משפחת Tanam שייכת לאותו מאגר רוחני עצום שהיה יהדות תימן — אחת הגלויות העתיקות ביותר בעולם היהודי, שזיכרונה נשתרש, לפי המסורת המקומית, במאות השנים שקדמו לחורבן בית המקדש השני. כמשפחה רבנית מהמרחב התימני, בלטו ה-Tanam בשתי תפקידים המהווים את עמוד השדרה של כל קהילה יהודית מסורתית: תפקיד החזן (המוביל ומנהל את התפילה) ותפקיד השוחט (השוחט הפועל כשומר הכשרות המזונית). שתי משרות אלו, הבלתי-נפרדות מן ההעברה הליטורגית ומן החיים היומיומיים, עושות את ה-Tanam לאחד מעמודי התווך השקטים אך החיוניים של כמה קהילות — תחילה בתימן, ולאחר מכן בארץ ישראל, ובמיוחד במוקדים התימניים של בני ברק ופתח תקווה.
כתיבת ההיסטוריה של שושלת שכזו מחייבת יושרה מתודולוגית עקבית. היהדות התימנית חיה זמן ממושך באוטרקיה תיעודית יחסית: ההעברה הייתה בעיקרה בעל-פה, ליטורגית וכתובת-יד, ולא נרשמה בפנקסי מרשם אזרחי הדומים לאלה שנהגו באירופה. כלי המחקר הגדולים — מאגר RAMBI לעיון במחקרי יהדות, ואוספי כתבי-היד הממוחשבים של פרויקט KTIV בספרייה הלאומית של ישראל — מאפשרים לאתר שם, משרה או כתב-יד, אך לעתים רחוקות לשחזר שרשרת גנאלוגית רציפה [RAMBI, 2024] [KTIV, 2024]. משום כך מבחין החיבור הנוכחי בקפידה, מדור לדור, בין מה שנסמך על מסמכים מבוססים, בין מה שמשוער על בסיס ראיות, ובין מה שמסורת הוא. המטרה אינה ליצור רצף אשלייתי, אלא להשתיל את משפחת Tanam בתוך הרקמה הניתנת לאימות של ההיסטוריה היהודית-תימנית, ולתת למסורת עצמה לדבר — שם בו שותק הארכיון.
כדי להבין את משפחת Tanam, יש להבין תחילה את העולם שעיצב אותה. היהדות התימנית מהווה ענף נבדל, שנאמנותו למקורות הקדומים ראויה להערכה. מבודדים בקצה הדרומי של חצי האי ערב, שמרו יהודי תימן על מנהגי תפילה, הגיות של העברית ומסורות קריאה שהמחקר רואה בהן מן העתיקות והשמורות ביותר בעולם היהודי. שימור זה מוסבר ביציבותו של חיי הקהילה, שהתארגנו סביב בית הכנסת, הלימוד והמלאכות הטקסיות.
הסמכות הדתית נשענה שם על אליטה של חכמים שתפקידיהם מקבילים לאלה שמילאו ה-Tanam. החזן לא היה שליח ציבור בלבד: בתרבות התימנית נשא בזכרון המוזיקלי והטקסטואלי של הקהילה, הנחה את התפילה לפי נוסחים שהועברו מדור לדור, ופעמים רבות דאג גם לחינוך הילדים. השוחט, מצדו, היה חייב להיות איש תורה לא פחות מאיש יראה, שכן השחיטה הריטואלית דורשת שליטה מדויקת בהלכה ובדיקה סדירה של חלפיו וכשרותו בידי הרשויות הרבניות. ריכוז שתי התפקידים הללו באותה משפחה, כפי שהיה במשפחת Tanam, מעיד על מעמד של כבוד דתי מתמשך.
ארגון זה נרשם בתוך ההיסטוריה הארוכה של הספרות הרבנית, שצורותיה — פירוש, קודיפיקציה, שאלות ותשובות, העברה ליטורגית — התפרשו מבבל התלמודית ועד לגלויות הים-תיכוניות והמזרחיות [Stemberger, 1992]. תימן אף קיימה קשר מיוחד עם מרכזי הדעת: הרמב"ם חיבר את אגרת תימן המפורסמת שלו במאה השתים-עשרה במיוחד עבור הקהילה התימנית, עדות להשתלבותה של גולה זו במחזור הגדול של הרעיונות היהודיים. הביבליוגרפים של העת הקלאסית, כגון Giulio Bartolocci בBibliotheca Magna Rabbinica שלו, מנו את מחבריה ויצירותיה של כלל העולם הרבני, ושרטטו את המפה המלומדת שבה מצאו משפחות כמשפחת Tanam את מקומן הפונקציונלי [Bartolocci, 1693]. אם שושלות הספרדים הגדולות מחצי האי האיברי ומצפון אפריקה הותירו יצירות הממוסדות בקטלוגים בשפע [Ta-Shma, 1999], הרי שמשפחות תימניות של חזנים ושוחטים מצטיינות בעיקר בהעברה ליטורגית חיה — פחות עשירה בחיבורים, אך לא פחות חיונית להמשכיותה של היהדות.
