השם Thuizal משתייך למכלול הרחב של שמות המשפחה היהודיים במרוקו, שעושרם ומגוונם מעידים על היסטוריה בת אלפי שנים. כל חקירה של שושלת משפחתית יהודית מרוקאית חייבת להזכיר תחילה את המסגרת שבה התהוו שמות אלה: הדו-קיום, בתוך היהדות המרוקאית, של כמה שכבות התיישבות. נהוג להבחין בין הToshavim — היהודים הילידים, שישבו בצפון אפריקה מאז העת העתיקה ונטמעו עמוקות בעולם הברברי — לבין הMegorashim, מגורשי חצי האי האיברי שהגיעו בגלים גדולים לאחר 1492, נושאי תרבות ספרדית-יהודית ייחודית. דואליות זו מבנה עד היום את האונומסטיקה, הליטורגיה והמנהגים של הקהילות היהודיות בממלכה השריפית.
המחקר הסמכותי בתחום זה נותר חיבורו של Abraham I. Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc, שיצא לאור על ידי ה-Consejo Superior de Investigaciones Científicas (CSIC) במדריד בשנת 1978. עבודה מונומנטלית זו מונה, מסווגת ומנתחת אלפי שמות משפחה, תוך הבחנה בין מקורותיהם העבריים, הארמיים, הערביים, הברבריים, הספרדיים והטופונימיים. בתוך אופק מלומד זה יש לבחון את השם Thuizal, שעדויותיו הישירות נדירות ושקריאתו מחייבת זהירות ושיטתיות. חיבור זה, לפיכך, מבחין בקפדנות בין מה שנמסר בזיכרון המשפחתי, בין מה שניתן לבסס על פי תיעוד, ובין מה שנותר השערה עורכית מודעת לעצמה.
האונומסטיקה היהודית של מרוקו נשמעת לדפוסי יצירה שהמחקר זיהה היטב. על פי הסיווגים שאימץ Abraham I. Laredo, שמות המשפחה מתחלקים לקבוצות גדולות: שמות ממקור מקראי ותלמודי, שמות מקצוע, כינויים, שמות הנגזרים מתכונות גופניות או מוסריות, שמות ממקור ערבי או ברברי, ולבסוף קטגוריה רחבה במיוחד במרוקו — שמות טופונימיים, הנגזרים ממקום מוצא [Les Noms des Juifs du Maroc].
קטגוריה אחרונה זו היא מפתח להבנת שם כגון Thuizal. יהודי מרוקו, ובמיוחד אלה מהקהילות הכפריות של האטלס, הסוס ואוֹאזיסי הפרה-סהרה, נשאו לעתים קרובות שמות משפחה המפנים לכפרם או לאזור מוצאם. מעברה של משפחה ממֶּלָּח כפרי לעיר גדולה — מרקש, פס, מוגדור (אֶסָּוִירָה) — הפך לא אחת את שם המקום שנותר מאחור לשם משפחה הצמוד לאותה משפחה. מנגנון זה, המתועד היטב לגבי שמות כגון Demnati (מ-Demnate), Ifergan, Skali (מ-Skala) או Wazana, מספק את מפתח הקריאה הסביר ביותר לשמות משפחה בעלי צליל ברברי.
הכתיב Thuizal מציג בדיוק את התכונות הפונטיות האופייניות ללשונות האמאזיגיות (הברבריות): הפריקטיבה הפותחת והסיומת -al או -l, הנפוצה בטופונימיה של האטלס. יש עם זאת לנהוג בזהירות: בהיעדר עדות מסמכית ישירה המקשרת שם זה למקום מזוהה, מקור טופונימי נותר השערה — איתנה מבחינת ההיגיון הפנימי שלה, אך טעונה אישור. משום כך יש להשלים פרק זה, המבוסס על מסגרת המחקר האונומסטי המבוסס, בפרקים הבאים העוסקים בהשלכותיו.
אם נאמץ את ההשערה הטופונימית, השם Thuizal מפנה אל כינוי מקום או אל שטח קרקע באזורים הדוברים ברברית במרוקו. המורפולוגיה של המילה מעוררת את שלל המיקרוטופונימים של האטלס והאנטי-אטלס, הבנויים על שורשים אמאזיגיים המציינים מציאויות גאוגרפיות — מעיינות, מעברות, עמקים, מצוקים. באזורים אלה, נוכחותן של קהילות יהודיות מתועדת מאז ומקדם: קהילות ישבו מפוזרות במאות כפרים, לרוב כבעלי מלאכה (נפחים, צורפים, סנדלרים), רוכלים וסוחרים, בקשר של תלות הדדית עם השבטים הברבריים שסביבן.
