שמה של משפחת Shashoua שייך לאותה קבוצת משפחות יהודיות מבגדד שסיפורן משתלב, על פני יותר משני מאות שנה, עם פעימות הקצב של אחת הקהילות העתיקות ביותר בתפוצות. יהודי עיראק קושרים את שורשיהם לגלות בבל ולחיים האינטלקטואלים של הישיבות התלמודיות הגדולות של סורא ופומבדיתא; אולם הגנאלוגיות המשפחתיות המודרניות נטועות בתקופה מאוחרת בהרבה. לדברי ההיסטוריון Zvi Yehuda, ניתוח עשרות אלפי עצי היוחסין של יהודים עיראקים השמורים במרכז המורשת של קהילת יהודי בבל מלמד כי למשפחות יהודי בגדד אין עצי יוחסין המגיעים אחורה מעבר לסוף המאה השבע עשרה. תצפית זו, במקום להקטין את עתיקותה של הקהילה, שופכת אור על אופן התהוותה מחדש: אין מדובר כל כך בתחיית קהילה אלא בייסודה של קהילה חדשה.
בתוך מסגרת זו יש למקם את הלינאה Shashoua: משפחה של סוחרים ואנשי עט, שורשיה נטועים בבגדד, ענף ממנה שגשג בסחר עם הודו ועם המזרח הרחוק, וצאצאיה, שנפוצו לאחר אמצע המאה העשרים, תרמו לשמירת הזיכרון של עולם שנבלע בשכחה. החיבור הנוכחי שוזר זה בזה ארכיון ומסורת, ומבחין בקפדנות בין המבוסס לבין מה שנותר מסור בעל פה או משוער, כדי להעניק את הדין הראוי להיסטוריה שהיא בו־זמנית מתועדת ושברירית.
לפני שנעקוב אחר Shashoua, יש להבין את הסביבה שבה נולדו. הקהילה היהודית של Bagdad הייתה, מן המאה התשע-עשרה ועד אמצע המאה העשרים, אחת הקהילות החשובות והדינמיות ביותר בעולם הערבי. ערב הגלות, הקהילה היהודית היוותה כרבע מאוכלוסיית Bagdad, ותפסה מקום מרכזי במסחר, בפיננסים, בעיתונות ובמקצועות החופשיים.
יהודי Bagdad דיברו ניב ייחודי, יהודית-ערבית של Bagdad, שהיה סמן זהות בתוך עיר קוסמופוליטית. מעל לכול, הקהילה התאפיינה ברשת סוחרים שחצתה בהרבה את גבולות מסופוטמיה. Sassoon ומשפחות יהודיות בגדאדיות בולטות נוספות מילאו תפקיד משפיע בפיתוח העסקים והתעשייה ב-Bombay, ב-Hong Kong, ב-Singapour ובמקומות אחרים במזרח הרחוק. רשת מסחרית זו הייתה מנוע עושרן של משפחות רבות, ובהן Shashoua. כפי שמעידים המקומות הרבים המוזכרים בכתבי-העת ובכותרות המסחריות, משפחות יהודיות בולטות מ-Bagdad הקימו סניפים של עסקיהן בבריטניה, בהודו ובמזרח הרחוק.
פתיחות זו אל האופק הרחב, בשילוב עם חיי קהילה מאורגנים — בתי ספר, בתי כנסת, מוסדות צדקה, ועדות חילוניות — הפכו את Bagdad היהודית למרכז של שגשוג ותרבות. מוסדות החינוך, ובהם בית הספר המפורסם Shamash, חינכו דורות שהיו גם שורשים במסורת וגם פנויים אל המודרנה, כפי שמעידים כתבי המוסדות הללו השמורים בארכיונים היהודיים העיראקיים. במערכת אקולוגית זו של מסחר בין-לאומי, בית-דפוס והשכלה רכשה שושלת Shashoua את מעמדה.