הרשומה המייסדת המוקדשת לבני Tanam מגדירה אותם כ"משפחה רבנית תימנית" שחבריה שימשו כחזנים ושוחטים. כינוי כפול זה אינו מקרי: ביהדות תימן, תפקידים אלה עברו תכופות מאב לבן, ויצרו שושלות של ממש של שירות ליטורגי. לימוד שירת בית הכנסת, שינון הטעמים הייחודיים למנהג תימן — הבלדי הקשור למנהגים קדומים והשאמי שהושפע ממהדורות מודפסות ספרדיות — כמו גם ההכשרה בשחיטה, התרחשו בתוך הבית ובמסגרת המשפחתית. ניתן אפוא להסיק באופן סביר שבני Tanam גיבשו, לאורך מספר דורות, שושלת של מומחים בפולחן ובכשרות.
השערת הרציפות הזו עולה בקנה אחד עם הידוע לנו על אופן פעולתן של האליטות הרבניות בכלל. בקהילות הים-תיכוניות, הסמכות הדתית נשענה הן על הידע האישי הן על השתייכות למשפחות מוכרות, שהיו מסוגלות לממש מנהיגות רוחנית המוכרת בידי הציבור [Elon, 1985]. תגובת הרבנים למשברים חברתיים — בין אם רעב, רדיפות או תהפוכות הגירה — התבטאה בשמירה על המסגרות הטקסיות, כלומר בידי אנשים שהבטיחו את התפילה ואת ההיתר המזוני [Gutwirth, 1995]. בני Tanam, בהיותם חזנים ושוחטים, גילמו תפקיד ייצוב זה: באמצעותם שמרה הקהילה על יכולתה להתפלל כראוי ולאכול בהתאם לדין, אף בתנאים קשים.
יש בכל זאת לנהוג בזהירות. בהיעדר שו"ת שפורסמו תחת שם משפחה זה בקטלוגים הגדולים הנגישים לעיון, או כתבי יד המיוחסים רשמית לאחד מבני המשפחה המזוהים בגנזים הממוחשבים [KTIV, 2024] [RAMBI, 2024], יש להבין את הממד ה"רבני" של בני Tanam במובן הרחב והתפקודי: משפחה של חזנים ושומרי הלכה מעשית, ולאו דווקא שושלת של פוסקים שחיברו חיבורים הלכתיים. הבחנה זו, רחוקה מלמעט בחשיבותם, משיבה להם את תפקידם האמיתי בחיי הקהילה היומיומיים.
ההיסטוריה של משפחת Tanam, כמו זו של כלל יהדות תימן כמעט בשלמותה, חצובה על ידי אירוע מכונן: העלייה לארץ ישראל. כבר מסוף המאה התשע-עשרה, החלו גלי עולים תימנים לעלות לירושלים ולפלשתינה העות'מאנית, במסגרת תנועה שאבה השראתה גם ממניעים משיחיים וגם ממניעים מעשיים. התנועה התגברה במהלך המאה העשרים ועלתה לשיאה לאחר הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, אז הועברה כמעט כל הקהילה היהודית מתימן לישראל. גלות-גדולה זו סימנה את סוף יותר משני אלפי שנות נוכחות יהודית רצופה בתימן, ופיזרה מחדש את משפחותיה על אדמת ישראל.
עבור שושלת של חזנים ושוחטים, שתילה זו עמדה בסימן מתח בין אתגר לרציפות. האתגר נעץ שורשיו בבנייה מחדש של הקהילות בסביבה חדשה, לרוב בתנאים חומריים קשים, שבהם היה צורך לשקם בתי כנסת, בתי מטבחיים כשרים ובתי ספר. הרציפות נבעה מכך שהמיומנויות עצמן של משפחת Tanam — ניהול התפילה לפי הנוסח התימני, ביצוע השחיטה הכשרה — היו נחוצות מיד לקהילות שהתכנסו מחדש. בעוד שאנשי מקצועות אחרים נאלצו להמציא עצמם מחדש, מצאו התפקידים הליטורגיים שימוש ישיר ובלתי-נחשל.
בהקשר זה השתקעה משפחת Tanam, והפכה, על פי הרישום המכונן, ל"עמוד תווך של קהילות תימניות אחדות בישראל". שתילה זו של האליטות הדתיות מקרב גולה אל ארץ ישראל משתלבת בתבנית רחבה יותר, המתועדת בעולמות יהודיים אחרים: תבנית של העברת אליטה רבנית ממדינת מוצא אל ארץ ישראל, שם היא ממשיכה ומתאימה את ייעודה [Charvit, 1998]. שימור כתבי היד הליטורגיים וההלכתיים שנלוו להגירות אלו מהווה כיום נושא מחקר מרכזי, כאשר אוספי הספרייה הלאומית של ישראל אוספים ומדיגיטלים מורשת מפוזרת זו [KTIV, 2024].
