השם Vitale נמנה עם שמות המשפחה המאפיינים ביותר את יהדות חצי האי האיטלקי. משפחה יהודית מאיטליה, הוא מופיע במפורש אצל Samuele Schaerf במלאי המכונן שלו I cognomi degli ebrei d'Italia (פירנצה, 1925), חיבור שנותר המקור הראשון במעלה לחקר שמות הפרטיים של יהודי איטליה. מאמר זה מציב שם משפחה זה בהקשרו ההיסטורי: זה של יהדות איטלקית רצופה, מן העתיקות שבאירופה המערבית, שתרבותה, ליטורגיתה ומנהגיה האונומסטיים התעצבו לאורך שני אלפי שנות נוכחות.
עניינו של השם Vitale נעוץ תחילה בשקיפותו הלשונית. הוא משתייך למשפחה הגדולה של שמות הפרטיים ושמות המשפחה היהודיים הבנויים סביב רעיון ה"חיים": השם העברי חַיִּים קיבל מוקדם מאוד, בקהילות דוברות הרומנית, מקבילות בלשון הדיבור — Vital, Vitale, Vives, Bonnevie — על פי נוהל תרגום שם הלידה העברי (השֵׁם הַקֹּדֶשׁ, השם הקדוש) לשם שימוש חולין (הכִּנּוּי). להבין את Vitale פירושו אפוא להיכנס אל מנגנון הנימוס היהודי עצמו בארצות הרומנית, שבו הקדוש והיומיומי משיבים זה לזה בשמו הכפול של כל פרט.
חיבור זה שואף להשיב, בזהירות שמטילה עליה התיעוד, את תולדות לִינַּאז' ושם. הוא מבחין בכל מקום בין מה השייך לארכיון המבוסס, לניכוי הסביר ולזיכרון המועבר. כפי שהראה Yosef Hayim Yerushalmi בצורה מופלאה, התודעה היהודית של העבר ניזונה ממנה הזיכרון הקולקטיבי כמו מן ההיסטוריה הביקורתית, וכל גנאלוגיה חייבת לדעת לשם את מה שהיא יודעת ואת מה שהיא מאמינה [Yerushalmi, 1984].
שם המשפחה Vitale מופיע ברשימה שערך Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia (פירנצה, 1925), מקור ייחוס לשמות המשפחה היהודיים של חצי האי האיטלקי. היווצרותו נשמעת להיגיון מוכח היטב: תעתוק השם העברי חַיִּים — שם עצם שמשמעותו "החיים", ברבים של הדר האופייני ללשון המקרא — לצורה לטינית ואחר כך איטלקית. מן vita נגזרים התואר vitalis ("הנותן חיים, חי") והשם הפרטי המימי-ביניימי Vitale, שנהג באופן נרחב כשם שימוש בקרב יהודי איטליה לצד שמם העברי הקדוש.
תופעת הכינוי הכפול מרכזית בתרבות היהודית האיטלקית, ובאופן רחב יותר — בתרבות הספרדית והאשכנזית. לכל בן ניתן שֵׁם הַקֹּדֶשׁ, השם העברי שבו שימשו לעלייה לתורה, לכתובה ולמסמכים דתיים, לצדו כִּנּוּי, שם שימוש בשפת הסביבה. עבור חַיִּים, בחרו הקהילות שבאזור הרומאני ב־Vital(e) באיטליה ובפרובאנס, ב־Vives בקטלוניה, וב־Bonnevie באזורים מסוימים בצרפת. השם Vitale, שהיה תחילה שם פרטי, התגבש לאחר מכן לשם משפחה תורשתי — התפתחות אופיינית לאונומסטיקה היהודית-איטלקית, שבה מקורם של שמות משפחה רבים בשמות פרטיים אבות, בשמות מקום או במקצועות.
ההיסטוריוגרפיה של החיים היהודיים ברנסאנס האיטלקי, כפי שנבנתה מחדש על ידי Robert Bonfil, מלמדת עד כמה היו קהילות אלו שזורות בתוך רקמתן הלשונית והתרבותית של עריהן, תוך שמירה קפדנית על מוסדות המסורת [Bonfil, 1994]. השם הכפול — העברי והאיטלקי — ממחיש בדיוק תנאי-קיום זה של שייכות בו-זמנית לשני עולמות, מבלי שהאחד ימחק את השני. Vitale הוא, במובן זה, שם-גבול: יהודי בשורשו העברי (חַיִּים), איטלקי בצורתו הרומאנית.
כדי לאתר את שושלת Vitale, יש להזכיר את עתיקותו ואת ייחודו של היהדות האיטלקית. נוכחים ברומא כבר בתקופה הרפובליקנית והאימפריאלית, יהודי איטליה מהווים אחת הדיאספורות הוותיקות והרציפות ביותר באירופה. בימי הביניים ובתקופת הרנסנס, קהילות משגשגות פרחו ברומא, Venise, Ferrare, Mantoue, Florence, Livourne ובערים רבות נוספות, ויצרו נוסח ליטורגי ייחודי — המנהג איטלקי — המובדל מן המסורות הספרדית והאשכנזית.
