הכינוי Telem (עברית: תֶּלֶם) שייך לאותה שכבה מיוחדת של האונומסטיקה היהודית שניתן לכנותה השכבה העברית החיה: שמות אלה, במקום שיעברו דרך שפות הגולה — היידיש של האשכנזים, הערבית-יהודית של קהילות המגרב, הספרדית-יהודית של הספרדים — שורשיהם נטועים ישירות במילון המקרא ובאדמת ארץ ישראל. על פי רשומות הייחוס, מדובר בכינוי משפחה עברי מודרני, שלשון מוצאו היא העברית [Q131191376 — Wikidata]. שתי תכונות אלה כאחת — השורש המקראי ומודרניות השימוש כשם משפחה — הופכות את Telem למושא מחקר מופתי לכל המבקש להבין את תמורות הזהות היהודית בעת החדשה.
המילה עצמה אינה המצאה. היא מופיעה בעברית המקראית בעלת משמעות קונקרטית וחקלאית: התֶּלֶם מציין את התלם שחורש המחרשה באדמה, ובהרחבה — את הגוש או הגביב של עפר הנחרש [Strong's Hebrew 8525]. משמעות כפרית-חקלאית זו עמוסת הדים בתולדות עם שנמנע ממנו, בגלות, זה מכבר, האחיזה בקרקע ועבודת האדמה. כאשר החלו בראשית המאות הי״ט והכ׳ תנועות הרנסנס הלאומי והלשוני היהודי לשוב ולהפוך את היהודים לעם של חרשי אדמה על אדמת ציון, מילים כגון תלם קיבלו עליהן משמעות סמלית יוצאת דופן.
הספר שלפנינו מבקש לשרטט, בזהירות שמחייב כינוי משפחה כה צנוע ומעוט תיעוד גנאלוגי, את שכבות המשמעות וההיסטוריה שנצטברו על שם Telem: שורשו המקראי, המשכיותו כשם מקום, תחייתו בעברית המודרנית, אימוצו כשם משפחה בעידן העִברוּת של הכינויים, ומקומו בזיכרון הקולקטיבי של היהדות בת זמננו. במקום שהארכיון אינו מספק — נאמר זאת; במקום שהמסורת מדברת — נקשיב לה מבלי לערבב בינה לבין המסמך.
בראשית השם Telem נמצא מילה מן האדמה. באוצר המילים של העברית המקראית, השם העצם telem (תֶּלֶם) מתועד תחת מספר 8525 במילון Strong, שם הוא מוגדר כ"תלם, ערוגה" (furrow, ridge) [Strong's Hebrew 8525]. המילה שייכת לשדה הסמנטי המוחשי של החקלאות: היא מציינת את העקבה החרושה באדמה על ידי מעבר המחרשה, אותה שורת אדמה הפוכה שבה מניחים את הזרע.
אנו פוגשים אותה בספרי השירה והנבואה. תהלים סה, הימנון לפוריות שהאל מעניק לאדמה, מזכיר את התלמים הרוּוים והמורּכּים על ידי הגשם; ספר הושע, באורקלים שלו, שב ומשתמש בדימוי תלמי השדה כדי לצייר את הדין. גם איוב, בהגיגיו על הצדק, מגייס את המטפורה של האדמה החרושה. המילה נגזרת מן השורש השמי הקשור לרעיון הגל, הגבעה, ההתרוממות — דבר המסביר את נדנוד המשמעות בין שקע התלם לבין צלע הבלימה הגובלת בו [Strong's Hebrew 8525].
הפולריות הסמנטית הזו — התלם והרכס, השפל והגבוה, העמל וציפיית הקציר — מעניקה למילה צפיפות שירית שהשימושים המאוחרים יותר, הטופונימיים ואחר כך הפטרונימיים, לא ישכחו אותה כליל. לקרוא למקום או לשושלת בשם Telem פירושו לחרות בתוך השם זיכרון של חריש, של סבלנות חקלאית, של מחזור הזריעה והקציר. עבור עם שכתביו המייסדים קושרים ללא הרף את הנאמנות לברית עם פריון ארץ המובטחת, אוצר מילים זה אינו אף פעם טכני בלבד: הוא טעון בהבטחה שניתנה לאבות על ארץ זבת חלב ודבש.
