שם המשפחה Taubes משתייך אל מאגר השמות של יהדות אשכנז במרכז אירופה ובמזרחה. מקורו נטוע בקטגוריה מאוששת היטב של שמות יהודיים: שמות משפחה מטרונימיים, כלומר שמות הנגזרים משם פרטי נשי. על פי מילוני האונומסטיקה היהודית, ובהתאם לערך Wikidata המציין את היידיש כשפת מקורו, Taubes נובע מהשם הפרטי הנשי ביידיש Taube (טויבע), שמשמעותו « יונה » — מלה קרובה ל־Taube הגרמנית [Wikidata ; Alexander Beider, A Dictionary of Ashkenazic Given Names].
הסיומת -es (או -s) החותמת את השם היא אחד המאפיינים האופייניים לתצורת שמות משפחה ביידיש: היא מבטאת ייחוס או שייכות, כך ש־Taubes פירושו « (בן, צאצא) של Taube » — כלומר הילד המזוהה על פי שמה של אמו או אחת מאבותיו [Alexander Beider, A Dictionary of Jewish Surnames from Galicia ; A Dictionary of Jewish Surnames from the Russian Empire]. מנהג מטרונימי זה, הרווח בחברות האשכנזיות שבהן ניהלה האישה לעיתים קרובות את המסחר ושבהן היה השם האמהי עשוי לשמש כסימן מזהה חברתי, מסביר את התפשטות השם ברחבי גליציה, פולין, הונגריה, בוהמיה-מוראביה, ובאופן רחב יותר — בתחום הקהילות דוברות היידיש.
כרך זה שואף לשרטט, ככל שהארכיון והמחקר מאפשרים זאת, את קווי המתאר של לינאז' ושל שם. הוא מבחין בקפידה בין מה שמשתייך אל ההיסטוריה המבוססת — האטימולוגיה המתועדת, הדמויות המוכחות על פי המקורות — לבין מה שנמנה עם הזיכרון המועבר או עם ההשערה. הקורא ימצא, בראש כל פרק, סימון כן של הרגיסטר ושל המעמד האפיסטמי של הדברים.
הניתוח הפילולוגי של השם Taubes נשען על יסוד מתועד היטב בידי הלקסיקוגרפים הגדולים של האונומסטיקה היהודית, ובראשם Alexander Beider. השורש Taube הוא שם פרטי נשי ביידיש השייך למשפחת שמות-תרגום או שמות חיבה הנגזרים מעולם החי, בדומה ל-Faygl (ציפור), Hirsh (צבי, לגברים) או Beyle (יפה). Taube מציין את היונה, בעל חיים הנושא במסורת היהודית עושר סמלי רב: יונת תיבת נוח, מבשרת השלום שב, והיונה כדמות נשמת ישראל בפרשנות שיר השירים [בראשית ח; Encyclopaedia Judaica, ערך « Dove »].
משם הפרטי Taube נגזרים מספר צורות פטרונימיות קרובות: Taub, Tauber, Taubman, Taubenfeld, Taubenhaus וכן, במדויק, Taubes (הנכתב לעיתים Taubess, Taubis או Toybes). הסיומת -es היא, לפי Beider, אחת הסיומות הפוססיביות הסלאביות והיידישיות (לצד -in, -son, -ovich) המשמשות לגיבוש שמות משפחה מתוך שמות פרטיים נשיים; ניתן למצוא אותה בשמות כגון Gittes (מ-Gitl), Perles (מ-Perl) או Mirels (מ-Mirl) [Alexander Beider, A Dictionary of Ashkenazic Given Names; A Dictionary of Jewish Surnames from Galicia].
ראוי כאן למנוע טעות נפוצה. אין לקשר את כתיב Taubes באופן שיטתי לתואר הגרמני
התפוצה של שם המשפחה Taubes משקפת, ברובה, את מפת מרכזי ההתיישבות האשכנזיים הגדולים במרכז אירופה ובמזרחה בין המאה השמונה עשרה למאה העשרים. מפקדי שמות המשפחה של גליציה — פרובינציה של הכתר האוסטרו-הונגרי המקבילה כיום לדרום פולין ולמערב אוקראינה — כוללים את Taubes בין השמות המתועדים, דבר המציב את אחד ממוקדי השם במסלולה של לבוב (Lemberg, Lviv), Brody, Tarnopol ועיירות החסידים שבסביבותיהן [Alexander Beider, A Dictionary of Jewish Surnames from Galicia].