Robert Bonfil תיאר בדקות-רוח את חיי קהילות אלו בתקופת הרנסנס: ארגונן הפנימי, יחסיהן עם השלטון, ישיבותיהן התלמודיות, ומעורבותן בתרבות ההומניסטית הסובבת תוך שמירה על לימוד התורה [Bonfil, 1994]. בעולם זה שורשים שמות המשפחה שאותם ירשום Schaerf ארבעה מאות שנה מאוחר יותר, ובהם Vitale.
תרבות הספר הייתה אחד מפסגות יהדות זו. Giulia Tamani, במחקרה על כתבי היד העבריים המוארים מאיטליה, הראתה את עושר הייצור של קודקסים ליטורגיים, מקראיים ופילוסופיים, לעתים קרובות מעוטרים בתחכום הדומה לזה של בתי המלאכה הנוצריים בני הזמן [Tamani, 2010]. משפחות יהודיות משכילות — סופרים, בעלים, מזמינים — מופיעות בקולופונים ובהערות הבעלות של כתבי יד אלה, ומעידות על חיים אינטלקטואליים עשירים שבהם שמות השימוש האיטלקיים התלוו לחתימות העבריות.
המחשבה הפילוסופית אף היא השקתה יהדות זו. Colette Sirat, שחקרה את הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים דרך כתבי יד וטקסטים מודפסים, הדגישה את תפקידה של איטליה כצומת העברה בין העולם הספרדי, העולם הפרובנסלי ואירופה הלטינית [Sirat, 1983]. Maurice-Ruben Hayoun מצדו מזכיר את רציפותה של מסורת פילוסופית יהודית שמ-Maïmonide ועד ההוגים האיטלקיים של הרנסנס לא פסקה מלנהל דיאלוג עם סביבתה [Hayoun, 2023]. בקרקע זו — דתית, ספרותית ופילוסופית — השם Vitale מקבל את משמעותו.
השם המשפחתי Vitale אינו מבודד: הוא משתייך לקבוצה אונומסטית הפזורה ברחבי הדיאספורה המערבית. בכל מקום שבו חיו יהודים בסביבה רומנסית, יצר השם הפרטי חיים צורה ורנקולרית. באיטליה: Vita, Vitale, Vitali. בפרובנס ובקומטה: Vidal, Vital. בחצי האי האיברי: Vives. קרבה זו, הנראית סבירה לאור המשמעות המשותפת (״חיים״), קושרת את Vitale לרשת ספרדית ופרובנסלית נרחבת.
תולדות האומה היהודית הפורטוגזית, כפי שסקר אותן Lionel Lévy, מראות כיצד קשרו הרשתות המסחריות והמשפחתיות הספרדיות בין Livourne, Amsterdam ו-Tunis במרחב מחזור אחד, מהמאה ה-XVI ועד המאה ה-XX [Lévy, 1999]. Livourne, הנמל החופשי הטוסקני, הפכה למוקד מרכזי של ״האומה״ הזו, ומשכה משפחות מכל קצוות הים התיכון ופיזרה שמות, ספרים ואנשים לעבר צפון אפריקה [Lévy, 1996]. שם משפחה איטלקי כגון Vitale אפשר שהתפשט, בדרכים אלה, מחוץ לחצי האי — דבר הנראה סביר יותר מאשר מוכח לגבי משפחה פרטית זו או אחרת.
באלג'יריה היהודית, שמות ממשפחת ״Vita / Vital״ מצויים בתוך קהילות שהיסטוריתן תועדה בקפידה. Eliahou-Éric Botbol, בתארו את חיי הקהילה היהודית של Tlemcen וגורלה, והארכיונים הרבניים של Sidi Bel Abbès ושל קהילת Sidi Bel Abbès, שומרים על עקבות שמות משפחה הקשורים לשורש ״חיים״ [Botbol, 2000] [ארכיונים רבניים של Sidi Bel Abbès]. כאן מתכתבים הזיכרון הקהילתי והארכיון זה עם זה: המסורת מייחסת למקצת מהשלוחות של ״Vita״ מוצא ליבורני או איטלקי, בעוד שהרשומות מאשרות את נוכחות השם — צומת שיש להגדירו כסביר, כל עוד לא ניתן לקשור בוודאות כל ענף לגרעין האיטלקי המקורי.
השם Vitale מכיל בתוכו אמת אנתרופולוגית של המצב היהודי בגלות: האמנות לשאת שני שמות, ומכאן שתי השתייכויות. שם הקודש העברי, חיים, מבטא את הרישום בברית ובזיכרון ישראל; הכינוי האיטלקי, Vitale, מבטא את ההשתלבות בעיר, בשפה ובשכנות. הדואליות הזו אינה פשרה, אלא מבנה — זה של עם שלפי הנוסח המסורתי, שוכן בשפת האומות מבלי להימס בתוכה.
