השם המשפחתי Sedriss שייך למאגר הרחב של שמות שנשאו קהילות יהודיות בצפון אפריקה, ובמיוחד לאזור האלג'יראי שבו הוא מתועד. ככל שמות המשפחה היהודיים המגרביים, הוא משתרש בתולדות בנות אלפי שנים, המשלבות הגירות, התיישבויות, שברים והמשכיות — מן האחיזות היהודיות הראשונות בברבריה ועד לזעזועי המאה העשרים. לפי André Chouraqui, הנוכחות היהודית בצפון אפריקה היא מן העתיקות בעולם הים-תיכוני, קודמת לכיבוש הרומי ושזורה עמוקות ברקמה האנושית של האזור [Chouraqui, Histoire des Juifs en Afrique du Nord, 1985].
חקר שם משפחה כגון Sedriss נמנה עם דיסציפלינה מאתגרת — האונומסטיקה היהודית-מגרבית — שיסודותיה המודרניים הונחו על ידי Maurice Eisenbeth. מילון האונומסטיקה שלו משנת 1936 נותר הכלי הראשוני לכל מי שמבקש להבין את הפצתם, גרסאותיהם ומקומות השתקעותם של המשפחות היהודיות באלג'יריה [Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord : démographie et onomastique, 1936]. השם Sedriss מופיע בו בין השמות המתועדים, עם ארבע גרסאות כתיב שונות — עובדה שכשלעצמה מעידה על הגמישות הגרפית האופיינית לשמות שהועברו בעל-פה בטרם קובעו על ידי מרשמי האוכלוסין הקולוניאליים.
הספר הגדול הזה מבקש לשרטט, בזהירות החוקר, את מה שהמקורות מאפשרים לקבוע: המוצא הסביר של השם, עיגונו הגיאוגרפי, תנאי העברתו, והאופק הרחב יותר של ההיסטוריה היהודית צפון-אפריקאית שבתוכו תופסת לה את מקומה הלינאה Sedriss. במקום שבו התיעוד חסר — נאמר זאת בגלוי; במקום שבו המסורת ממלאת את מקום הארכיון — נבדיל בקפידה בין הזיכרון המועבר לבין ההיסטוריה המבוססת.
המשמעות של שם המשפחה Sedriss מתבארת, על פי המסורת האונומסטית שנאספה בעיקר בחיבורים הספרדיים, כמבנה עברי מורכב: abi (האב) הצמוד לשמו של Esdris, כלומר עזרא, דמות מרכזית במקרא העברי. קריאה זו, המועברת דרך המאגר האונומסטי היהודי-מרוקאי וצפון-אפריקאי, הופכת את השם לתאופורי-פטרונימי — מבנה שבו שם המשפחה מבטא קשר של ייחוס או שייכות לאב-קדמון אפוניאומי יוקרתי.
עזרא (Ezra, עזרא, "עזר" או "סיוע") הוא הסופר והכהן אשר, עם שובו מגלות בבל, שיקם את התורה ואירגן מחדש את חיי הקהילה היהודית בירושלים. דמותו מגלמת את הנאמנות לתורה ואת הבנייה מחדש. העובדה שמשמו נגזר שם משפחה צפון-אפריקאי מתיישבת היטב עם נוהג המתועד היטב: Abraham I. Laredo מראה בחיבורו על האונומסטיקה היהודית-מרוקאית עד כמה שמות דמויות מקראיות הזינו את מאגר שמות המשפחה של יהודי המגרב, בין ישירות ובין בדרך של גזירה וצירוף [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc, 1978].
הצירוף עם היסוד abi- ("אבי" או "אביי") מאושש אף הוא באונומסטיקה הספרדית ובזו המגרבית. Joseph Toledano מונה תצורות רבות מסוג זה, שבהן הקידומת מסמנת את הייחוס, הצאצאות או ההתמסרות לדמות חסות [Toledano, Une histoire de familles, 1999]. המעבר הפונטי מ-Abi-Esdris לצורה כווצת ומוערבת כגון Sedriss מוסבר על ידי המנגנונים הרגילים של האבולוציה בעל-פה: אליזיה של התנועה הראשונית, אגלוטינציה, והתאמה למערכת הפונולוגית של הערבית המגרבית ושל היהודית-ערבית.