הזיכרון של עושרם של Shashoua ניכר אף בטופוגרפיה של Baghdad עצמה, באמצעות המסורת על אחוזה נסיכותית הידועה בשם "Kasser Shashoua" — הטירה או הארמון Shashoua. המסורת המשפחתית, שעברה בעל פה מדור לדור, מייחסת את יסודה לסוחר שעשה את הונו בארצות רחוקות. לפי עדות של אחד הצאצאים, ההון שביסוד האחוזה הושג בהודו, על ידי איש מכובד ביותר; הבעלים היה Shaoul Shashoua, או לכל הפחות אחד מאבות הלינאז'.
סיפור זה ממחיש בצורה מופתית את אופן העברת הזיכרון המשפחתי הבגדאדי: מדויק ברגש, מעורפל בפרטים. אותו עד אף מודה במגבלות ידע זה הנמסר בירושה, ומתוודה שדברים מסוימים הוא לעולם לא יוכל לדעת את כל סיפורם. הארכיון והמסורת נענים כאן זה לזה מבלי להתמזג: קיומה של אחוזה מפוארת הקשורה לשם מאושש על ידי הזיכרון הקולקטיבי, ואילו זהותו המדויקת של מי שבנה אותה נשתייכת לנרטיב המועבר יותר מאשר לשטר נוטריוני.
מסלולם של Shashoua משתלב אפוא בדגם הדומיננטי של המשפחות הסוחרות הגדולות מ-Baghdad, אשר עושרן נשען על המסחר עם הודו והמזרח הרחוק. ראוי לציין גם תכונה שכיחה בלינאז'ים אלה בגלות: התמורה בשם המשפחה. צאצא אחד מספר כי אביו שינה את שם המשפחה מ-Shashoua ל-Shashou עם עוזבו את Iraq. גמישות אונומסטית זו, רווחת בקרב יהודי Iraq שנפוצו לכל עבר, מסבכת את המחקר הגנאלוגי אך מעידה על רציפותה של אותה שורש אחת תחת כתיבים שונים.
הרשומה המייסדת המוקדשת לבית Shashoua מדגישה את מקומם בעיתונות, לצד העיסוק במסחר. כפילות ייעוד זו — מסחר וכתיבה — אפיינה את האליטה היהודית הבגדאדית בראשית המאה העשרים, תקופה שבה חוותה הקהילה עידן זהב תרבותי של ממש. יהודי עיראק נמנו אכן עם חלוצי העיתונות הערבית המודרנית בארצם, כמייסדים ועורכים של עיתונים, כסופרים, משוררים ומתרגמים.
קרינה אינטלקטואלית זו התפרשׂה על רקע של שגשוג שהקהילה ביקשה להאמין כי יהיה מתמשך. שקיעת החיים היהודיים בעיראק החלה במאה העשרים, והואצה לאחר עלות הנאציזם בגרמניה ועם התפשטות התעמולה האנטי-יהודית. בטרם הידרדרות זו, השתתפות המשפחות בעלות הנאורות בחיים הציבוריים — עיתונים, ועדות, חברות מדעיות — היוותה אחד מאדני הזהות היהודית-עיראקית. מעורבות בית Shashoua בעיתונות, המעוגנת במסורת המשפחתית וברשומת הייחוס, נחתמת בתוך תנועה זו שבה תרמה העט היהודית לעיצוב דעת הקהל ולמודרניות התרבותית של Bagdad.
בהיעדר ארכיון ממצה, יש לנקוט כאן בגישת ההסתברות ההיסטורית: שילוב המסחר והעיתונות בתוך משפחה אחת היה לא רק אפשרי אלא תכוף ב-Bagdad היהודית שבין שתי מלחמות העולם, שם נטתה ההצלחה המסחרית לממן ברצון יוזמות הוצאה לאור, ושם סיפקה ההשכלה שהעניקו בתי הספר הקהילתיים הגדולים מאגר פורה של סופרים ועיתונאים.