המסורת הבעל-פה של יהודי דרום מרוקו שומרת את הזיכרון של מקורות כפריים אלה, ואין זה נדיר שמשפחה קושרת את שמה לנקודה מסוימת בנוף האבות. עם זאת, עימות הזיכרון הזה עם המקורות הארכיוניים אינו פשוט: התיעוד הכתוב של הקהילות הכפריות של האטלס דל, רשומות מצב האזרחי מאוחרות, ותעתוק השמות הברבריים לאותיות עבריות, ולאחר מכן לאותיות לטיניות בתקופת הממשל הקולוניאלי, הכפיל את הגרסאות הגרפיות. שם אחד עשוי היה להירשם בדרכים שונות, בהתאם לאוזנו של הסופר ולשפת השטר.
כך ייתכן ש-Thuizal ידע צורות סמוכות לו, והחיפוש אחר אישור תיעודי יחייב בחינת גרסאות אלה. במצב הנוכחי, בהיעדר מקור ראשוני ממוקם, ייחוסו המדויק לטופונים מזוהה נותר בגדר השערה עורכית. פרק זה נושא אפוא את מעמדו בגלוי: הוא מציע קריאה עקבית עם כל הידוע לנו על היווצרות השמות היהודיים ברבריים-מרוקאיים, ובה בעת נמנע מלקבוע כדבר ודאי את מה שהתיעוד טרם אישר.
כדי להעניק לעומק הראוי לשושלת שמקורה ככל הנראה בעולם הברברי, יש להזכיר מהי הייתה החיים היהודיים בדרום מרוקו. מן האטלס הגבוה ועד ה-Dadès, מן ה-Sous ועד ה-Tafilalet, חיו משפחות יהודיות במשך מאות שנים בלב הקהילות האמאזיגיות. הן דיברו ערבית מדוברת, אך גם, במקרים רבים, את הניבים הברבריים המקומיים, וחלקו עם שכניהם המוסלמים שווקים, מנהגי לבוש וסביבה חומרית משותפת, תוך שמירה על חיים דתיים אוטונומיים המתוקתקים על ידי בית הכנסת, הלימוד וקיום המצוות.
מעמדם של יהודים אלה נשען לעיתים קרובות על קשרי חסות (sebbiba או אמנות מנהגיות) עם שבט או נכבד מקומי, שהבטיחו את ביטחונם בתמורה לשירותים מלאכותיים ומסחריים. שילוב זה מסביר את ההתמחות המוכרת של יהודי הדרום בצורפות, עבודת מתכות, סחר שיירות והלוואות. הדרכים המסחריות הגדולות המקשרות את הסהרה לנמלי האוקיינוס האטלנטי עברו בידיהם, עד שמשפחות מסוימות הפכו למתווכים כלכליים הכרחיים.
החל מן המאה ה-XIX, ואף יותר בתקופת הפרוטקטורט (1912–1956), גל חזק של נדידה מן הכפר אל העיר רוקן בהדרגה את כפרי האטלס לטובת הערים הגדולות החופיות והפנימיות. המשפחות נשאו עמן את שמותיהן — ובתנועה זו קבעו שמות משפחה טופונימיים רבים את צורתם הסופית. לאחר מכן באה ההגירה הגדולה של אמצע המאה ה-XX, לישראל, לצרפת ולקנדה בפרט, אשר פיזרה שושלות אלה בכל רחבי העולם. משפחה הנושאת שם כגון Thuizal נרשמת, על פי כל הסבירות, בתוך סיפור קולקטיבי זה של שורשים כפריים ולאחריהם פיזור.
שאלת הווריאנטים הגרפיים ראויה לפרק בפני עצמה, שכן היא נוגעת ללב ליבה של מסירת השם. במשפחות יהודיות מרוקאיות, השם הועבר מדור לדור בעיקר בעל פה ומתוך שימוש טקסי — הוא נכתב בחוזי נישואין (ketubot), במסמכים דתיים ובעליות לתורה. עיגונו בכתב באותיות לטיניות הוא, עבור רבות מן הלינאות, תופעה חדשה יחסית, הקשורה למינהל הקולוניאלי, להגירה ולהנפקת תעודות זהות רשמיות.
