השם Somekh (סומך) משתייך לאותה קבוצה של משפחות רבניות גדולות שהפכו את בגדד, במאה ה־XIX, לאחד ממרכזי היהדות המזרחית הזוהרים ביותר. בעברית נגזר השם מן הפועל סמך — "לתמוך", "לסמוך", "להעניק סמכות" — וכאילו מבשר מראש את ייעוד הלינאג' עצמו: לסמוך את בניין התורה ולסמוך, דור אחר דור, את מוריה של הגולה הבבלית. על פי המסורת הגנאלוגית שהועברה בתוך המשפחה ואוזכרה במספר ביוגרפיות, יאחזו ה־Somekh בשושלת הגאונים המפוארת, ובפרט בזיכרונו של רבי נסים גאון מקירואן, דבר שיעגן את המשפחה בתוך הרצף הבלתי פסוק של הסמכות התלמודית הבבלית [JewAge, Abdallah Somekh – Biography]. ייחוס זה, יקר-ערך ככל שיהיה, אך קשה להוכחה פרט אחר פרט, שייך יותר לתחום הזיכרון מאשר לזה של הארכיון: הוא אינו מבטא גנאלוגיה מאומתת כל כך, אלא תודעה עצמית — של בית שראה עצמו יורש ישיר של ישיבות סורא ופומבדיתא.
הדמות שסביבה מתארגנת כל תולדות המשפחה היא חכם עבדאללה Somekh (1813–1889), מורה נוחם הבלתי מעורער של הקהילה היהודית בבגדד במאה ה־XIX, מייסד הישיבה בית זלכה (מדרש בית זלכה), ומחנך הדור של הרבנים שעתיד היה להתפזר מעיראק לבומביי, לקלקוטה, לרנגון, לסינגפור ולהונג קונג, בעקבות גל הגירת הסוחרים הגדול של יהודי בגדד. הספר שלפנינו עוקב, מן הגרעין הבגדאדי ועד המשכיו הדיאספוריים, אחר מסלולה של לינאג' שהייתה בה בעת בית מדרש, מוסד קהילתי וזיכרון משפחתי. הוא מבחין בקפדנות, בהתאם לעיקרון החיבור הזה, בין מה שהארכיון מבסס, מה שהמחקר מסבּיר כסביר, ומה שהמסורת מוסרת.
כדי להבין את בית Somekh, יש להציג תחילה את העולם שממנו צמח. הקהילה היהודית של Bagdad, מן העתיקות שבעולם, שורשיה נטועים בגלות הבבלית של המאה השישית לפני הספירה, והיא ראתה עצמה כיורשת הישירה של הישיבות התלמודיות. במאה התשע-עשרה, תחת השלטון העות'מאני, חוותה פריחה דמוגרפית וכלכלית מרשימה: העיר הפכה לצומת מסחרי המחבר בין הים התיכון, המפרץ הפרסי והודו, ואוכלוסייתה היהודית — שמנתה עשרות אלפי נפשות — תפסה עמדה מרכזית במסחר, בבנקאות ובמינהל.
תנופה חומרית זו נלוותה לה תחיה דתית עמוקה. תפקיד החכם באשי, הרב הראשי המוכר על ידי הפורטה, עיצב את חיי הקהילה, בעוד הישיבות וחבורות הלימוד הבטיחו את מסירת ההלכה לפי מנהג הספרדים-המזרחים. באווירה של שגשוג ועוצמה רוחנית זו השתרשה משפחת Somekh כשושלת של תלמידי חכמים. הצטרפות המסחר השיירתי והימי, מחד, ועילית רבנית מאורגנת, מאידך, מסבירה את פניה הכפולות של ירושת Somekh: סמכות רוחנית השרויה ב-Bagdad, ופרסום עולמי שהלך בעקבות דרכי המסחר עד לרחוק-המזרח. סיפורה של המשפחה אינו ניתן להפרדה מסיפורה של הדיאספורה הנקראת "הבגדאדית" (Baghdadi Jews) — רשת סוחרים שהשתילה, סביב בתי Sassoon ומחקיהם, שברים של Bagdad בנמלי האוקיינוס ההודי.
