השם Tayar שייך לאותה שכבה עתיקה ועמוקה של האונומסטיקה היהודית-מגרבית, שבה השפה הערבית והזיכרון היהודי השתלבו זה בזה במהלך מאות שנים. הנישא בעיקר על ידי משפחות יהודיות מצפון אפריקה — ממרוקו עד לוב, דרך תוניסיה — הוא מציין שושלת שענפיה ליוו את תנועות הגירוש הגדולות של הגולה הספרדית והמזרחית בים התיכון. על פי מאגרי האונומסטיקה המקובלים, השם Tayar או Tayyar מקורו בערבית tayyâr, שפירושו "המעופף", שורש שממנו נגזרת בערבית המודרנית המילה tayyâra, "מטוס". עם זאת, האונומסטיקאים מבחינים בין כמה קריאות של כינוי זה: הוא מתאים לערבית "tayyâr" עם שני פירושים אפשריים — מי שפורח באוויר, כינוי מתועד, או לחלופין ציד ציפורים או בז'אן.
ריבוי משמעויות זה הוא מאפיין ייחודי של שמות משפחה מקצועיים ותיאוריים שקיבלו הקהילות היהודיות במגרב מסביבתן הלשונית, כפי שהראה בצורה מופתית מפעלו של Abraham I. Laredo המוקדש לשמותיהם של יהודי מרוקו [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc, 1978]. הספר הנוכחי מבקש לשחזר, בזהירות הנדרשת לנוכח נדירות הארכיונים, את גורלה של אחת מן המשפחות הללו, ובפרט של הענף הלובי של Tayar, שדמותו של Victor Tayar — ראש הקהילה היהודית של Tripoli ערב גלות 1967 — מגלמת את שקיעתו של עולם ים-תיכוני שנמשך מאות שנים. הקורא ימצא בדפים אלה היסטוריה שבה הארכיון נותר חסר ולקוי, אך שבה הזיכרון הקולקטיבי וההקשר המתועד מאפשרים לשחזר מסלול שניתן להניחו בסבירות.
החקירה על לינאז' מתחילה בשמו. במקרה של Tayar, המקור הערבי מוכר פה אחד על ידי הרשויות האונומסטיות. השם נגזר מן הערבית tayyâr, שמשמעותו "מי שעף", ממנו נגזרת גם tayyâra, "מטוס". בסיס זה, הנובע מהשורש השמי Ṭ-Y-R הקשורה לטיסה ולתנועה אווירית, הוליד ברחבי העולם הדובר ערבית מגוון כינויים: המהיר, הקל, הציידן, ואף מי שעסק בנשרייה.
הספריות הגנאלוגיות העכשוויות מאשרות את שורשיו הצפון-אפריקאיים של שם המשפחה. Tayar הוא שם ערבי הנשא בצפון אפריקה, לעיתים על ידי יהודים תוניסאים, ורוב הנושאים את השם כיום מגיעים מצפון אפריקה. התפשטות רחבה זו — תוניסיה, לוב, מרוקו, אלג'יריה — אינה מפתיעה כלל: משפחות יהודיות מגרביות ידעו, מימי הביניים ועד העת החדשה, ניידות אינטנסיבית לאורך הדרכים הקרוואניות והימיות שקישרו את נמלי ריג'נסי טריפולי, תוניס וערי הפנים. חיבורו של Joseph Toledano על שמות המשפחה של יהודי צפון אפריקה ממקם בדיוק את שמות המשפחה הערביים התיאוריים אלו בתוך ההיסטוריה הארוכה של ההתאקולטורציה הלשונית של הקהילות [Toledano, Les Noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord, 2003].
ראוי לציין, מתוך יושרה מתודולוגית, שמות משפחה Tayar קיים גם מחוץ לתחום היהודי והמגרבי. מילוני האונומסטיקה האירופאיים מציינים קיומם של בעלי שם זהה שאינם קשורים לליינאג' שבו עסקינן — כגון כגרסה של צורות פלמיות או רומניות. רב-המקוריות הזו מחייבת ערנות: לא כל נושא שם Tayar שייך לדיאספורה היהודית, ורק תיעוד קהילתי מאפשר לקבוע שיוך ודאי. לגבי הענף שהוא נושא ספר זה, ההשתייכות ליהדות המגרב ולוב מעוגנת היטב במקורות קהילתיים ובעיתונות הישראלית של המאה העשרים.