מעבר למשמעותו כשם עצם, תלם מופיע במקרא גם כשם פרטי, בשני הקשרים נפרדים. ראשית, ספר יהושע מזכיר אותו בין ערי הנגב בנחלת שבט יהודה. ברשימה הארוכה של ערי נחלת יהודה — אחד מן הקטלוגים הגאוגרפיים הגדולים של התנ"ך — מופיע תלם בין הלוקיות הדרומיות ביותר, בצד הנגב, לכיוון הגבול האדומי [יהושע טו]. רישום טופונימי זה הוא יקר ערך: הוא מעיד כי כבר בעת העתיקה שימש המילה לא רק לציון התלם, אלא גם מקום מיושב, עיר שורשת באדמת יהודה.
שנית, השם תלם מופיע גם כשם אדם. ספר עזרא הראשון, ברשימת השוערים ואנשים שנשאו נשים נכריות לאחר שיבת הגולה מבבל, מזכיר תלם אחד [עזרא י]. כך שייך השם, כבר בתקופת בית שני, לאוצר השמות שנשאו יחידים בקרב עם ישראל.
נוכחות משולשת זו — שם עצם (התלם), שם מקום (עיר יהודה), שם אדם (השוער בעזרא) — עושה את תלם למקרה טיפוסי של התנועה העברית בין הכללי לפרטי. בעברית המקראית אכן נגזרים שמות מקומות ושמות אנשים תכופות מן האוצר המילים החקלאי, הגאוגרפי או התאולוגי השוטף. השם אינו תווית שרירותית: הוא אומר משהו על היחס לאדמה, להיסטוריה, לאלוהים. כאשר ילכו בוני העברית המודרנית, בפנות המאות התשע-עשרה והעשרים, לשאוב מאוצר לשוני זה כדי לחדש שפה ומינוח בני-זמנם, ימצאו שמות אלה מוצדקים פי שניים — הן בשימוש הכללי והן בסמכותו של הכתוב.
בין העת העתיקה המקראית לתקופה המודרנית משתרע הרצף הארוך של הגלות, שבמהלכו רק לעתים נדירות נשאו יהודי הפזורות שמות משפחה קבועים, וכמעט אף פעם לא נשאו שמות משפחה עבריים במובן שאנו מבינים כיום. הבנת הופעת השם Telem — או חזרתו להופעה — כשם משפחה מחייבת להזכיר את הרקע הרחב הזה.
בעולם האשכנזי, שמות המשפחה התורשתיים התפשטו רק באיחור, לעתים קרובות בכפייה מצד המינהלים האימפריאליים האוסטרו-הונגרי, הפרוסי והרוסי, במאות ה-18 וה-19. רבים משמות אלה נוצרו בגרמנית או ביידיש — שפה שכפי שהראה Jean Baumgarten הייתה המכלי הרב-דורי של ציביליזציה שלמה, "שפה נודדת" שליוותה את העם בנדודיו [Baumgarten, 2002]. בעולם הספרדי ובמגרב, לעומת זאת, נשאו יהודים שמות שהיו לרוב עתיקים ויציבים, אולם טבועים בערבית, בספרדית או בברברית, כפי שחקרו ההיסטוריונים של החברות היהודיות הים-תיכוניות [Taïeb, 2000]; המרכיב העברי נשמר חי בהן בשפה הליטורגית והמלומדת מבלי שיתבטא תמיד בשמות המשפחה [Bar-Asher, 1992].
בהקשר זה, שם עברי-מקראי טהור כגון Telem כמעט שלא היה לו מקום כשם משפחה תורשתי. כניסת היהודים אל המודרנה — האמנציפציה, החילון ולאחר מכן הפרויקט הלאומי — היא שפתחה מחדש את האפשרות לשם משפחה עברי. התנועה הגדולה שתיארה Annie Kriegel כ"היגיון של אמנציפציה" שינתה ביסודה את יחסם של היהודים לשמם, לשפתם ולזהותם הקולקטיבית [Kriegel, 1977]. שם שמשה Moïse Mendelssohn וההשכלה היהודית פרצו את הדרך ליהדות מודרנית השזורה בתרבות הסביבה [Bourel, 2004] [Hayoun, 1992], בחרה התחייה התרבותית והלאומית היהודית במרכז אירופה ובמזרחה בנתיב ההפוך אך המשלים: לבנות מחדש את הזהות מתוך השפה העברית עצמה [Bechtel, 2002]. בנתיב שני זה נרשמת, על פי כל הסבירות, מסלולו המודרני של השם Telem.