בלב הספר הגדול עומד Abdallah ben Avraham Somekh, שנולד בבגדד סביב שנת 1813 ונפטר באותה עיר בשנת 1889. שגאונו התלמודי וההלכתי ניכר מוקדם, הוא התבסס כסמכות הדתית העליונה של קהילת בגדד במחצית השנייה של המאה ה-19, וממלא תפקיד של מנהיגות מוסרית ומשפטית שהתפרשׂ הרחק מעבר לגבולות עיראק. כל כתבי הביוגרפיה מסכימים לראות בו את הפוסק הגדול ביותר של בגדד בזמנו, שתשובותיו התבקשו מהודו ומהמזרח הרחוק [Wikipedia, Abdallah Somekh; Hevrat Pinto, Rabbi Abdallah Somech].
יצירת המופת שלו היא הפירוש וקובץ ההלכות `Zivhei Tzedek`, המוקדש בעיקרו לדיני שחיטה, כשרות וחיי היומיום — חיבור שהפך למדריך עיון יסודי לקהילות המזרח. לצד חיבור זה נוספים קובצי תשובות שנאספו תחת כותרות כגון `Sefer Zivhei Tzedek` ושאלות ותשובות רבניות נוספות, שהופצו הרחק מעבר לבגדד. המאפיין השיטה שלו הוא שילוב של דרישת בקיאות קלאסית עם דאגה רועה: הכרעה בדין לא כהפשטה בלבד, אלא לשירות המאמינים העומדים בפני תמורות עידנם — ובמיוחד פרצת המודרנה המסחרית והטכנית בתוך קהילות האוקיינוס ההודי.
מעבר לפוסק, Abdallah Somekh היה בונה. מעמדו נובע לא רק מכתביו, אלא מהמוסד שייסד ועתיד היה להנציח את תורתו הרבה לאחר מותו. מכוח זה הוא שייך במלואו להיסטוריה ה"מבוססת": קיומו, תאריכיו, יצירתו ומנהיגותו מוכחים על ידי הקטלוגים הביבליוגרפיים הרבניים ועל ידי המסורת התיעודית הרציפה של הקהילה העיראקית.
המוסד החותם את עמידת שמו של Somekh לדורות הוא הישיבה Beit Zilkha (המתועתקת לעיתים Midrash Bet Zilkha או Beit Zilcha), שנוסדה בבגדד על ידי Abdallah Somekh באמצע המאה התשע-עשרה. כסמינר רבני גבוה, נועדה לחנך מעולים לשמש כדיינים, שוחטים ורבנים המסוגלים להנהיג לא רק את קהילת בגדד, אלא את כלל הקהילות שצמחו מתוך פזוריה [Wikipedia, Midrash Bet Zilkha].
מה שמייחד את Beit Zilkha הוא תפקידה כצומת מרכזית. בעוד שסוחרים יהודים מבגדד היו מתבססים בנמלי המסחר של Bombay, Calcutta, Rangoon, Singapour, Penang ו-Hong Kong, קהילותיהם החדשות תבעו מנהיגות דתית מוסמכת. את הביקוש הזה בדיוק ידעה ישיבתו של Abdallah Somekh לספק: היא שלחה לאסיה תלמידים שהוכשרו בבגדד, והפכה סמינר מקומי לכר מוּשְׁרָשׁ של פזורה שלמה. כך נטלו רבנים יוצאי Beit Zilkha תפקידים מנהיגותיים בקהילות הבגדדיות בהודו ובמזרח הרחוק, ושמרו על רציפות המנהג וההלכה על אלפי קילומטרים ממקורם.
