה־Wilner של New York, London או Buenos Aires אינם בהכרח צאצאים של אותו זוג. השם פועל כתווית מוצא שמשפחות ללא קשר דם שיתפו ביניהן. אולם לינאז'ים מסוימים אכן יכלו לאתר אב קדמון מ־Vilna הניתן לזיהוי, כאשר המסירה בעל פה ותעודות מרשם האזרחי מאפשרות זאת. זהירותו של ההיסטוריון מחייבת להבחין בין מקרים מתועדים אלה לבין קרבות שמיות גרידא. במצב המקורות הנגישים, נסיק כי התפשטות השם עוקבת נאמנה אחר מפת ההגירות הגדולות של יהודי מזרח אירופה.
מבין נושאי השם, דמות אחת בולטת בעוצמה טרגית. ישראל חיים וילנר, הידוע בכינויו "אריה" או "יורק", שנולד בשנת 1917 ונפל בשנת 1943, היה פעיל בתנועת ההתנגדות היהודית במלחמת העולם השנייה. משורר וחבר בתנועת הנוער הציונית השומר הצעיר, הוא מילא תפקיד של קשר בין הארגון היהודי הלוחם — Żydowska Organizacja Bojowa (ŻOB) — ובין הצבא הפולני המחתרתי, הArmia Krajowa (AK), תוך פעילות ב"צד הארי" של Varsovie. בתפקידו זה, היה אחד מיוצרי הקשרים שאפשרו למרד הגטו להשיג נשק.
לאחר שנעצר על ידי הגסטפו ועונה בעינויים, סירב לבגוד בחבריו. במהלך מרד גטו Varsovie, באפריל-מאי 1943, שהה הוא בבונקר של מפקדת ה-ŻOB, ברחוב Miła 18. שם, כשהיו מוקפים בכוחות גרמניים, מצאו מותם לוחמים רבים — ובהם המפקד Mordechaï Anielewicz. אריה וילנר נפל שם, והפך לאחת הדמויות המסמלות את הקדושה והאומץ של המורדים. שמו קשור לעד לאחד ממעשי ההתנגדות המשמעותיים ביותר בתולדות השואה, ושם משפחתו, הנקשר ל-Vilna, מזכיר את עומק השורשים הליטאיים של כה רבות ממשפחות ישראל הפולניות.
דרך דמות זו, השם Wilner נכנס להיסטוריה הקולקטיבית לא עוד רק כמחוון גאוגרפי, אלא כסמל למחויבות קיצונית. זכרו של אריה וילנר נשמר במוסדות המוקדשים לתולדות ההתנגדות היהודית ומרד גטו Varsovie, שם תפקידו כמתווך בין הארגונים המחתרתיים מוזכר שוב ושוב.
לאחר אסון השואה, שמחק את הקהילה היהודית של Vilna כמו את עיקר יהדות מזרח אירופה, שרד השם Wilner בעיקר דרך המשפחות שהיגרו לפני המלחמה ודרך הניצולים המעטים. מאחר שמרכז המוצא נחרב — Vilna כמעט ולא מנתה, לאחר המלחמה, אלא שבר מזערי מאוכלוסייתה היהודית שלפנים — הפך השם יותר מאי-פעם לזיכרון נייד, לשבר מוצא הנישא בין הדיאספורות המערביות והישראלית.
כיום, מצוי שם המשפחה בעיקר בארצות הברית, בישראל, בצרפת, בממלכה המאוחדת ובמספר מדינות אמריקה הלטינית. הוא ייצג תחומים מגוונים — אמנות, משפט, רפואה, מלגה — מבלי שניתן יהיה, ומבלי שיהא לגיטימי, לקשור את כל נושאיו לגזע מוצא אחד. פיזור זה הוא מצבו היסודי של השם: הוא קיים, כ-Wilner, רק משום שנותק מ-Vilna ונישא אל מקומות אחרים.
עבור הגנאולוג בן-זמננו, המלאכה אינה אפוא לשחזר עץ יחיד, כי אם לתעד, בית אב אחר בית אב, את המסלולים הפרטיים: פנקסי רישום אזרחי של האימפריה הרוסית ושל פולין, רשימות נוסעים מנמלי ההגירה, מפקדי אוכלוסין, ארכיוני קהילה, מאגרי נתונים של מוסדות זיכרון. כל ענף Wilner מהווה חקירה נפרדת, ובהצטברות הסבלנית של חקירות אלה מצטיירת — לא שושלת, אלא קבוצת כוכבים. השם הוא נקודת מוצא משותפת לסיפורים המתפצלים זה מזה.
השם Wilner מלמד, יותר מכל שם אחר, כיצד תולדות היהודים במזרח אירופה חרתו את עצמן באונומסטיקה. שם מקום שהפך לשם משפחה, הנצחי על מצחם של נושאיו את זכרה של עיר יוצאת דופן: Vilna, ירושלים דליטא, בירתו הרוחנית של עולם שחלקו הגדול כבר איננו. מה שהשם מוסר אינו דם משותף, אלא מוצא משותף, ודרכו — הזיכרון של ציוויליזציה שלמה.
מן הבקיאות התלמודית של הגאון ועד למחסומי גטו ורשה שבהם נפל Arie Wilner, מן תחום המושב ועד לנמלי ההגירה — השם חצה את הניסיונות הגדולים של ההיסטוריה היהודית המודרנית. הוא נותר, לנושאיו, הזמנה לחקירה ייחודית: לעלות לאורך ענפו שלו, לקשרו ככל האפשר לאב קדמון מ-Vilna, ולהכליל כך סיפור משפחתי פרטיקולרי בתוך המארג הגדול של הגלות. "הספר הגדול" של משפחת Wilner אינו יכול להיחתם: הוא נותר, מטבעו, פתוח לכל סיפור שיבקש למצוא בו את מקומו.
