השם Szirmay משתייך לאותה קטגוריה יוצאת הדופן של שמות משפחה יהודיים איטלקיים שצורתם הגרפית מגלה מסלול הגירה מורכב, שבו נפגשים עולם הים התיכון ועולם הדנובה. הרשומה העיונית ממקמת אותו בין משפחות יהודיות של איטליה, כפי שנסקרו בידי Samuele Schaerf באינוונטר היסודי שלו, I cognomi degli ebrei d'Italia (פירנצה, 1925) [Schaerf, 1925]. חיבור זה, שהיה הניסיון השיטתי הראשון לתיעוד השמות שנשאו יהודי חצי האי, נותר מקור מן המדרגה הראשונה לכל מי שמבקש לחקור לינאג' איטלקי. אזכורו שם מהווה מעשה מכונן: הוא מעיד שבראשית המאה העשרים עדיין סבב שם המשפחה במרחב היהודי האיטלקי, שרוש דיו כדי להופיע ברפרטואר מלומד.
ההיסטוריוגרפיה היהודית קבעה מזמן כי שם המשפחה בעולם היהודי אינו נקרא לעולם כנתון נייטרלי. הוא נושא עמו עקבות של מקום, של מלאכה, של אב קדמון, ולעיתים של גזרה מנהלית שהטילה עליו רשות נוצרית או קיסרית. כפי שהזכיר Yosef Hayim Yerushalmi, הזיכרון היהודי העדיף מאז ומתמיד את ההעברה הטקסית והליטורגית על פני התיעוד הגנאלוגי המדויק, כך שפעמים רבות הופך שם המשפחה לאחד החוטים הרציפים הנדירים המאפשרים לנו לטפס במעלה הזמן [Yerushalmi, 1984]. במקרה של Szirmay, חוט זה מוביל אותנו בו-זמנית אל הקהילות היהודיות של חצי האי האיטלקי ואל מרכז אירופה, כפי שמגלה מורפולוגיה הונגרית.
כרך זה מבקש לשרטט, בזהירות שמחייבת נדירות המקורות, את קווי המתאר הסבירים של לינאג' הנושא שם זה. הוא מבחין בקפידה בין מה שמצוי בעדות הארכיון ובין מה שנסמך על היסק או על מסורת מועברת. במקום שבו התיעוד חסר — אנו אומרים זאת; במקום שבו מאפשר הניתוח האונומסטי לנסח השערה — אנו מציגים אותה ככזו.
נקודת המוצא הבלתי מעורערת היא האישור של Schaerf. כאשר Samuele Schaerf מפרסם בשנת 1925 את מיפוי שמות המשפחה היהודיים האיטלקיים, הוא שואף להשיג מטרה כפולה: לשמר את הזיכרון האונומסטי של קהילה עתיקה ולהעניק לחוקרים כלי עיון. רישומו של Szirmay באוסף זה מעיד כי, בעת מחקרו של Schaerf, נמצאו נושאי שם זה שזוהו כחלק מהקהילה היהודית באיטליה [Schaerf, 1925].
כדי להבין את משמעות האישור הזה, יש להזכיר את טבעה של היהדות האיטלקית. כפי שהראה Robert Bonfil בצורה מופתית, הקהילות היהודיות בחצי האי, מאז הרנסנס, היוו פסיפס שבו דו-קיום של "אומות" שונות — איטלקיות מקומיות (italqim), אשכנזיות שבאו מצפון האלפים, ספרדיות ולבנטיניות שהתיישבו לאחר 1492 [Bonfil, 1994]. כל גל הגירה הביא עמו את שמותיו, מנהגיו ורשתותיו. שם משפחה בעל הגייה מרכז-אירופית כדוגמת Szirmay משתלב באופן טבעי בגרעין האשכנזי של פסיפס זה, זה שזרמיו חוזרים אל הארצות הגרמניות והדנוביות.
Bonfil מדגיש כי איטליה היהודית של ראשית העת החדשה הייתה ארץ צומת, שבה עוצבו מחדש הזהויות בעקבות ההתיישבויות הרצופות, ושבה הפך השם לרוב לסמן הבר-קיימא של מוצא גיאוגרפי [Bonfil, 1994]. ההיסטוריון מדגיש אף את הניידות הרבה של המשפחות היהודיות בין מדינות איטליה — ניידות המסבירה כיצד יכול שם להופיע במספר ערים מבלי שניתן תמיד לשחזר את שלשלת הקשרים המדויקת. פיזור זה של המקורות הוא אחד הקשיים המרכזיים במחקר הגנאלוגי האיטלקי.