המוסד שרד את מייסדו ונותר, עד לשקיעת הקהילה היהודית של עיראק במאה העשרים, המרכז המרכזי להכשרה רבנית בארץ. כאשר באמצע המאה העשרים עזבה הרוב המכריע של יהודי עיראק את המדינה — ובייחוד במסגרת מבצע עזרא ונחמיה (1950–1951) שהעביר את כמעט כל הקהילה לישראל — המשיך מורשת Beit Zilkha לחיות דרך בוגריה וצאצאיהם, הפזורים בישראל ובתפוצות המערביות. שמה של האקדמיה נעשה כך, בזיכרון הקולקטיבי של יהודי עיראק, נרדף ממש להעברה המלומדת של בגדד.
גדולתו של רב נמדדת גם בתלמידיו, וכאן מגיעה דמותו של Abdallah Somekh לממדיה המלאים. המפורסם שבתלמידיו היה Yosef Hayyim מבגדד (1835–1909), הידוע בשם חיבורו המרכזי, `Ben Ish Hai`, שהפך במאה העשרים לאחת הסמכויות ההלכתיות המשפיעות ביותר ביהדות הספרדית והמזרחית, ונערץ הרבה מעבר לגבולות עיראק [Wikipedia, Yosef Hayyim ; Chabad.org, The Ben Ish Chai]. העובדה שהרב הבגדדי המפורסם ביותר של העת החדשה יצא מבית מדרשו של Somekh די בה כדי למדוד את תפקידו המרכזי של האחרון בתולדות הרוח של יהדות המזרח.
לצד ה-Ben Ish Hai, ישיבת Beit Zilkha עיצבה דמויות נוספות שנועדו להשפעה רחבה. בין תלמידי בית מדרש זה ויורשיו נמנים רבנים כגון חכם Yehudah Moshe Yeshua Fetaya (1860–1942), מקובל נודע מבגדד, וסדרת הרבנים שנשאו את הסמכות ההלכתית של בגדד עד לקהילות האוקיינוס ההודי [jewishideas.org, Hakham Yehudah Moshe Yeshua Fetaya]. תלמידים אחדים נדדו למרחקים והפכו לרבנים ראשיים או לדיינים בקהילות הבגדדיות של Bombay ו-Singapour, בהתאם לייעודה הדיאספורי של המוסד.
פרק זה ממחיש אמת יסודית: השפעת משפחת Somekh אינה נמדדת בכתביהם בלבד, אלא בהסתעפות הרבנים שהצמיחו. בחינוך ה-Ben Ish Hai ודור שלם של פוסקים, הפך Abdallah Somekh — על פי הביטוי המושרש — ל"רבן של רבנים" של בגדד הרבנית. השלשלת הרוחנית שיסד עולה בהרבה על העברה משפחתית גרידא: היא מניחה את יסודות בית מדרש של ממש, שענפיו ממשיכים להזין את ההלכה הספרדית בת ימינו.
מסוף המאה התשע-עשרה החל שמה של משפחת Somekh לחצות את גבולות עיראק. הדיאספורה הבגדדית מצד אחד, ותהפוכות המאה העשרים מצד אחר, פיזרו את צאצאי המשפחה ויורשיה לכל רחבי העולם. יש שנושאים את שם המשפחה עד היום בכתיבו העברית או הערבית, ויש שראו אותו משתנה על-פי כללי התעתיק המערבי. פיזור זה מסביר מדוע ניתן למצוא בני Somekh הן בישראל, הן בקהילות הבגדדיות הוותיקות שבאסיה, והן בדיאספורות שבאירופה ובאמריקות.