כדי להבין את משפחת Tayar מלוב, יש להבין תחילה את עתיקותו היוצאת דופן של היהדות הטריפוליטנית. הנוכחות היהודית בלוב — הן בטריפוליטניה והן בקירינאיקה — נמנית עם הוותיקות ביותר בכל אגן הים התיכון. היא משתרשת בעת העתיקה, הרבה לפני האסלאם, ומהווה מה שהיסטוריונים מכנים קהילה מזרחית ממוצא קדמוני. גלות יהודי לוב בשנת 1967 מסמנת את פזורתה של אחת הקהילות המזרחיות העתיקות ביותר בים התיכון. עומק היסטורי זה, המאושש כבר מן התקופה ההלניסטית והרומית, מעניק למשפחות כמו Tayar אופק של כמה אלפי שנות שורשים מקומיים.
במהלך הדורות, קהילת Tripoli התעשרה מתרומות עוקבות: גרעינים ילידיים שהתיהדו בשל השפעה ברברית, פליטים ספרדים לאחר 1492, סוחרים שהגיעו מ-Livorno — הGrana המפורסמים שנטמעו בתרבות האיטלקית — ומשפחות שמקורן במגרב הסמוך. פסיפס זה הפך את טריפוליטניה לצומת דרכים. העדה המובהקת לתנועה ים-תיכונית זו, הסופרת ממוצא יהודי מ-Tripoli, תיארה חיים קהילתיים הקשורים קשר עמוק ליתר אגן הים: משפחתה חיה בקהילה קטנה שהיו לה קשרים עם כל אגן הים התיכון — באיטליה, בצרפת, בלוב ובמצרים. משפחת Tayar מ-Tripoli שייכת לקהילה רבת-פנים זו, שדיברה ערבית יהודית-טריפוליטנית, קראה עברית ליטורגית, ופנתה יותר ויותר, בתקופה הקולוניאלית, לעבר האיטלקית.
המבנה החברתי של יהדות זו נשען על רשת צפופה של מוסדות: בתי כנסת שכונתיים, חברות לימוד, בתי דין רבניים ומוסדות צדקה. היקף מורשת זו ניתן למדידה לאור מה שנאלצה הקהילה לנטוש בעת עזיבתה. עד-ראייה לגלות מזכיר את היקף הנכסים הציבוריים שנותרו מאחור: מלבד הרכוש הפרטי, השאירה הקהילה בלוב חמישים ואחד בתי כנסת ובתי עלמין רבים. בתוך מארג מוסדי צפוף זה יוכל אדם כדוגמת Victor Tayar למלא תפקידי הנהגה.
המאה ה-20 עיצבה מחדש את פניו של היהדות הלובית, ועמה את מסגרת חייהן של משפחות כמו Tayar. מ-1911 עברה Tripolitaine לשלטון איטלקי, ובכך נפתחה תקופה של אירופאיזציה מואצת. יהודי Tripoli, רבים מהם אימצו את השפה ואת התרבות האיטלקית, ראו נפתחות בפניהם אפשרויות חדשות של השכלה וניעות חברתית. העיתונות היהודית-אירופית שיקפה אינטגרציה זו: כבר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם מוזכרים נושאי שם Tayar בכרוניקות הקהילתיות של העולם היהודי הדובר צרפתית. Archives israélites de France משנת 1927 מזכירים Victor Tayar אחד, ואילו L'Univers israélite משנת 1920 מביא את שמו של Elie Tayar — עדויות לנוכחותה ולניידותה של הלינאז' במרחב היהודי הים-תיכוני והאירופי.
תקופת האינטגרציה הופסקה אולם בחדות. חדירת הפאשיזם ומן הסוף של שנות ה-30 קדימה — חקיקת החוקים הגזעיים האיטלקיים — הכתה קשות באוכלוסייה שזה עתה הרגישה שותפה מלאה של המודרניות האירופית. אם לפני המלחמה חשו היהודים כאיטלקים, לאחר הפאשיזם החליטו לעזוב. מלחמת העולם השנייה, הגירושים, מאסרם של יהודים לובים ואי-הביטחון של שנות המלחמה ולאחריה הותירו קהילה מזועזעת, אך עוד חיה.
עם סיום התקופה הקולוניאלית ועם עצמאות Libye ב-1951, שמרה קהילת Tripoli — אם כי מצומצמת מבחינה מספרית בשל גל הגירה ראשון לישראל — על מבנה פנימי מאורגן. ב-1951 עוד ישבו בלוב כ-8,000 יהודים. קהילה שיורית זו, מלוכדת ובעלת מנהיגיה ונכבדיה, עמדה ערב האסון הסופי בראשותם של אנשים כ-Victor Tayar. הנהגת קהילה כזו חייבה כאחד שורשים משפחתיים עמוקים, הון של יוקרה ויכולת תיווך מול הרשויות — תכונות שהמסורת מייחסת לדמות הראשית הזו של הלינאז'.