הצורה עצמה של השם Szirmay מחייבת ניתוח לשוני. הדיגרף "sz", המסמן בהונגרית את הצליל [s], וכן הסיומת -ay/-y, האופיינית לשמות משפחה אצולה מגיאריים הנגזרים מטופונימים, מכוונים ללא עוררין למוצא הונגרי. בנומנקלטורה ההונגרית הקלאסית, Szirmay הוא שם טופונימי הנגזר מהמקום Szirma, בקומיטט Borsod שבצפון-מזרח הונגריה; הוא נשא על ידי לינאז' של אצולה הונגרית. שייכות לשונית זו שייכת לתחום המוסכם.
השאלה העדינה היא כיצד הגיע שם שכזה לציין משפחה יהודית המתועדת באיטליה. ניתן להעלות מספר מסלולים אפשריים, וראוי להסיק כאן מתוך היפותזות. ההיפותזה הראשונה, הפשוטה ביותר, היא אימוצו של שם בעל הגייה הונגרית על ידי משפחה יהודית ממוצא מרכז-אירופי, בין אם עברה דרך אדמות ההבסבורגים, בין אם הוענק לה שם טריטוריאלי או שאימצה אותו במהלך מסעות ההטלה הגדולים של שמות משפחה שנכפו באימפריה האוסטרו-הונגרית בפרקי הזמן שבין המאה ה-18 למאה ה-19. ההיפותזה השנייה, זו של הגירה ישירה של יהודים הונגרים לאיטליה, סבירה לנוכח הקשרים האינטנסיביים שקישרו את שטחי ההבסבורגים לנמלי איטליה, ובמיוחד Trieste ו-Venice.
כאן נכנסים למסורת המועברת ולארכיון לדיאלוג שאינו תמיד מוביל לאישור הדדי. אם הזיכרון המשפחתי קושר את הלינאז' למוצא דנובי, הרי שהארכיון האיטלקי, על פי עדותו היחידה של Schaerf, אינו אלא מאשר את נוכחות השם על אדמת איטליה מבלי לתעד את מקורו [Schaerf, 1925]. ההיסטוריון של הפילוסופיה היהודית Maurice-Ruben Hayoun מזכיר עד כמה מסלולי הנדידה של המשפחות היהודיות ממרכז אירופה עוצבו על ידי המדיניות האימפריאלית של הטמעה מינהלית, שהשפיעה ישירות על קביעת שמות המשפחה [Hayoun, 2023]. השם Szirmay, מנקודת מבט זו, יהיה משקע של היסטוריה אימפריאלית לא פחות מאשר של היסטוריה משפחתית.
אם נאמץ את ההשערה הדנובית, הדרך הטבעית ביותר המחברת בין הונגריה לבין איטליה היהודית עוברת דרך הים האדריאטי. Trieste, נמל חופשי של שושלת Habsburg, היה במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה מוקד משיכה מרכזי ליהודים מן הטריטוריות הקיסריות. קהילתו, קוסמופוליטית ושגשגת, קלטה משפחות שבאו מ-Bohême, מ-Moravie, מהונגריה ומן הבלקן, ורבות מהן המשיכו להשתקע ב-Venise, ב-Padoue או דרומה יותר.
ניידות זו נחה בתוך דינמיקה ים-תיכונית רחבה יותר, זו שתיאר Lionel Lévy ביחס לרשתות ה"אומה היהודית הפורטוגזית" ושל Livourne. Lévy מראה כיצד הנמלים הגדולים — Livourne בראש ובראשונה — פעלו כלשכות סליקה שבהן נפגשו משפחות מרקעים שונים, ספרדיות, איטלקיות וצפון-אפריקאיות [Lévy, 1999]. המודל הלִיבּוֹרנִי, שנשען על חופש מסחרי ועל סבלנות יחסית כלפי סוחרים יהודים, משך אליו לינאז'ים מכל מוצא, ויצר ערבוב אונומסטי שרפרטוארים כגון זה של Schaerf שומרים עליו עדות [Lévy, 1996].