מסירה זו יצרה ריבוי צורות לאותו שם אחד. המעבר מן העברית לערבית ואחר כך לצרפתית, היעדרה של נורמה יציבה, ובחירותיהם האישיות של פקידי מרשם האוכלוסין — כל אלה הולידו כתיבים שונים בתוך אותה משפחה ממש. משום כך, מי שמחפש את הלינאה Thuizal זקוק, מן הבחינה המתודולוגית, לשקול את כל הצורות הקרובות מבחינה פונטית ולצלוב מקורות: פנקסי קהילה, רשימות בוחרים קולוניאליות, ארכיוני קונסיסטוריה ובסיסי נתונים גנאלוגיים ספרדיים מתמחים.
חלק זה מן ההיסטוריה המשפחתית נשען במידה רבה על הזיכרון המועבר יותר מאשר על הארכיון המסודר. הנרטיב שכל ענף שומר על מקורותיו — הכפר שנעזב, האב המייסד, המלאכה הקדמונית — מהווה מקור יקר ערך, שיש לאספו ולהתמודד עמו בסבלנות מול המסמכים כשהם קיימים. כל עוד עימות זה טרם התקיים, יש להותיר רכיבים אלה בגדר מסורות מועברות, הראויות להירשם ככאלה, מבלי לערבבן עם עובדות מוכחות.
הרקמה המדוקדקת של שושלת יהודית מרוקאית נשענת על גישה מוכחת. נקודת המוצא היא האונומסטיקה המלומדת: עיון בחיבורו של Laredo, המאפשר לאתר שם בתוך משפחתו הלשונית ולזהות את עדויותיו ההיסטוריות הרשומות [Les Noms des Juifs du Maroc]. שלב ראשוני זה מכוון את החקירה אל האזורים הנכונים ואל הקהילות הנכונות.
לאחר מכן באות המקורות הגנאלוגיים כשלעצמם. שטרות דתיים — כתובות, פנקסי לידות, נישואין ופטירות שנוהלו על ידי הרבנויות — מהווים את הבסיס התיעודי האמין ביותר כאשר הם נשתמרו. למקורות אלה מצטרפים, לתקופה הקולוניאלית ושלאחריה, ארכיונים מנהליים, רשימות הגירה, וקרנות המוסדות הגדולים של הדיאספורה הספרדית. הגנאלוגיה הספרדית מחזיקה כיום במשאבים תיעודיים נרחבים, שיש לגייסם בשיטתיות.
לבסוף, הזיכרון המשפחתי בעל-פה, הנאסף מפי הזקנים, נותר בלתי-ניתן להחלפה לשם קביעת הייחוסים הקרובים, זיהוי מוצא הערש הגיאוגרפי ושחזור מסלולי ההגירה. השיטה מורכבת מהפגשת שלושת סדרי המקורות הללו — האונומסטיקה, הארכיון והמסורת — תוך ציון מתמיד של מידת הוודאות של כל חוליה. לשם Thuizal, במצב הידע שנאסף כאן, גישה זו מובילה למסקנה מאופקת: מוצא שהוא כנראה טופונימי וברברי-מרוקאי, הדורש אישור באמצעות שטרות מזוהי מקום.
בסיום חקירה זו, השם Thuizal מתיר לעצמו להיות מוקרב יותר מאשר להיות קבוע. מורפולוגיתו קושרת אותו בסבירות לעולם הברברופוני של מרוקו ולמשפחה הגדולה של שמות הפטרונים הטופונימיים, כה אופייניים לאונומסטיקה היהודית המרוקאית כפי שביסס אותה Abraham I. Laredo [Les Noms des Juifs du Maroc]. הכול, במבנה השם ובהיסטוריה של הקהילות דרום מרוקו, מעיד על לינאג' שורשים באטלס או בשוליו, שהיה משובץ זמן רב ברקמה הכפרית האמזיגית לפני הנדידה אל הערים והפיזור הדיאספורי.
אך יושרו של ההיסטוריון מחייב שלא לחרוג ממה שהמקורות מתירים. בהיעדר עדות תיעודית ישירה המאתרת מקום מדויק ומקשרת משפחה מזוהה, המוצא הטופונימי נשאר השערה חזקה, לא ודאות. הספר הגדול הנוכחי מציע אפוא פחות גנאלוגיה ממוצה מאשר מסגרת מתודולוגית ואופק מחקרי: הוא מצביע על היכן לחפש, כיצד לקרוא, ואילו אמצעי זהירות לנקוט. לצאצאים ולחוקרים מוטלת המשימה להמשיך בחקירה, תוך שימוש בכתובות, ברשומות הקהילתיות ובזיכרון הזקנים, כדי להפוך לְהִיסטוֹרְיָה מבוססת את מה שעד היום עדיין נמצא בגדר השערה מוארת.