יש עם זאת לנהוג בזהירות. אטימולוגיה של שם משפחה המועבר על פני מאות שנים שייכת לרוב לתחום ההשערה המסתברת יותר מאשר להוכחה. Paul Sebag, בעסקו בשמות יהודי תוניסיה, מזכיר כי אטימולוגיות מתחרות אחדות עשויות להתקיים בד בבד לאותו שם, וכי הזהירות מחייבת להציג השערות אלה ככאלה [Sebag, Les noms des Juifs de Tunisie, 2002]. הקריאה abi + Esdris נותרת המגובשת ביותר עם הנתונים העומדים לרשותנו, אך היא שייכת לצומת שבין המסורת המקובלת ובין המדע האונומסטי, ולא לוודאות מסמכית מוחלטת.
אחד התרומות היקרות ביותר של מילון Eisenbeth נעוץ במיפוי הגרסאות האורתוגרפיות של שם אחד. עבור Sedriss, מתועדות ארבע צורות כתיב [Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord, 1936]. ריבוי זה אינו חריגה: הוא הנורמה בשמות המשפחה היהודיים במגרב, שתעתוקם לאותיות לטיניות לא הוסדר באופן שיטתי אלא בתקופה הקולוניאלית, בידי פקידי מרשם אזרחי שרבים מהם לא היו בקיאים בצלילי הלשון העברית והערבית-יהודית.
התופעה מוסברת על ידי כמה גורמים משולבים. ראשית, השם היה נפוץ בעל-פה, וכאשר נכתב — נכתב באותיות עבריות, שאינן מסמנות את התנועות באופן שיטתי; לפיכך השאיר התעתוק לאלפבית הלטיני מרווח פרשנות ניכר. שנית, צו Crémieux משנת 1870, שהעניק אזרחות צרפתית ליהודי אלג'יריה, הטיל נורמליזציה מנהלית של שמות, שקבעה — לעיתים בשרירותיות — אחת מן הצורות האפשריות לענף משפחתי מסוים. כפי שמציין Joseph Toledano, בדיוק באותה עת מצאו עצמן משפחות קרובות מחוננות בצורות שמות שונות זו מזו, שטישטשו את הקשרים הגנאלוגיים האמיתיים [Toledano, Les Noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord, 2003].
שיטתו של Eisenbeth הייתה לאגד תחת ערך ראשי את הגרסאות של שם אחד, תוך ציון מקומות ההתיישבות, ובמקרים הידועים — הדמויות הרבניות או הקהילתיות הקשורות אליהן [Eisenbeth, 1936]. עבור הקורא בן-זמננו החוקר את אבותיו, נוהג זה הוא מכריע: הוא מאפשר לקשר ענפים שרשום האזרחות הפריד ביניהם באופן מלאכותי. משפחה הנושאת היום אחת מגרסאות Sedriss יכולה אפוא, בכל לגיטימיות, לזהות את עצמה בשאר הצורות הרשומות במילון.
יש לציין לבסוף כי קיבוע הכתיב היה גם מעשה זהות. אימוץ צורה יציבה פירושו כניסה אל המודרניות המנהלית תוך שמירת שם אבות. Robert Attal, בביבליוגרפיית הייחוס שלו על יהודי צפון אפריקה, מדגיש עד כמה חקר פנקסי מרשם האזרחות מהווה נתיב מועדף לשחזור מסלולים אלה של שמות משפחה [Attal, Les Juifs d'Afrique du Nord : bibliographie, 1993].
הרשומה המייחסת את Sedriss לקהילות היהודיות של אלג'יריה מספקת נקודת מוצא גיאוגרפית המחייבת הצבה בהקשר הרחב יותר של היהדות האלג'יראית, שהיסטוריה שלה היא מן העשירות במגרב. לפי André Chouraqui, הקהילות היהודיות של אלג'יריה נבנו בשכבות רצופות: גרעין ילידי קדום, שלעיתים קרובות היה דובר ברברית, שהועשר במהלך הדורות על ידי גלים שבאו מספרד לאחר 1391 ו-1492, ולאחר מכן מ-Livourne וממקומות אחרים בים התיכון [Chouraqui, Histoire des Juifs en Afrique du Nord, 1985].