יהיה זה פזיז לטעון כי משפחת Szirmay השתקעה דווקא ב-Livourne או ב-Trieste: שום מקור מן הקורפוס אינו מתעד זאת במישרין. אך ניתן, כהיסטוריונים, לשחזר את מסגרת הסבירות שבה השתלבה לינאז' יהודית ממוצא ככל הנראה מרכז-אירופי שהגיעה עד לאיטליה. Lévy מדגיש את אופיין מהותית הטרנס-לאומי של קהילות נמל אלו, שבהן השתייכות הוגדרה פחות על פי טריטוריית הלידה ויותר על פי הרשמה ברשת של קרובי משפחה ועסקים [Lévy, 1999]. משפחת Szirmay יכולה הייתה, בהקשר זה, לשמר שם הונגרי תוך כדי השתלבות מלאה בחיים היהודיים האיטלקיים.
מהו שהיה מקורם המדויק של Szirmay, השתלבותם ביהדות האיטלקית הציבה אותם בלב ציוויליזציה קהילתית בעלת עושר רב. Bonfil הראה כי החיים היהודיים של תקופת הרנסנס האיטלקי שילבו בין אוטונומיה מוסדית חזקה — ה־communità שהיו מצוידות בתקנות, בבתי דין רבניים ובבתי ספר — לבין חדירות תרבותית מרשימה אל תוך העולם הנוצרי שמסביב [Bonfil, 1994]. היהודים האיטלקים קראו, כתבו והתווכחו ביקום שבו הייתה המסורת העברית נתונה בדיאלוג עם ההומניזם של חצי האי.
תרבות זו התגלמה במיוחד בספר. הקהילות האיטלקיות היו מוקדים יוצאי דופן לייצור כתבי יד עבריים מאוירים, כפי שחקרה Giulia Tamani: חצי האי מציע כמה מן הדוגמאות היפות ביותר של כתבי יד מעוטרים מן העולם היהודי ימי הביניים והעת החדשה [Tamani, 2010]. כתב היד, שהיה נושא ההלכה כמו גם הליטורגיה, העיד על מידת הרוממות של חברה שבה נשא הכתוב יוקרה רבה. משפחה משולבת בעולם זה השתתפה, ולו בצניעות, בכלכלה זו של המסירה המלומדת.
המחשבה היהודית עצמה מצאה שם קרקע פורייה. Colette Sirat הראתה כי איטליה הייתה, בימי הביניים ומעבר להם, צומת מהותי בזרימת הטקסטים הפילוסופיים היהודיים, בין ספרד, פרובנס והמזרח [Sirat, 1983]. היהודים האיטלקים היו מתווכים: מתרגמים, מעתיקים, מפרשים. להשתייך למסורת זו פירושו לרשת דרישה אינטלקטואלית שהוגים גדולים בני זמננו, מ־Armand Abécassis ועד Léon Askénazi, הזכירו את קביעותה: הנאמנות ללימוד כאופן הקיום היהודי עצמו [Abécassis, 1987] [Askénazi, 1999].
החקירה אודות שושלת Szirmay נתקלת במגבלה שכל גנאלוג של העולם היהודי מכיר: נדירותן, ואף היעדרן, של מקורות רצופים. בין העדותו המבודדת של Schaerf לבין הזיכרון המשפחתי, נפרש מרחב עצום של שתיקה תיעודית. מרחב זה אינו כשל של המחקר; הוא מהותי לחוויה היהודית של הזיכרון.
Yerushalmi ניסח את המתח הזה באופן מכריע: המסורת היהודית טיפחה יחס אל העבר המושתת על הנצחה ליטורגית ועל חובת הזיכרון — זכור — הרבה יותר מאשר על כתיבה היסטוריוגרפית במובן המודרני [Yerushalmi, 1984]. הזיכרון של משפחה עבר בירושה דרך השמות שניתנו לילדים, דרך הסיפורים שסופרו בשקידות ליל החג, דרך מצבות הקבר — הרבה יותר מאשר דרך ארכיונים שיטתיים. כאשר נשברים אמצעי תמיכה חיים אלו — גלויות, רדיפות, פזורות — השרשרת מתנתקת, וההיסטוריון נאלץ לעבוד על שברים.