שתי ערים מופיעות במפורש כקשורות ללינאז' Tanam: Bnei Brak ו-Petah Tikva, שתיהן ממוקמות בשפלת החוף המרכזית של Israël, באזור גוש דן. בחירת שני מוקדים אלה אינה מקרית ומאירה את המסלול החברתי של המשפחה.
Petah Tikva, אחת מהמושבות החקלאיות היהודיות המודרניות הוותיקות ביותר, המכונה "אם המושבות", קלטה מראשיתה אוכלוסייה יהודית יוצאת תימן נכבדת. העולים שבאו מן התימן הקימו שם שכונות ובתי כנסת משלהם, שבהם נשמר הנוסח המסורתי בנאמנות רבה. השתקעות Tanam ב-Petah Tikva משתלבת אפוא, על פי הנראה, בתולדותיה של יהדות תימן המושרשת מימים ימימה בעיר זו, שבה היו תפקידי החזן והשוחט הכרחיים לחייהם היומיומיים של המתפללים.
Bnei Brak, שנוסדה בשנת 1924 והפכה במהלך העשורים לאחד ממרכזי היהדות החרדית והתורנית הגדולים ביותר ב-Israël, הציעה מסגרת אחרת. עיר בעלת מרקם דתי יוצא דופן, המונה ריבוי של בתי כנסת קהילתיים, שמקצתם ממשיכים את המסורות התימניות. עבור משפחה של מומחי פולחן, ייצגה Bnei Brak קרקע פורייה במיוחד לעיסוק ולהעברת תפקידיהם, בסביבה שבה לימוד התורה והקפדה הלכתית מעצבים את מכלול חיי החברה.
ניתן אפוא להציע, בדרגת סבירות, את התמונה הבאה: Tanam, שנשתלו מן התימן, איחדו את ייעודם כחזנים ושוחטים בשתי ערים אלה, והפכו לדמויות מוסמכות בקהילותיהם — בקהילות — הכהילות — הקהילות — ה-kehillot — שלהם. השערה זו נותרת תלויה במקורות מקומיים — פנקסי בתי כנסת, רשימות שוחטים מוסמכים על ידי הרבנויות המקומיות, זיכרונות קהילתיים — שלא זכו, עד כה, לעיבוד מפורסם ומואינדקס בכלי המחקר הגדולים [RAMBI, 2024]. ואולם, היא מתיישבת בשלמות עם הגיאוגרפיה הידועה של ההשתקעות התימנית בגוש דן.
מעבר לתאריכים ולמקומות, המורשת היקרה ביותר של שושלת כמו Tanam נטועה במה שלא תמיד נרשם בכתב: הקול, המחווה, הלחן. הנוסח התימני מוכר פה אחד בזכות טוהר מסירתו. יהודי תימן שמרו על הגייה עברית עשירה בתכונות פונטיות, על טעמי קריאה מובחנים לתורה, לנביאים ולשאר הקריאות, ועל מנהג לימוד קהילתי — שבו, מסורתית, למד כל ילד לקרוא את הטקסט יחד עם תרגומו הארמי, התרגום. החזן היה הנאמן החי של אוצר קולי זה.
בזיכרון הקהילתי התימני, להעביר את תפקיד החזן פירושו להעביר שלמות תרבותית: לא רק ניגונים, אלא דרך של עמידה לפני האלוהים ולפני הקהילה. משפחות של שליחי ציבור יצרו כך שרשראות מסורת שבהן עברה הדעת דרך האוזן והלב לא פחות מדרך הספר. על פי מידה זו יש להבין את Tanam — המוצגים כשושלת חזנים — כשומרי מורשת בלתי-מוחשית: זו של התפילה התימנית, המוכרת כיום כמרכיב מרכזי של המורשת התרבותית של ישראל ושל המשאבים הספרדיים והמזרחיים המתועדים ומוערכים על ידי המוסדות המתמחים [Casa Sefarad-Israel, 2024].
ממד השוחט נוגע למסירה מקבילה, אך פנויה לפרקטיקה ההלכתית. מלאכת השחיטה דרשה הכשרה קפדנית, שאושרה על ידי רשות (קבלה) שניתנה לאחר בחינה. גם כאן מילאה הורשת המשפחה תפקיד מרכזי: הבן למד מן האב, תחת פיקוח הרבנות. כפל הזיכרון הזה — זה של הקול וזה של הסכין הטקסי — מהווה את לב זהותם של Tanam, ובו, יותר מבכתבים שחיברו, טבעו את חותמם בקהילותיהם. פרק זה מניח בגלוי את עצמו בתחום הזיכרון המועבר יותר מן הארכיון: הוא משחזר את משמעות הייעוד כפי שהתרבות התימנית עצמה מבינה אותו.
