השם המשפחתי Wedeles (המופיע גם בכתיבים Wedeless, Wedeles, Bedeles, או בעברית וועדלש / וודלש) משתייך לאותה קטגוריה יוצאת הדופן של שמות יהודיים אשכנזיים שנוצרו לא מן האב, אלא מן האם או מאחת האמהות הקדומות: מה שמדע האונומסטיקה מכנה שם אב מטרונימי. בפראג, בירתה של אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמפוארות ביותר במרכז אירופה, היה נהוג לגזור שמות משם פרטי נשי — מנהג מוכר ומתועד החל מן המאות ה-ט"ז וה-י"ז. השם Wedeles נגזר ככל הנראה מן השם הנשי Wedel או Wedele — כינוי חיבה שנשאה אותו עקרת בית שמשפחתה וצאצאיה אימצו את שמה לזרעם, על פי הדגם המתועד היטב של שמות אב פראגיים הנגזרים משמה של האישה או האלמנה שעמדה בראש המשפחה.
זיכרון אונומסטי זה מחזיר אותנו למציאות חברתית ייחודית לגטו של פראג: בקהילה שבה יכלו נשים לנהל מסחר, לנהל בית מלאכה או לעמוד בראש משפחה לאחר התאלמנות, לא היה נדיר שהצאצאים נושאו בשמה של האם ולא בשמו של האב. ההיסטוריוגרפיה של פראג היהודית, כפי שהיא עולה מן המחקרים המוקדשים לתרבות עיר זו במאות ה-י"ז וה-י"ח, מגלה חברה רבנית צפופה ולמדנית, שבה נפגשו העיון התלמודי, הקבלה, ושגשוג עוצמתי של הדפוס העברי [Flatto, 2010].
משפחת Wedeles נחרתת בנוף זה כשושלת של רבנים ומדפיסים. ספר זה שואף לשחזר, בזהירות שמחייבים פערי התיעוד, את מוצא השם, את שורשיו הפראגיים, את הדמויות המלומדות שהאירו את כבודו, ואת גורלה של דיאספורה אשכנזית שנסחפה בסערות מרכז אירופה — מן הגטו הבארוקי ועד לעת החדשה. היכן שהמסמך מדבר, אנו מצטטים; היכן שרק המסורת שרדה, אנו אומרים זאת.
המאפיין הבולט ביותר של שושלת Wedeles טמון בשמה עצמו. בניגוד לרוב שמות המשפחה האשכנזיים היהודיים, הנגזרים משם פרטי זכרי (Abramson, Mendelssohn), ממקצוע או ממקום, Wedeles נגזר משם פרטי נקבי. צורת גזירה זו, הנקראת מטרונימית, היא אחת מסימני ההיכר של אונומסטיקה יהודית בפראג ובבוהמיה.
השורש Wedel- מפנה על פי כל הסתברות לשם פרטי נקבי ביידיש, כינוי חיבה שמקורו כנראה בשורש גרמני, או בצורת פניה חברותית של שמות כגון Edel (״אציל״), הנפוץ כל כך בקרב נשים יהודיות במרכז אירופה. לשורש זה נוספת הסיומת -es (או -s), סמן הגניטיב הגרמני הבעלותי: Wedeles פירושו אפוא ״[הבן, הבית] של Wedel״. מנגנון גזירה זה מקביל בדיוק למטרונימים פראגיים מפורסמים אחרים כגון Perles (מ-Perl), Edeles (מ-Edel — ממנו נגזר שמו של המפרש הגדול Samuel Edels, ה״מהרש״א״), Giteles (מ-Gitel) או Mireles (מ-Mirel).
הקרבה הצורנית ל-Edeles ראויה להדגשה, שכן היא מאירה את המנגנון: Samuel Eliezer ben Judah ha-Levi Edels, גדול תלמודי מן המאה השש-עשרה, חב את כינויו Edels לשמה של אשתו — או חמותו — Edel, שמימנה ושמרה על שנות לימודו. אותו דפוס חברתי, על פי כל הסתברות, עמד ביסוד לידת שם Wedeles: אישה בשם Wedel, אם או אשת בעל-השפעה, הנחילה את שמה לצאצאים ששמרו עליו.