מבין הצאצאים שנכנסו להיסטוריה הכללית בולט במיוחד Sasson Somekh (1933–2019), יליד Baghdad, שהיה לאקדמאי ישראלי מובהק, חלוץ בתחום הערבית החדשה ודמות מרכזית בדיאלוג היהודי-ערבי — גילום חילוני ומלומד של משפחה שהייתה עד אז נתונה כולה לעולם העיון הדתי. מסלול חייו מעיד על התמרת שושלת רבנית מ-Baghdad למשפחה השייכת לאינטלקטואליזם הישראלי המודרני, מבלי שנותק החוט התרבותי המקשר אותה לעיר מוצאה. פרק זה נכלל בגדר ה"צומת": הזיכרון המשפחתי של בית גדול ב-Baghdad פוגש כאן את ארכיוני התרבות העכשווית, כשלא תמיד ניתן לקבוע בוודאות את הקשרים הגנאולוגיים המדויקים בין כל הענפים הטוענים לשם או נושאים אותו.
יש לנהוג כאן ביושר מתודולוגי: אמנם הגרעין הרבני הבגדדי סביב Abdallah Somekh מתועד היטב, אך מיפוי מלא של הצאצאים ואופן הקישור בין ענפי "Somekh" השונים ברחבי העולם נותרים — בהיעדר קורפוס גנאולוגי מאוחד — ספקולטיביים בחלקם. המשפחה נראית פחות כעץ יחיד ומסומן היטב, ויותר כאלומת שושלות הנשענות על מקור בגדדי משותף, מלוכדות על-ידי שם משפחה, זיכרון וגאווה משותפים.
מעבר להיסטוריה המתועדת, דמותו של Abdallah Somekh חיה בזיכרון הדבקות של יהודי יוצאי עיראק. כמנהג ביהדות המזרח כלפי גדולי המורים, קברו וזכרו מהווים מושא לכבוד ולהוקרה: מספרים על חסידותו, על ענוותנותו ועל קדושת דרכי חייו, ומועברים מדור לדור סיפורים מוסריים על תורתו ועל יושרו. מסורות אלו, הנאספות בהגיוגרפיות של צדיקים, שייכות לזיכרון המועבר יותר מאשר לארכיון: אין מוודאים אותן פריט פריט, אך הן מבטאות את המקום שהמורה תופס בלב קהילתו.
היוחסין המפואר הקושר את המשפחה לגאונים, שכבר הוזכר, שייך אף הוא לתחום הזיכרוני הזה. בין שהוא מדויק בפרטיו ובין שהוא מבטא תודעת שייכות לרצף הבבלי — הוא ממלא אותה תפקיד: להנחיל את בית Somekh בתוך הרצף הממושך של הסמכות התלמודית. כך גם זכרם של התלמידים שיצאו להקים או לנהל קהילות בהודו ובמזרח הרחוק הפך, בזיכרון הקולקטיבי, למיתוס מכונן של ממש של הדיאספורה הבגדדית המלומדת. כוחה של בית Somekh נעוץ בדיוק בצירוף הזה: מציאות היסטורית מוכחת — מורה, יצירה, ישיבה ותלמידים מפורסמים — וזיכרון שעשה ממנה סמל לנאמנות היהודית לאורך הגלות.
שושלת Somekh מציגה דוגמה מושלמת לשושלת שבה הסמכות אינה עוברת בירושה דרך הדם בלבד, אלא דרך הלימוד. עוגנה הבלתי מעורער הוא Hakham Abdallah Somekh, מורה בגדאד של המאה ה-19, מחבר ה`Zivhei Tzedek`, מייסד ישיבת Beit Zilkha ומעצב דמותו של Ben Ish Hai. סביב גרעין מוצק זה נעה קבוצת כוכבים מפוזרת יותר: ייחוס אבות הנתבע עד הגאונים, פזורה של תלמידים שהתפשטו מ-Bombay ועד Singapour, וצאצאים שנכנסו אל תוך המודרניות הישראלית. סיפורה של משפחה זו כרוך אפוא בזה של יהדות בגדאד כולה — שיאה המלומד במאה ה-19, הקרנתה המסחרית לעבר האוקיינוס ההודי, ולאחר מכן פיזורה במאה ה-20. סמך (somekh) לתורה בשמה ממש, בית Somekh נותר, בזיכרון יהודי המזרח, אחד מעמודי התווך הגדולים של המסורת הבבלית.