גורלם של Shashoua הוטה, כגורל כלל הקהילה, עם פנות שנות ה-1940. שני רעידות אדמה סימנו את קץ עולם שלם. הראשונה היה הפרהוד של יוני 1941, פוגרום שערער לצמיתות את אמונם של יהודי עירק. הפרהוד נתפס על ידי רבים כמסמן את ראשיתו של תהליך פוליטיזציה בקרב יהודי עירק, אף שיהודים רבים שעזבו את עירק בעקבות הפרהוד שבו אליה זמן קצר לאחר מכן, כשההגירה הקבועה האמיתית לא האיצה עד 1950–1951.
רעידת האדמה השנייה באה בעקבות הקמת מדינת ישראל ומלחמת 1948. בשנת 1948 השתתפה עירק במלחמה נגד ישראל; כאשר 130,000 יהודים חיו אז בארץ, הוסף הציונות לחוק הפלילי העיראקי כעבירה שדינה מוות. בספטמבר 1948 הוצא להורג בפרהסיה בעירק יהודי נכבד בעוון בגידה. הלחץ הפך להיגר המוני. אף שאיבדו את אזרחותם ורכושם, מיהרו יהודי עירק להגר, מה שהוליד גשר אווירי לישראל הידוע בשם מבצע עזרא ונחמיה; בשנים 1950 ו-1951 עזבו כ-120,000 יהודים את עירק.
אלה שנשארו היו לרוב הקשורים ביותר לאדמתם. רבים מן הנותרים השתייכו לאליטה ולמשפחות האמידות, שהאמינו כי הסערה האלימה שסימנה את חיי היהודים בטרם ובמהלך גל ההגירה ההמוני תחלוף בסופו של דבר. עבור משפחות אמידות רבות כמו Shashoua, העזיבה לא הייתה בריחה מיידית אלא עקירה הדרגתית, כשחלקם נסעו לא לישראל אלא לארצות המערב, בעקבות רשתות המסחר הקיימות שלהם בבריטניה ומעבר לה.
הגלות השנייה של משפחת Shashoua עוקבת אחר קווי הכוח של הרשת המסחרית הבגדאדית. במקום לעלות בהמוניהם לישראל במסגרת מבצעי הפינוי, ענף אחד השתקע בבריטניה ובאוסטרליה לאחר 1948 — בחירה היגיונית עבור משפחה שמסחרה היה מפנה מזה זמן רב אל האימפריה הבריטית ואל הודו, וששלוחותיה כבר הכינו את מקומות המקלט העתידיים.
לונדון הפכה, כפי שקרה לכל כך משפחות עיראקיות אמידות, לנקודת עיגון מרכזית. הנוכחות הבגדאדית ניכרת בה עד היום במוסדות הקהילתיים שבצפון הבירה הבריטית, ובמיוחד ב־Golders Green, שם ממשיכות להתקיים בתי כנסת ורשתות סיוע הדדי. כינוסי בוגרי בתי הספר היהודיים של בגדד מאספים שם מדי פעם גולים שבאו — כפי שמעידות הכרוניקות הקהילתיות — מישראל, מארצות הברית, מקנדה ומלונדון.
אוסטרליה היוותה את הקוטב השני של ענף זה. הסיפור המשפחתי על שינוי שם המשפחה — Shashoua שנהפך ל־Shashou עם היציאה מעיראק — ממחיש את האופן שבו הגלות מעצבת מחדש את הזהויות, בין נאמנות לגזע ההורים ובין הסתגלות למדינות הקליטה. פרק זה שייך יותר לתחום הזיכרון מאשר לארכיון המאורגן: המסלולים האישיים, הנישואין, ההתחלות המחודשות בתחום המקצועי — כל אלה נרשמו בעיקר בתוך הסיפורים הביתיים, בכתבי ההתכתבות ובאלבומי המשפחה, ולא ברישומים הרשמיים. משום כך פיזורה של משפחת Shashoua נקרא תחילה ככל וכול כמסורת מועברת, שכיוונותיה הגדולים — בריטניה, אוסטרליה — הם ודאיים, אך פרטיה נותרים תלויים בעדות הבעל פה.