מנהג זה לא היה שולי. ההיסטוריוגרפיה של פראג מדגישה עד כמה הקהילה היהודית בעיר היוותה מוקד לחדשנות תרבותית ולזהויות שלובות זו בזו, שבהן נשאו השמות עדות למבנים משפחתיים מורכבים [Spector, 2000]. התמדת המטרונים לאורך הדורות — על פני כמה דורות של רבנים ומדפיסים — מעידה על היוקרה הקשורה בשם, שנעשה לסימנה של בית-מדרש מוכר בגטו.
יש עם זאת לנהוג בזהירות: שום מקור לא מסר לנו את דיוקנה של Wedel הנשכחת. קיומה מסתייע מן ההיגיון האונומסטי, לא ממסמך ארכיוני. אנו נמצאים כאן בתחום הסביר יותר מן המוכח, על הגבול שבו חכמת השמות ממלאת את מקום שתיקת הפנקסים.
כדי להבין את שושלת Wedeles, יש להציב את התפאורה: פראג היהודית של המאות ה-16, ה-17 וה-18, אחת מן הקהילות המזהירות ביותר של היהדות האשכנזית. תחת שלטון ההבסבורגים, השכונה היהודית — הJudenstadt, שנקראה מאוחר יותר Josefov — אכלסה אוכלוסייה צפופה, מאורגנת בחברות, בישיבות (yeshivot) ובבתי מלאכה.
שתי מוסדות הקנו לעיר את תהילתה האינטלקטואלית. ראשית, הישיבות התלמודיות, שעמדו בראשן גדולים שפרסומם הגיע לכל מרחבי מרכז אירופה: מן המהר"ל (יהודה ליווא בן בצלאל) ועד דמות הנישאת של המאה ה-18, Ezekiel Landau, מחבר הנודע ביהודה ורבה הגדול של פראג, שסמכותו ההלכית הקרינה על כל בוהמיה ומורביה. ההיסטוריונית Sharon Flatto הראתה עד כמה פראג הרבנית שילבה בין קפדנות הדין התלמודי לבין תרבות קבלית עמוקה, עד שהפכה העיר לצומת רוחני ייחודי [Flatto, 2010].
שנית, הדפוס העברי. פראג הייתה, כבר מראשית המאה ה-16, אחד מהמרכזים הראשונים ביותר להדפסת ספרים עבריים מצפון להרי האלפים. שושלת המדפיסים הנודעת של Gersonides (משפחת GersonI / Katz) הפיקה שם, כבר מ-1512, מהדורות ליטורגיות ותלמודיות שיופיין הטיפוגרפי היה יוצא דופן. סביב בתי מלאכה אלה נעו מגיהים, קוראים (magihim), מַדְפִּיסים ומממנים — תפקידים שנשאו אותם לרוב תלמידי חכמים בקיאים בתלמוד. בדיוק בסביבה זו, בנקודת החיבור שבין הישיבה לבית הדפוס, מצאה שושלת Wedeles את מקומה ואת כבודה, כמשפחה "של רבנים ומדפיסים".
עולם זה לא היה קפוא. מחקריו של Maoz Kahana על המעבר "מפראג לפרשבורג" האירו את ניידותן של האליטות הרבניות מבוהמיה ומורביה לכיוון הונגריה (Bratislava/Presbourg), ואת האופן שבו הכתיבה ההלכית הסתגלה לעולם משתנה [Kahana, 2015]. משפחות החכמים של פראג התפזרו אל Nikolsburg, Presbourg, וינה ומעבר להן, נושאות עמהן את שמותיהן ומסורות הלימוד שלהן. שושלת Wedeles שותפה למחזור זה של אנשים, ספרים וידע, המאפיין את יהדות מרכז אירופה בעת החדשה המוקדמת.
ההערה המייסדת מגדירה את משפחת Wedeles כ"משפחת רבנים ומדפיסים". כפל ייעוד זה אינו מקרי כלל: בפראג הבארוקית, האירודיציה התלמודית ומלאכת הספר היו קשורות זו בזו קשר הדוק. הדפסת מסכת מן התלמוד, מהדורה של שולחן ערוך או סידור תפילה חייבה שליטה מלומדת בטקסט, בנוסחאותיו ובצנזורה הנוצרית. מגיהי הדפוס היו רבנים; והרבנים, מצידם, פיקחו על בתי הדפוס.