נקודת המפנה המכרעת עבור שם משפחה כגון Telem נעוצה בתנועת תחיית השפה העברית, ואחריה בתרגול ההמוני של עיברות השמות שליווה את התיישבות היהודים בארץ ישראל ואת הקמת המדינה. התחייה התרבותית היהודית, שחקרה Delphine Bechtel, הפכה את העברית — שפה שעד אז הייתה מוגבלת במידה רבה לליטורגיה ולתלמוד תורה — לכלי של ספרות, מחשבה ובניין לאומי [Bechtel, 2002]. להחיות שפה פירושו גם להחיות את לקסיקונה: מילים שנחו בתוך הטקסט המקראי, כגון תֶּלֶם, התלם, שבו והפכו למילים חיות, נושאות משמעות מעשית וסמלית כאחת.
אידיאולוגיית השיבה לאדמה, שעמדה במרכז הציונות של העלייה השנייה והשלישית, העלתה על נס בדיוק את השדה הלקסיקלי הזה של העולם החקלאי. החלוץ נדרש לשוב ולהיות איש האדמה; אוצר המילים של החרישה, הזריעה והקציר ניחן מחדש בכבוד לאומי. באקלים זה, לבחור או לקבל שם כ-Telem היה כמו להכריז על שייכות: לאדמה, לשפה, לפרויקט הקולקטיבי של הקמת הבית הלאומי. ספרי האונומסטיקה הישראלית תיעדו את התנועה הרחבה שבה נטשו משפחות את שמותיהן הגלותיים לטובת שמות עבריים חדשים, שנשאבו לרוב מן הטבע, מן הגאוגרפיה או מן המקרא [Family Names in Israel; Origins of Jewish Names].
Telem משתייך באופן מלא לרפרטואר זה. קצר, צלילי, מובן באופן מיידי לדובר עברית, חף מכל הגייה זרה — הוא משתייך לאותה משפחה אונומסטית שכוללת שמות המעלים בדמיון תווי נוף או מרכיבי עבודת האדמה. הישרדותו בעת ובעונה אחת כשם מקום מקראי וכמילה שגורה העניקה לו לגיטימיות מיוחדת: לאמץ את Telem פירושו הן לשוב אל אחד מאתרי נחלת יהודה הן לחגוג את מחווה החורש. מובן אפוא מדוע שם זה נמנה עם שמות המשפחה העבריים המודרניים, ומדוע שפת מוצאו היא עברית ללא כל ספק [Q131191376 — Wikidata].
השם Telem אינו חי רק על רשימות שמות המשפחה: הוא חרת את עצמו מחדש בגיאוגרפיה של ארץ ישראל העכשווית, וממשיך בכך את ייעודו כשם מקום מקראי. מספר יישובים מודרניים נושאים שם זה או שם קרוב לו, וקושרים — לעיתים במכוון — חוט אל עיר יהודה הנזכרת בספר יהושע [יהושע טו]. תופעת התחייה הטופונימית הזו אופיינית לאופן שבו המפעל הלאומי הישראלי ביקש לכונן רצף גלוי בין הגיאוגרפיה המקראית לבין הטריטוריה המיושבת, בהחיאת שמות עתיקים ליישובים שנוסדו מחדש או שאוכלסו מחדש.
כאן ניצבים המסורת והארכיון זה מול זה, מבלי להתמזג תמיד — ומכאן רישומו של "צומת": זיכרון ה-Telem המקראי, המועבר על ידי הטקסט, בא להפרות מציאות גיאוגרפית קיימת, אך הקשר בין העיר העתיקה לבין כפר מודרני זה או אחר נסמך לרוב על רצון הנצחה יותר מאשר על רצף היסטורי מוכח. השם גשר מעל מאות שנות גלות. לשאת את שם המשפחה Telem, או לשכון במקום הנושא שם זה, משמעו להיכתב בתוך מעגל שבו הכתוב, האדמה והשם הפרטי מאצילים זה על זה את סמכותם.