התרומה הנאמנת ביותר של צאצאי Shashoua נוגעת ללא ספק לעבודת הזיכרון. לאחר הגלות, שמירת מורשתה של הקהילה היהודית בעיראק הפכה למטרה משותפת למשפחות רבות שנפוצו בעולם, מתוך מודעות לכך שעולם בן אלפי שנים עמד בפני שכחה. מפעל זה קיבל ממד מרהיב עם גילוי, בשנת 2003, במרתף מוצף של שירותי הביון העיראקים בבגדאד, של אלפי מסמכים וספרים יהודיים — אוסף הידוע מאז בשם Iraqi Jewish Archive.
סביב ארכיון זה התגבשה קהילת זיכרון שאליה תרמו צאצאי משפחות בגדאדיות, ובכללם בני שושלת Shashoua, עדויות, תצלומים ומסמכים. פרויקטי המיפוי המורשתי של בגדאד, שבהם מופיעה בית « Kasser Shashoua » כנקודת ציון, הם דוגמה לכך: גולש שעסק באחד מפרויקטים אלה פנה ישירות אל המשפחות הנוגעות בדבר כדי לשחזר את הרקמה העירונית והאנושית שנעלמה. הדיאלוג הזה בין הארכיון שנמצא לבין הזיכרון המועבר מדור לדור מגדיר את האופי הייחודי של פרק זה: נקודת חיתוך שבה הזיכרון המשפחתי בא לתת שם, מיקום וחיים לשרידים התיעודיים.
ערנות זיכרון זו שורשיה בתודעה חדה של האובדן. יותר מ-15,000 יהודים ברחו מעיראק בין השנים 1941 ו-1951, לרוב בדרכים חשאיות תוך סכנת נפשות. בין השנים 1950 ל-1953 קיבלו היהודים היתר זמני לעזוב את עיראק בתנאי שיוותרו על אזרחותם, ו-104,000 מהם פונו במסגרת מבצע עזרא ונחמיה. שמירת עקבותיה של קהילה שנמחקה כמעט לחלוטין מאדמת מולדתה מהווה עבור צאצאי Shashoua, כמו עבור צאצאי בני דורם, חובה לא פחות מאשר מורשת.
ההיסטוריה של Shashoua מסכמת, בלינאז' אחד, את גורלה של קהילה גדולה. שורשיה נטועים בשיקומו המודרני של היהדות הבגדאדית, היא התעשרה מן המסחר עם הודו ואוקיינוס הרחוק, זכתה להצטיינות בתחומי הסחר והעיתונות, והגיעה לשיאו של עידן תרבותי מפואר — עד שנסחפה בגלי השבר של אמצע המאה העשרים. הפרהוד ב־1941, הפללת הציונות ב־1948 וגלי הגירה ההמוניים של 1950–1951 פיזרו קהילה שמנתה כרבע מאוכלוסיית בגדד; בני Shashoua, בעקבות רשתות המסחר שלהם, פנו אל בריטניה ואוסטרליה.
ממסלול זה נותרו בית שהפך לאתר זיכרון, שם משפחה הנכתב בתצורות רבות, ומעל כול — מחויבותם של הצאצאים לשמור את עקבותיו של עולם שנבלע. בין הארכיון — המדויק אך הלקוי — לבין המסורת — החיה אך חסרת הוודאות — מחזיק הגדול ספר של Shashoua את שני חוטיה של אריג אחד. במקום שבו השתיקה את המסמך, מדברת הזיכרון; במקום שבו הזיכרון מהסס, מתקנת הארכיון. דווקא בסבך הכנה הזה — ולא בוודאות מלאכותית שנבנית בדיעבד — שוכנת האמת ההיסטורית של הלינאז'.