ניתן לאתר את משפחת Wedeles בסבירות סבירה בתוך עילית הביניים הלמדנית של הגטו. משפחה הנושאת שם זה מופיעה ברקמה הרבנית והטיפוגרפית הפראגית של המאות הי"ז–הי"ח, בתקופה שבה פרחו בתי הדפוס של הJudenstadt ובה גידלו הישיבות דורות של תלמידי חכמים. ההקשר שמתאר Flatto — קהילה שבה המדע הרבני והדפוס הזינו זה את זה הדדית — מעניק לאפיון זה עקביות מלאה [Flatto, 2010].
יש להצהיר כאן על יושרה מתודולוגית. מקורות הגנאלוגיה המייחסים העומדים לרשותנו במאגר המסמכים הנוכחי מתעדים בהרחבה את השושלות הספרדיות וצפון-אפריקאיות — משפחות Encaoua ,Ankawa וקרובותיהן, שנחקרו על ידי פלטפורמת משפחת Encaoua, Geneanet וה-Foundation for Sephardic Studies. עבודות אלה, כמו גם האוצרות האונומסטיים של Joseph Toledano על שמות המשפחה של יהודי צפון אפריקה [Toledano, 2003] [Toledano, 1999], מהווים מופת של אירודיציה גנאלוגית — אך הם עוסקים בעולם אחר, עולם המגרב הספרדי, ולא בבוהמיה האשכנזית של משפחת Wedeles.
אי-סימטריה תיעודית זו מלמדת בפני עצמה. היא מזכירה כי הגנאלוגיה של שושלת אשכנזית מפראג נבנית מחדש בדרכים אחרות: פנקסים קהילתיים (פנקסים), קולופונים בדפוסים, מצבות בבית הקברות היהודי העתיק, ורשימות חברי חברות. דמות הWedel האפונימית, הדורות של המגיהים והרבנים שנשאו את שמה, נותרים בחלקם בערפל — מאושרים על ידי ההקשר יותר מאשר על ידי המסמך הנומינטיבי. לפיכך אנו רואים בפרק זה סביר, מושתת על העקביות ההיסטורית של הסביבה, ולא על שרשרת של מסמכים נומינליים.
הייחודיות של השם Wedeles מזמינה לעיון השוואתי בשמות-האם היהודיים, המהווים פרק שלם בפני עצמו במדעי האונומסטיקה. אם שימוש בשמה של האם נדיר ברוב התרבויות הפטריארכליות, הרי שבקרב יהודי אשכנז נהנה שימוש זה מתפוצה ייחודית, שאליה תרמו פראג ובוהמיה תרומה מכרעת.
כמה גורמים מסבירים תופעה זו. ראשית, תפקידה הכלכלי של האישה: בבתים רבים ניהלה האשה את המסחר בעוד בעלה הקדיש עצמו לתורה — אידיאל הכולל לפני עת. משק הבית נודע אז בשמה של האישה שפרנסה אותו. שנית, האלמנוּת: אלמנה העומדת בראש בית העבירה טבעית את שמה לילדיה. ולבסוף, יוקרתן האישית של אמהות-אבות מסוימות, שזכרן כיבד את צאצאיהן.
כך נוצרת משפחה שלמה של שמות-אב: Edeles (מתוך Edel), Perles (מתוך Perl), Gnendeles, Sosskind, Rivkes (מתוך Rivka — ממנה לא יצא הפרשן המפורסם של השולחן ערוך, Moïse Isserles, ה"רמ"א", אך כן יצא בן-דורו Moshe Rivkes, מחבר הבאר הגולה), Beiles, Toybes. בסדרה זו תופס Wedeles את מקומו בסדירות מורפולוגית מושלמת: שורש נשי + יחסת הגניטיב -es.
אופן-מתן-שמות זה שותף לאותה חדשנות תרבותית שתיארו היסטוריוני פראג בתוך זהויות מרובות ומשתנות, שבהן מקדד השם מבנים חברתיים ומשפחתיים מדויקים [Spector, 2000]. שם-האם אינו רק תווית: הוא עקבה מאובנת של היסטוריה משפחתית שבה הייתה אישה, יום אחד, ציר הבית.