בלב הזיכרון המשפחתי והקהילתי עומדת דמותו של Victor Tayar, המוצג במסורת כאחד ממנהיגי הקהילה היהודית של Tripoli ערב הגלות של 1967. מעמד זה ממקם אותו בשורת הנכבדים שבמהלך העשורים האחרונים של הנוכחות היהודית בלוב דאגו לרציפות המוסדית של יהדות מאוימת. להנהיג את קהילת Tripoli באותן שנים פירושו היה לשאת באחריות לעבודת הדת, לצדקה, לחינוך ובעיקר לביטחונה של אוכלוסייה החשופה יותר ויותר לאיבה סביבתית.
יש להדגיש כאן את אופי המקורות. תפקידו המנהיגותי של Victor Tayar נסמך בעיקרו על הזיכרון המועבר ועל הרישום המשפחתי; הוא לא אומת, במסגרת החקירה הנוכחית, במסמך ארכיוני נומינטיבי המפרט את כהונתו. הזהירות ההיסטורית מחייבת אפוא להציגו כעובדה המתקבלת מן המסורת — סבירה ועקבית עם ההקשר — ולא כנתון שנקבע במלואו על ידי הארכיון. יצוין עם זאת כי שם הפרטי Victor, בצורתו המצרפתת או המאיטלקת, ושם המשפחה Tayar היו נפוצים אכן בחוגים היהודיים הים-תיכוניים המתועדים של התקופה, כפי שמעיד העיתון הישראלי שכבר הוזכר.
משקלה של אחריות זו מקבל את מלוא משמעותו לאור אירועי 1967. ערב מלחמת ששת הימים חיה קהילת Tripoli באקלים של מתח קיצוני. ההיסטוריונים מזכירים כי למרות הידרדרות מתמדת במצבם מאז העצמאות, הופתעו יהודי לוב ממהירות האירועים; הנאומים המסיתים שהופצו באזור ליבו איבה שהייתה מוכנה להתפרץ. עבור מנהיגי הקהילה, שבועות אלו היו שבועות של חרדה מתמדת: להגן על המשפחות, לשמור על השקט, ובקרוב לארגן את הבלתי אפשרי — עזיבתו של עם שלם מאדמתו בת האלפי שנים. זיכרון משפחת Tayar שומר אפוא את זכרו של איש שהועמד, על ידי תפקידו, בנקודת המפנה שבין עבר ארוך לגלות סופית.
שנת 1967 מסמנת את השבר הבלתי הפיך. הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים הצית בלוב גל אלימות אנטי-יהודית שחתם את גורל הקהילה. ההיסטוריונים מכנים אירוע זה הפוגרום של Tripoli, שהיווה את נקודת הסיום של יותר משני אלפי שנות נוכחות. הפוגרום היה מכת החסד לתולדות היהודים בלוב: 4,100 יהודים הצליחו לברוח מן המדינה לאיטליה, ומתוכם 2,500 הגיעו ל-Rome דרך Alitalia. בתוך גל פליטים זה עזב הסניף הלובי של Tayar את Tripoli לאיטליה, בהתאם לרישום המשפחתי המציין את יציאת המשפחה לחצי האי האיטלקי בשנת 1967.
כאן נפגשים הזיכרון והארכיון. המסורת המשפחתית מאשרת יציאה לאיטליה; ההיסטוריה המתועדת מאמתת כי אכן לאיטליה, ובמיוחד ל-Rome, פנה עיקר הבורחים. הגעתם של אלפי פליטים יהודים ממושבת לוב לשעבר ל-Rome העלתה מחדש בזיכרון האיטלקים את עברם הקולוניאלי המודחק. בחירת איטליה לא הייתה מקרית כלל: הקשרים התרבותיים, הלשוניים והמשפחתיים שנרקמו בתקופת הקולוניאליזם עשו את חצי האי לחוף מבטחים הטבעי של יהודי Tripoli. ההתאמה בין הנרטיב המשפחתי של Tayar ובין הנתונים ההיסטוריים מעניקה לפרק זה בתולדותיהם מעמד של מסורת מועברת שניתן גם לאוששה.