מימד זיכרון זה אינו ניתן להפרדה מן ההקשר הטרגי של המאה העשרים. ייסוד מחדש של זהות עברית המושרשת בקרקע התחולל בצלה של חורבן הקהילות האירופיות, שעדויותיהן — כגון זו של Charlotte Delbo — שמרו את עקבותיהן הבלתי נשכחות [Delbo, 1970]. לבחור שם של אדמה ותלם, לאחר עקירת הגלות ותהום השואה, טמן בחובו עומס של תיקון ותקווה. הפילוסוף Emmanuel Levinas, בהגותו על המקור העברי, הראה עד כמה השיבה אל השורש — אל המילה, אל הטקסט, אל העקבה — מחייבת אתיקה ולא רק נוסטלגיה בלבד [Chalier, 2002]. השם Telem, תלם צנוע בשפה, שותף בדרכו שלו לאותו חידוש הקשר בין עם, דברו ואדמתו [Trigano, 1991].
בסיום מסע תיעודי זה, ראוי להעניק מקום לממד הזיכרון הטמון בשמו — לאותו רובד שנושאי שם המשפחה Telem יכולים לקבל ממנו ולהעביר הלאה, בלא תלות בכל מסמך ארכיוני. שכן שם אינו רק עובדה לשונית מוכחת; הוא גם ירושה חיה, סיפור שמשפחות מספרות לעצמן.
במסורת היהודית, השם נושא ערך שכמעט יש בו קדושה. לתת שם פירושו להעניק לאדם מקום בשושלת ובהבטחה. שם Telem, כמשמעו — התלם — מזמין קריאה המועברת מדור לדור: הוא מעלה בדעת את העבודה הסבלנית, את הנאמנות לאדמה, את תקוות הקציר, ואת הקו הישר שהחורש מתווה לפניו מבלי להביט לאחור. ניתן לשמוע בו אתיקה של התמדה ושורשיות — מעלות שמשפחות אוהבות לקשר לשמן.
קריאה זו שייכת לתחום הזיכרון ולא לארכיון: אין בידינו, לגבי שם המשפחה Telem, שושלת מתועדת רציפה שתאפשר לעקוב אחר ייחוס מסוים לאורך הדורות. משום כך פרק זה מציג עצמו בכנות כרשום תחת סימן המוסרת. מה שההיסטוריה קובעת הוא המקור העברי והמקראי של המילה, ייעודה הטופונימי, ותחייתה בעת החדשה. מה שהזיכרון מוסיף הוא המשמעויות החיות, גאוות המשפחה, הסיפורים הביתיים הנקשרים לשם. שני הרגיסטרים אינם סותרים זה את זה: הם משלימים זה את זה, כשהשני נסמך על הראשון. כך ממשיך תלמו של השם, שנחרש פעם בעברית שבמקרא, לשאת בעבור נושאיו זרע של משמעות.
השם Telem מתגלה, בסיום חקירה זו, כתמצית של ההיסטוריה היהודית עצמה. נולד מן האוצר המוחשי ביותר של החקלאות — התלם החרוש באדמה [Strong's Hebrew 8525] —, מתועד במקרא הן כשם מקום בנחלת יהודה [יהושע טו] והן כשם אדם [עזרא י], הוא עבר את ליקוי החמה הארוך של הגלות, שבמהלכה ויתרו שמות המשפחה העבריים את מקומם לשמות שנוצקו בלשונות הדיאספורה [Baumgarten, 2002] [Taïeb, 2000]. שיבתו לאור כשם משפחה מודרני אינה ניתנת להפרדה מתחיית הלשון העברית ומאידיאולוגיית השיבה אל האדמה, שהחזירו חיים וכבוד אל מילון החקלאות של הכתובים [Bechtel, 2002].
כך אין שם המשפחה העברי המודרני Telem, שלשון מקורו היא עברית [Q131191376 — Wikidata], שם ככל השמות: הוא מספר את המעבר מן הגלות אל השורשים, מן המילה המקראית אל השם הפרטי החי, מן הזיכרון הכתובי אל הזהות בת-זמננו. היכן שארכיון הייחוס חסר, משמעות השם נותרת דברנית. Telem הוא תלם: קו הנחרש באדמה ובלשון, פתוח לזרע ולתקווה לקציר — דימוי נכון ללינאג׳ ולעם שלאורך הדורות לא חדלו לחרוש, בקשיחות ההיסטוריה, את התלם הסבלני של עתיד.