נושאי השם הנוספים מופיעים בהונגריה ובארצות כתר סנט שטפן, ובמיוחד בבודפשט, וכן במרחב האוסטרו-גרמני שבו עודדה האמנציפציה של המאה התשע עשרה את תנועת המשפחות לעבר הבירות. פיזור זה הולך בעקבות התנועה הכללית של יהודי אשכנז: מהשטעטל הגליצאי אל המרכזים העירוניים — וינה, בודפשט, ברלין — ואחר כך, מסוף המאה התשע עשרה ובעיקר לאחר ההפיכות של המאה העשרים, לעבר מערב אירופה, ארצות הברית וארץ ישראל [Encyclopaedia Judaica, ערכים « Galicia » ו-« Migrations »].
ההיסטוריה של שם המשפחה אינה ניתנת להפרדה, בכך, מקטסטרופות המאה העשרים. השואה פגעה קשות בקהילות גליציה והונגריה שבהן היה שם Taubes נטוע; רבים מנושאיו אבדו בגטאות ובמחנות, בעוד שהניצולים שיקמו ענפי משפחה בישראל, בצפון אמריקה ובמערב אירופה. הגאוגרפיה העכשווית של השם — המופיע כיום בארצות הברית, בישראל, בצרפת ובבריטניה — נושאת אפוא את חותמה של תרגול גדול זה [Encyclopaedia Judaica, ערך « Holocaust »]. על פי מאגרי המידע הגנאלוגיים כגון אלה שנאספו על ידי מוסדות המחקר היהודיים, Taubes נותר שם בתפוצה מתונה, סימן ללינאז' מוגדר אך בר-קיימא.
השם Taubes נחקק, בזיכרון הקהילות הגליציאניות, בין שמות המשפחה שנשאו משפחות בעלות מסורת תלמוד-תורה רבנית. המסורת והרפרטוארים הביוגרפיים של יהדות מרכז אירופה שומרים את זכרם של רבנים וחכמים שנשאו שם זה בתחום גליציה המזרחית, בצומת שבין התרבויות החסידית והמתנגדים.
הדמות המתועדת ביותר של שושלת רבנית זו במאה העשרים היא Zwi (Hirsch) Taubes (1900–1966), רב שהתחנך במסורת מרכז אירופה, שכיהן תחילה בוינה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, ולאחר האנשלוס והמלחמה — בשווייץ כרב קהילת Zurich, עד שעלה לישראל [Encyclopaedia Judaica, ערך « Taubes »]. קריירתו ממחישה באופן מובהק את גורלה של אליטה רבנית גליציאנית שהיסטוריה השליכה מספסלי הלימוד שבמזרח אל הקהילות הגדולות של מערב אירופה, ומשם אל מדינת ישראל.
כאן נענות זיכרון וארכיון זו לזו: המסורת המשפחתית התובעת ייחוס (שושלת רבנית יוקרתית) מוצאת, בענף הווינאי, אישור מתועד. אולם לגבי הענפים הקדומים יותר או הפחות ידועים, על ההיסטוריון לנהוג בזהירות: קיומה של "שושלת Taubes" רצופה אינו ניתן לאישור על סמך השתתפות בשם בלבד. לפי נוהגי הגנאלוגיה הרבנית, שיתוף שם משפחה מטרונימי אינו מספיק כדי לבסס קשר ישיר בין שני נושאיו — שכן משפחות שונות עשויות היו לאמץ את השם באופן עצמאי, בהשראת אמהות או סבתות ששמן Taube. הסימון של פרק זה — Intersection, Probable — משקף את האיזון שבין הזיכרון המועבר לבין האימות החלקי.