הגלות לא הייתה סוף הרדיפה לאלה שנותרו. לאחר עלייתו של Mouammar Kadhafi לשלטון בהפיכה של 1969, הורה על מסע רדיפות כנגד המיעוט היהודי, שגרם למאה היהודים האחרונים לברוח מן הארץ. הרכוש הוחרם ומורשת הקברות חוללה: המהפכה של הקולונל Kadhafi בספטמבר 1969 הביאה לחוקים מחמירים ביותר, כל הנכסים "הוחזרו לעם", ובית הקברות היהודי הגדול של Tripoli, בשטח של כחמישה הקטארים, נהרס בשנת 1973. עבור Tayar וכל אחיהם, השיבה הפכה לבלתי אפשרית, והשורשים הלוביים שרדו רק בתוך הזיכרון.
הפרק האחרון של סיפור זה הוא פרק ההתבססות מחדש בגלות. לאחר שהשתקעו באיטליה, ובמיוחד בקהילה היהודית של Roma שקלטה את עיקר הפליטים הלובים, השתתפו Tayar בתופעה המרשימה של עיצוב מחדש של קהילה שלמה מחוץ לאדמת מולדתה. יהודי לוב, במקום להתמוסס, שמרו באיטליה על מסורות הליטורגיה שלהם, על נוסחם, על מטבחם ועל רשתות הסולידריות שלהם, ויצרו את מה שניתן לכנות "Tripoli הרומאית". המחקרים ההיסטוריים המוקדשים לזיכרון בעל-פה של קהילה זו מדגישים את חיוניות הזיכרונות הפרטיים — אותם סיפורי משפחה שהפכו את הגירוש לנחלה המועברת מדור לדור.
תהליך ההעברה הזה מסביר במדויק את טיב המקורות העומדים לרשותנו על משפחות כמו Tayar: יותר משבשטרות הנוטריון או בפנקסי מרשם האוכלוסין, שומרת המשפחה על היסטוריה זו בזיכרון המשפחתי, בעדויות ובידיעות הקהילתיות. אכן, המחקר המלומד העדכני על יהודי לוב נשען במידה רבה על חומרים שכאלה, כפי שמדגישה הספרות המוקדשת לגורלה של קהילה ים-תיכונית זו ולזיכרונותיה הפרטיים. על ההיסטוריון אפוא להתמודד עם תיעוד שבו לקולם של הצאצאים מקום מרכזי.
בסיום מסע זה, הלינאז' Tayar מתגלה כתמצית של גורל יהודי ים-תיכוני במאה העשרים: שם ערבי עתיק המעיד על שורשים מגרביים עמוקים, קהילה בת אלפי שנים בטריפוליטניה, פרנתזה של שילוב איטלקי שנשברה בידי הפשיזם ואחר כך בידי הדה-קולוניזציה, ולבסוף הגירוש של 1967 שהשתיל את המשפחה באיטליה. מ-Tripoli ל-Roma נשאו Tayar עמם את הזיכרון של עולם שנבלע, וידעו להחיותו בדיאספורה. הנאמנות הזו לזיכרון היא שנותרת היום, בהיעדר ארכיונים שלמים, החוט הבטוח ביותר של ההיסטוריה שלהם.
הספר הגדול של Tayar נחתם בוודאות ובענווה כאחד. הוודאות היא זו של שייכות הלינייה הזו להיסטוריה הארוכה של יהדות צפון אפריקה והטריפוליטניה: שם משפחה בעל מקור ערבי שקוף — מן הערבית tayyâr, "זה שעף" —, קהילה לובית מן העתיקות שבאגן הים התיכון, וגלות שנת 1967 שכל שלב ממנה מתועד היטב על ידי המחקר ההיסטורי. הענווה היא זו שמטיל המחסור בארכיון הנומינטיבי: אם המסורת מציבה את Victor Tayar בשורות מנהיגי קהילת Tripoli ערב הגלות, תפקיד זה נותר בעיקרו מועבר דרך הזיכרון המשפחתי — סביר, אך אינו מאושש במלואו על ידי מסמך בן-הזמן.
בתוך המתח הפורה הזה שבין זיכרון להיסטוריה טמון ערכו של סיפור זה. Tayar מליביה לא רק סבלו מן ההיסטוריה; הם גילמו אותה ומסרו אותה לדורות הבאים. מסלולם, מן הטריפוליטניה הקדומה אל גדות ה-Tibre, מעיד על חוסנה של דיאספורה שידעה לשרוד את חורבן עולמה בעשותה מן הזיכרון עצמו מולדת. יהי ספר גדול זה, המושתת על המקורות הידועים לא פחות מאשר על הסיפורים שנמסרו בעל-פה, תרומה לשימור זכרה של לינייה זו, ויזמין את צאצאיה להעשיר, בארכיוניהם שלהם, את ההיסטוריה המתוארת כאן בקווים ראשוניים.