Léon Askénazi הרהר במתח זה שבין הדיבור לכתב, בין הזהות המקובלת לזהות החיה, כסממן מכונן של המחשבה היהודית [Askénazi, 1999]. Armand Abécassis, בעקבו את הדרך "מן המדבר אל התשוקה", הראה כי הכינוי במסורת היהודית אינו ניטרלי לעולם: לקרוא בשם פירושו לקרוא לקיום, והשם "חיים" נושא בתוכו ברכה [Abécassis, 1987]. הבחירה של כה רבות ממשפחות לתרגם חיים לVitale במקום לנטוש אותו, מעידה על נאמנות זו: משנים את הצורה, שומרים את המשמעות.
Isaiah Berlin, במאמריו על המצב היהודי, ניתח את ההשתייכות הכפולה הזו כחוויה המהותית של המודרניות היהודית — להיות בשלמות מארץ מושבו ובשלמות מישראל [Berlin, 1973]. שם המשפחה Vitale, בשקיפותו, מגלה את המורשת הכפולה שאותה שמות אחרים מסתירים. הזיכרון המשפחתי, המועבר מדור לדור, שומר לעיתים קרובות את זכר השם העברי הבסיסי, גם כאשר המרשם האזרחי לא שמר אלא את הצורה האיטלקית בלבד: צומת חי בין מה שהארכיון מתעד ובין מה שהמסורת לוחשת.
כתיבת תולדות שושלת כמו Vitale פירושה להתמודד עם מגבלות התיעוד ועם עושרה של הזיכרון. Yosef Hayim Yerushalmi, ב-Zakhor, הראה כי היהדות העדיפה במשך זמן רב את הזיכרון הטקסי והליטורגי על פני ההיסטוריוגרפיה הביקורתית: מציינים יותר משחוקרים, והעבר עובר בירושה דרך הטקסים, השמות והסיפורים יותר מאשר דרך הכרוניקות [Yerushalmi, 1984]. השם Vitale, המועבר מאב לבן, הוא בפני עצמו מעשה זיכרון: כל דור המעביר אותו מחיה מחדש, לא תמיד מתוך מודעות, את ה-חיים הקדמוני.
ואולם הארכיון קיים וסולל את הדרך. רשימתו של Schaerf מקבעת את השם בקורפוס של שמות המשפחה היהודיים באיטליה [Schaerf, 1925]. כתבי היד המוארים שחקר Tamani מוסרים קולופונים ורשומות בעלים שבהם נחרתות המשפחות הלמדניות [Tamani, 2010]. פנקסי הקהילות בצפון אפריקה — Tlemcen, Sidi Bel Abbès — שומרים תעודות לידה, נישואין ופטירה המסמנות את פיזורם של שמות קרובים [Botbol, 2000] [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès]. ב-Livourne, ציר מרכזי ספרדי, המקורות שחקר Lionel Lévy מתעדים את התנועות שיכלו לשאת את השם מחוף אחד של הים התיכון אל רעהו [Lévy, 1996 ; 1999].
בין ארכיון חסר זה ובין זיכרון שופע זה, ההיסטוריון שומר על עמדת איזון זהיר. הוא קובע את מה שהמסמכים מאפשרים — קיומו של השם, אטימולוגיתו, תחום פיזורו —, הוא מסיק את מה שהרמזים הופכים לסביר — פלונית זיקה בין ענפים איטלקיים וצפון-אפריקאיים —, והוא קולט בכבוד את מה שהמסורת מעבירה מבלי שניתן לאמתו. במחיר זה הופכת הגנאלוגיה להיסטוריה, מבלי שתחדל לעולם מלכבד את הזיכרון.
השם Vitale מתגלה, בסיום מסע זה, כהרבה יותר מאשר שם משפחה פשוט: הוא תמצית של היסטוריה יהודית. משפחה יהודית מאיטליה המתועדת אצל Schaerf, הוא נושא בצורתו הרומנית את זכר העברית חַיִּים, "החיים" — מורשה שחולקים, לאורך הגלות, ה־Vidal, ה־Vital, ה־Vives ותרגומים עממיים אחרים של אותו שם ברכה.
שורשיו נטועים ביהדות האיטלקית, מן העתיקות והרצופות שבאירופה, ושם זה חי בקצב קהילות חצי האי, כתביהן היד ומחשבתן, בטרם השתתף, כנראה, במחזורי התנועה הגדולים של הים התיכון שקישרו בין Livourne, איטליה וצפון אפריקה. דרכו נקרא המצב היהודי עצמו: לשאת שני שמות, לשכון בשני עולמות, להעביר נאמנה משמעות תחת צורות משתנות.
ה"ספר הגדול" של Vitale אינו מתיימר לסגור את החקירה, אלא לפתוח אותה. שם שהארכיון שותק — הזיכרון מדבר; שם שהזיכרון מהסס — ההיסטוריה מאירה. השם נותר, ערובה לרציפות — שכן Vitale, סוף סוף, פירושו החיים, והחיים, במסורת ישראל, הם הראשונה שבברכות.