הדמות האינטלקטואלית הבולטת ביותר של השושלת במאה העשרים היא ללא ספק Jacob Taubes (1923–1987), בנו של הרב Zwi Taubes. נולד בVienne וגדל בדרישה הכפולה של לימוד התלמוד ושל הפילוסופיה המערבית, והיה לסירוגין רב סמוך, היסטוריון של הדתות ופילוסוף [Encyclopaedia Judaica, ערך « Taubes, Jacob »].
עבודת הדוקטורט שלו מימי נעוריו, Abendländische Eschatologie (« האסכטולוגיה המערבית », 1947), שיצאה לאור בשווייץ, נותרת יצירתו המפורסמת ביותר: Jacob Taubes פורש בה תולדות הרעיון האסכטולוגי מנביאי ישראל והאפוקליפטיקה היהודית ועד לפילוסופיות המודרניות של ההיסטוריה, דרך הנצרות הקדומה, התנועות המשיחיות של ימי הביניים ומחשבתם של Hegel ו-Marx. חיבור זה הציב אותו כאחד ההוגים המרכזיים במשיחיות ובחילון הקטגוריות התיאולוגיות [Encyclopaedia Judaica].
הקריירה האקדמית שלו הייתה בינלאומית: הוא לימד בארצות הברית — בין השאר בHarvard, בColumbia University ובסמינר היהודי — ולאחר מכן נתמנה לפרופסור לפרשנות (הרמנויטיקה) בFreie Universität Berlin. ברוחו הדיאלוגית והפרובוקטיבית, קיים Jacob Taubes חילופי דברים אינטלקטואליים מפורסמים עם דמויות מגוונות כגון Carl Schmitt, המשפטן השנוי במחלוקת שאת מחשבתו שאב תוך שמירת מרחק ממנה, Gershom Scholem, ההיסטוריון של הקבלה שעמו חווה שבר צורם, והוגי בית הספר מ-Francfort. בסוף ימיו, בשנת 1987, נשא ב-Heidelberg סדרת הרצאות על אגרת פולוס לרומים, שיצאו לאור בשם Die politische Theologie des Paulus (« התיאולוגיה הפוליטית של פאולוס »), והשפיעו עמוקות על הפילוסופיה העכשווית, עד לאצל הוגים כגון Giorgio Agamben ו-Alain Badiou [Encyclopaedia Judaica ; Jacob Taubes, Die politische Theologie des Paulus]. דרכו, השם המטרונימי של אם-אב גלית נחקק בלב הוויכוחים הלוהטים ביותר של הפילוסופיה הפוליטית והדתית של המאה העשרים.
לדמותו של Jacob Taubes נענית דמותה של Susan Taubes (נולדה Susan Feldmann, 1928–1969), אשתו, הסופרת והפילוסופית. נולדה בBudapest למשפחה יהודית הונגרית — אביה, Sándor Feldmann, היה פסיכואנליטיקאי מוערך — ועלתה לארצות הברית בילדותה כדי להימלט מעליית הנאציזם [Encyclopaedia Judaica ; רשימות ביוגרפיות אקדמיות].
Susan Taubes למדה פילוסופיה והיסטוריה של הדתות, והגישה בHarvard עבודת דוקטורט המוקדשת להגותה של Simone Weil, שאת פרשנותה האקדמית בארצות הברית היתה מן הראשונות. ידידתה הקרובה של Susan Sontag, שאיתה קיימה ידידות אינטלקטואלית עמוקה, היא השתייכה לחוג הקוסמופוליטי והתובעני של הגולים האירופאים שלאחר המלחמה.
רומן יחיד לה, Divorcing (שיצא לאור ב-1969), הוא יצירת אוונגארד, מקוטעת וחלומית, החוקרת גלות, אובדן, יהודיות והתמוססות העצמי. זמן קצר לאחר פרסומו — שהתקבל אז בקרירות מסוימת — שמה Susan Taubes קץ לחייה בטביעה מול Long Island, בשנת 1969. יצירתה זכתה לגילוי מחדש מאוחר: הוצאה מחודשת של Divorcing במאה ה-21 הביאה להכרה בה כקול ייחודי בספרות הגלות והטראומה [Encyclopaedia Judaica ; מהדורות ביקורתיות עכשוויות]. עמה, השם Taubes — מכוח הנישואין — נקשר לאחד מן המסעות הספרותיים המרטיטים ביותר של הדיאספורה היהודית במאה ה-20.