Isaiah Berlin הרהר במצב פיזור זה כבמאפיין מבני של הקיום היהודי המודרני, עשוי נדידות, שייכויות מרובות ועיצובים מחדש של הזהות [Berlin, 1973]. המקרה Szirmay ממחיש מצב זה: שם הונגרי הנישא על ידי משפחה איטלקית הוא תמצית של היסטוריה של מעברים. אנו משערים, מבלי שנוכל להוכיח זאת בארכיון, כי השושלת ידעה, כמו כה רבות אחרות, מסלול של נדידה והסתגלות, תוך שמירה על השם כחותמה האחרון של מוצא שהפך לרחוק. את החלק ההשערתי הזה אנו מקבלים על עצמנו: הוא התשובה היחידה הכנה לשתיקת המקורות.
תעודת 1925 ממקמת את משפחת Szirmay ברגע מכריע. הקהילה היהודית האיטלקית נכנסה אז לתקופה האפלה ביותר בתולדותיה המודרניות. חוקי הגזע הפשיסטיים משנת 1938, ולאחריהם הכיבוש הגרמני והגירושים בשנים 1943–1945, פגעו בכלל יהדות חצי האי. כל לינאז' יהודי איטלקי שנרשם בראשית המאה נחצה על ידי אסון זה, והגנאלוגיה שלאחר המלחמה נושאת בהכרח את השברים שהוא כפה.
העולם היהודי הים-תיכוני חווה במאה העשרים תהפוכות מקבילות אחרות. קהילות צפון אפריקה, הקשורות קשרי מסחר וברית ענפים לעריה הנמליות של איטליה, חיו גלות משלהן. עבודותיו של Eliahou-Éric Botbol על Tlemcen וארכיוני הרבנות של Sidi Bel Abbès מתעדות את סופו של עולם יהודי מגרבי שרשתותיו נשתלבו ברשתות Livourne והאדריאטי [Botbol, 2000] [Archives de Sidi Bel Abbès]. גורלות מקבילים אלה מזכירים כי הפזורה היהודית ארוגה כבד אחד, שבו גורלה של משפחה אחת מתבהר לאור קהילות שכנות.
עבור משפחת Szirmay כמו עבור לינאז'ים רבים כל כך, שנות שלאחר המלחמה היו עת פיזור מחודש — לישראל, ליבשות אמריקה, או לשיקום במקום. עצם ההתמדה של השם, במקומות שבהם הוא שרד, מעידה על רציפות שלא המחמד ולא הרדיפה מחקוה. בהתמדה זו שוכן, אולי, החומר האמיתי של ספר זה.
בסיומה של חקירה זו, משפחת Szirmay מצטיירת כחידה פורייה יותר מאשר כהיסטוריה שנבנתה מחדש במלואה. עובדה אחת עומדת על מכונה: השם מופיע בין שמות המשפחה היהודיים באיטליה שתיעד Schaerf בשנת 1925 [Schaerf, 1925]. סביב נקודת עיגון זו, הניתוח האונומסטי מטיל כמעט בוודאות מוצא הונגרי, טופונימי, המקושר למקום Szirma — וכך הופך שם משפחה זה לעֵד על הקשרים בין עולם יהדות ההבסבורגים הדנובית לבין היהדות של חצי האי.
כל השאר נמצא בתחום השחזור הזהיר. מסלולי ההגירה — דרך Trieste, הים האדריאטי, הנמלים הגדולים כגון Livourne — מרכיבים מסגרת של סבירות שעבודותיהם של Lévy ו-Bonfil מאפשרים להבינה [Lévy, 1999] [Bonfil, 1994]. ההשתלבות בתרבות יהודית איטלקית של הספר, הלימוד והמסירה מעניקה ללינייה זו, ולו צנועה ככל שתהא, כבוד משותף עם כלל הציוויליזציה היהודית של חצי האי [Tamani, 2010] [Sirat, 1983]. והשתיקה המקיפה כה הרבה מן הפרקים מחזירה אותנו, עם Yerushalmi, אל טבעה של הזיכרון היהודי, העשוי זיכרון טקסי לא פחות מארכיון [Yerushalmi, 1984].
הספר הגדול הזה אינו מתיימר לסגור את ההיסטוריה של Szirmay; הוא מניח את יסודותיה הכנים, תוך הבחנה בין המבוסס לבין הסביר ולבין המשוער. לארכיונים עדיין רדומים — פנקסי הקהילות של Trieste, של Venise, של Livourne, תעודות המרשם האזרחי של הטריטוריות ההבסבורגיות — יהיה בידם לאשר או להדק את ההשערות שהועלו כאן. עד אז, השם נותר, ובו ממשיכה הזיכרון.