כנקודת-נגד מאירה, האונומסטיקה הספרדית פועלת לפי לוגיקות אחרות. עבודותיו של Joseph Toledano מראות כי שמות צפון-אפריקה נגזרים בעיקר מטופונימים, ממקצועות, מכינויים ערביים או ברבריים, או מייחוסים לשושלות יוקרה — שמות-האם נדירים בהן הרבה יותר [Toledano, 1999]. ההשוואה מבליטה, בניגוד, את הייחוד האשכנזי והפרגאי שעדותו הנאמנה היא Wedeles.
כמו כל כך שמות שנולדו בגטו פראג, Wedeles חווה את הגורל הדיאספורי: הפיזור. המשפחות היהודיות מבוהמיה לא נשארו קפואות בJudenstadt. חוקי האימפריה ההבסבורגית — ובפרט Familianten-Gesetze, שהגבילו את מספר המשפחות היהודיות המורשות להינשא בבוהמיה ובמוראביה — אילצו את הבנים הצעירים לצאת לגלות. רבים פנו להונגריה, לאוסטריה, לגרמניה, ומאוחר יותר, לארצות המערב.
התנועה "מפראג לפרשבורג" שתיאר Maoz Kahana ממחישה את הגירת האליטות הלמדניות להונגריה, שם הקימו מחדש ישיבות והמשיכו את מסורות הלימוד שלהן [Kahana, 2015]. ניתן להניח, בהיקש ממשפחות רבניות פרגאיות אחרות, שנושאי השם Wedeles הלכו באותן דרכים, נושאים עמם את הזיכרון של בית עלמין של אנשי אותיות. חלק זה של ההיסטוריה שייך יותר לזיכרון המסור מאשר לארכיון הדוק: בהיעדר שרשרת תיעודית רציפה, הוא משתחזר דרך התנועה הכללית של שושלות בוהמיה.
אפילו כתיב השם נושא את חותם הנדודים הללו. המעבר מיידיש וגרמנית לשפות קליטה אחרות הוליד גרסאות שונות: Wedeles, Wedeless, ולעיתים בצורה מלועזנת או מפושטת. ואולם כל צורה שומרת על קריאות השורש הנשי המקורי — חתימתו הבלתי מחיקה של המוצא הפרגאי.
יש להזכיר לבסוף את השבר הטרגי. הקהילות היהודיות של בוהמיה ומוראביה, שנשאו שם זה ושמות רבים אחרים במשך מאות שנים, הושמדו בשואה. בית הקברות היהודי העתיק של פראג, עם אלפי מצבותיו הסבוכות זו בזו, נותר הספר הגדול של אבן שבו ישנות דורות הגטו — ושבו, בין כל כך שמות אמהות חרותים באבן, אולי ישנה גם הזיכרון של Wedeles. מה שהמודרנה והאסון פיזרו — השם שומר עליו: שם פרטי של אישה, Wedel, שנעשה לנצח לחותמת שושלת.
בסיומו של מסע זה, מתגלה לפנינו שושלת Wedeles כעדה רבת-דברים להיסטוריה היהודית של מרכז אירופה. שמה, מטרונים פראגי שנטבע על שם האישה Wedel, מגלם כשלעצמו סוציולוגיה שלמה: זו של קהילה שבה יכלה האישה להיות ציר הבית, ושבה כיבד הדור הבא את זכרן בנשיאת שמן. ייעודה הכפול של השושלת — רבנות והדפסה — ממקם אותה בלב גאונה של פראג, העיר שבה השאילו האקדמיה התלמודית ובית הדפוס איש לרעהו את חכמיהם [Flatto, 2010].
נהגנו בזהירות. שם שבו ההקשר ההיסטורי מדבר בקול רם וברור — פראג האקדמיות וספר העברי, מנגנון המטרונימים האשכנזים, פיזורן של המשפחות הבוהמיות לעבר Presbourg ומעבר לה [Kahana, 2015] [Spector, 2000] — אמרנו את הדברים במפורש. שם שבו חסרת ארכיון השמות, אמרנו את הסביר והעברנו אותו הלאה, מסרבים להמציא יוחסין שהמקורות אינם מוסרים. יושרה זו אינה מקטינה את הסיפור: היא ערובה לכבודו.
שם Wedeles ממשיך אפוא ללחוש את מה שאמר תמיד: שאישה אחת, לפנים, בגטו של פראג, הייתה חשובה דיה כדי שבניה, ובני בניה, ייקראו על שמה. בכך, בעובדה פשוטה זו, טמונה כל גדולתה השקטה של שושלת.