מעבר לדמויות המאושרות בארכיון המלומד, השם Taubes חי בזיכרון המועבר של המשפחות הנושאות אותו. כמו ברוב השושלות האשכנזיות, זיכרון זה שוזר יחד את הגאווה בייחוס רבני, את זכר העיירות בגליציה ובהונגריה, ואת המודעות הכואבת לשבר שגרמה השואה.
המסורת הבעל-פה שומרת לעיתים קרובות, במשפחות אלה, על הסיפור של אם מייסדת בשם Taube — ה"יונה" — ששמה הפרטי הפך לשם כל צאצאיה. זיכרון זה, שאין אפשרות לתעד אותו מסמך אחר מסמך, אינו נופל בנאמנותו מן האמת האונומסטית הכללית: שם המשפחה נגזר אכן משם פרטי נשי, ולפיכך הוא נושא בתוכו, חקוק בו ממש, את עקבותיה של אישה [Alexander Beider, A Dictionary of Ashkenazic Given Names]. במובן זה, השם Taubes הוא אנדרטה מטרונימית: הוא מזכיר — נגד הנוהג הפטרילינארי השולט — את תפקידן של הנשים בהעברת הזהות היהודית.
תולדות השם פרושות כיום על פני מספר יבשות. הצאצאים ונושאי השם חיים בישראל, שבה התכוננו מחדש משפחות גליציאניות רבות לאחר 1945; בארצות הברית, ארץ קליטתן של ההגירות הגדולות וגולי האינטליגנציה; ובקהילות שונות של מערב אירופה. בין אם השם מעלה בדעת מי שנושאו שושלת של רבנים, ובין אם הוא מעלה את זוהרה של הפילוסופיה והספרות, Taubes נותר עד להיסטוריה יהודית ארוגה מהשרשה ועקירה, מלימוד וגלות. אותו חלק מן הפרק הנוכחי השייך לאגדה המשפחתית — האם האפונימית, רציפות השושלות המשוערת — מוצג כאן כזיכרון, יקר ומועבר, מבלי לטעון לוודאות תיעודית.
השם המשפחתי Taubes מציע, בתמצית, קיצור דרך להיסטוריה האשכנזית. אטימולוגיה שלו — שם פרטי נשי ביידיש, Taube, "יונה", ואחריו הסיומת הפוססיבית -es — משרשת אותו במנהג המטרונימי של קהילות מרכז אירופה ומזרחה, ובמיוחד באזור Galicie וHongrie [Beider ; Wikidata]. הגאוגרפיה שלו עוקבת אחר מסלול הגירות היהודיות, מן הshtetlekh אל הבירות, ואל חופי הגלות לאחר אסונות המאה העשרים.
הצאצאות האינטלקטואלית שלו, לבסוף, מעניקה לו ברק ייחודי: מהרב Zwi Taubes אל הפילוסוף Jacob Taubes, הוגה האסכטולוגיה והתאולוגיה הפוליטית, ואל הסופרת Susan Taubes, קול טראגי בספרות הגלות — השם חוצה את העצמה הרבנית, הפילוסופיה והספרות. הספר הגדול ביקש להבחין, בכל עמוד, בין מה שמבוסס על ידי המחקר לבין מה שנותר סביר או מסור. המתקבל הוא דיוקן נאמן: זה של שושלת צנועה במספרה, אך אשר, משמה הנשכח של אחת האמהות הקדומות ועד לקתדרה בBerlin, נושאת בתוכה את כל כובד ההיסטוריה היהודית — זו של היונה אשר, כמו בסיפור התיבה, לא חדלה לבקש אדמה שבה תוכל לנוח כף רגלה.