ראוי, כהיסטוריון ישר, להתמודד עם זכרה של שושלת Tanam מול מה שהמאגר מאפשר לקבוע היום. הרשומה המייסדת מצהירה על שלושה עובדות: מוצא תימני, ייעוד של חזנים ושוחטים, והשתרשות ישראלית בבני ברק ופתח תקווה. שלושת המרכיבים הללו עקביים זה עם זה ותואמים לכל הידוע על גורל היהדות התימנית במאה העשרים. הם נופלים בגדר הסביר המעוגן היטב בהקשר הכללי, גם כשאינם מאושרים, שם אחר שם, על ידי מסמך מתוארך.
שם שבו הזיכרון והמאגר נענים זה לזה הוא בסבירות התפקודית: הכול מעיד שמשפחות בעלות פרופיל זה אכן עיצבו את קהילות התימנים שבמישור החוף. שם שבו הם נפרדים, או יותר נכון שבו המאגר שותק, הוא בזיהוי האישי: בשלב זה, לא כתב יד חתום, לא תשובה מפורסמת, לא ערך ביבליוגרפי עצמאי המוקדש במפורש לאחד מבני משפחת Tanam לא אושר בכלים הגדולים שנסקרו — מפתח RAMBI למחקרי יהדות ואוספי KTIV של כתבי יד ממוחשבים [RAMBI, 2024] [KTIV, 2024]. היעדר זה אינו שלילה: הוא משקף את טבעה של התיעוד התימני, שבו משרתי הפולחן נדירים השאירו יצירה חתומה, ומחקר מעמיק צריך להתמקד במקורות מקומיים — ארכיוני בתי כנסת, רשימות שוחטים של הרבנויות בבני ברק ובפתח תקווה, עדויות בעל פה ועצי יוחסין משפחתיים.
שיטת ההתמודדות הזו בין המסורת המקובלת לתיעוד הביקורתי היא בדיוק אותה שאפשרה, עבור משפחות אחרות ויצירות אחרות, לפענח את ייחוס הנכון של מורשות — כפי שהראתה הביקורת המלומדת בנוגע לאסופות המוסריות הגדולות וגלגוליהן השנויים במחלוקת [Efros, 1918], או ייסודות הספרות הרבנית האיברית שדמותם נאלצה להיבנות חלק אחר חלק [Ben-Shalom, 2007]. בדמות החברות היהודיות מימי הביניים שנחקרו בשבריריותן ממש [Nirenberg, 1996], ההיסטוריה של ה-Tanam מזכירה שרציפות שושלת מבוססת לעתים קרובות פחות על מונומנטים כתובים ויותר על התמדתם השקטה של אלו שדור אחר דור הובילו את התפילה ושמרו על התורה. הפרק הנוכחי מקבל איפוא את אופיו הספקולטיבי: הוא מציע תוכנית מחקר יותר מאשר פסיקה.
משפחת Tanam מצטיירת, בסיכומו של חקר זה, כמשפחה המגלמת את יהדות תימן וגורלה בעת החדשה. משפחה של חזנים ושוחטים, היא הגשימה את שתי הפונקציות שבהן קהילה יהודית נשארת היא עצמה: התפילה הנכונה והאכילה הכשרה. צאצאית תימן, שבה נשמרו הנוסח וההלכה בנאמנות יוצאת דופן, היא שותפה לתמורה הגדולה של המאה העשרים — העלייה ההמונית לארץ ישראל — והשתרשה מחדש במעוזים התימניים של מישור החוף, בפתח תקווה ובבני ברק, שם הפכה לעמוד תווך של החיים הקהילתיים.
סיפורה של משפחת Tanam ממחיש אמת כללית יותר על הגלויות היהודיות: גדולתה של לִינֵיאָה אינה נמדדת רק במספר החיבורים שפרסמה, כי אם בעקביות שבה הבטיחה את העברת הפולחן והמסורת. בשתיקתן היחסית של העדויות הכתובות, הזיכרון הליטורגי החי — קולו של החזן, מעשה ידיו של השוחט — הוא הנושא את העדות הנאמנה ביותר. החיבור הנוכחי, המבחין בקפידה בין המבוסס, הסביר, המסופר מפי השמועה והמשוער, לא ביקש לסגור את התיק אלא לפותחו ביושר: לדורות הבאים, בעמלם על מקורות מקומיים ועל זיכרונות משפחתיים, מסור התפקיד להעניק לכל דמות בלִינֵיאָה של משפחת Tanam את שמה ואת מקומה בספר הגדול של העם היהודי.