לקבוע לאיזו שכבה משתייכת בדיוק שושלת Sedriss הוא עניין של השערה זהירה. מבנה השם — תיאופורי מקראי מוערב, ללא סימן טופונימי ספרדי ולא סיומת ליוורנאית — מכוון יותר לגרעין קדום, ילידי או מוערב מאז ומתמיד, מאשר לגלים הספרדיים המאוחרים יותר. André Goldenberg מזכיר כי שמות בעלי שורש עברי קדום, בניגוד לשמות ממוצא איברי, מציינים לעיתים קרובות שייכות לקהילות שהשתרשו זה מכבר על אדמת המגרב [Goldenberg, La Saga des Juifs d'Afrique du Nord, 2014]. השערה זו אינה אלא היסק מסימנים ולא ודאות ארכיונית.
ההשתרשות האלג'יראית של משפחה מסוג זה התנהלה במסגרת ארגון קהילתי מוצק. כל עיר — Alger, Constantine, Oran, Tlemcen ועוד ערים רבות בפנים הארץ — אירחה קהילות מאורגנות סביב בית הכנסת, בית הדין הרבני ומוסדות הצדקה. Carol Iancu והתורמים שכינס תחת עריכתו הראו את עומק ההיסטורי של נוכחות זו, ששורשיה נטועים בעת העתיקה ובימי הביניים המוקדמים [Iancu (dir.), Juifs et judaïsme en Afrique du Nord, 1985]. שושלת כגון Sedriss נטלה חלק באקוסיסטם זה, שבו השם, המועבר מאב לבן, שימש כאחד הן כסמן משפחתי והן כרישום בזיכרון הקולקטיבי של הקהילה.
מעבר למה שמסרנו קטלוגי השמות, חייה הממשיים של שושלת כ-Sedriss שייכים במידה רבה לזיכרון המועבר ולמסגרת הכללית שהמחקר מאפשר לשחזר. בקהילות היהודיות של אלג'יריה, המשפחות התארגנו סביב המסירה: מסירת השם, המלאכות, התפקיד הדתי, ומורשת של מנהגים וסיפורים.
העיסוקים הכלכליים של יהודי אלג'יריה היו מגוונים: מלאכת יד — צורפות, עבודת מתכות, אריגה, בורסקאות —, מסחר מקומי ומרחוק, ומקצועות הקשורים לפולחן ולתלמוד תורה. André Chouraqui מתאר חברה יהודית מגרבית שבה הסולידריות המשפחתית והאחווה מילאו תפקיד מעצב, ושבה שם המשפחה נשא עמו כבוד ומוניטין קולקטיביים [Chouraqui, Histoire des Juifs en Afrique du Nord, 1985]. עבור שושלת הנושאת שם בעל הדהוד מקראי ומלומד כ-Sedriss, ייתכן שהמסורת המשפחתית העניקה מעמד נכבד לייעוד של תלמוד תורה או שירות קהילתי, אולם אין בידי הארכיון לבסס זאת בוודאות.
הממד הדתי היה מרכזי. Eisenbeth, בשיטתו, נזהר לציין, מקום שהתיעוד אפשר זאת, את הדמויות הרבניות והקהילתיות הקשורות לכל שושלת [Eisenbeth, 1936]. עצם קיומן של רשימות כאלה מזכיר שהשמות לא היו תוויות מינהליות בלבד, אלא נשאי זיכרון הטומנים בחובם את דמותם של חכמים, דיינים, חזנים ונכבדים. החלק מזיכרון זה שלא הועלה על הכתב שייך לסיפור המשפחתי המועבר בעל פה, ויש לאספו ככזה — יקר ערך, אך בלתי נתון לאימות ארכיוני.
כאן נפגש עבודת ההיסטוריון עם עבודת שומר הזיכרון. Joseph Toledano מדגיש את ערכן של המסורות המשפחתיות, השומרות לא פעם על מידע שמקורות רשמיים איבדו, תוך שהוא קורא להתמודד עמו, בכל פעם שאפשר, מול הנתונים התיעודיים [Toledano, Une histoire de familles, 1999]. עבור שושלת Sedriss, דיאלוג זה בין זיכרון חי ובין ארכיון עדיין ממתין, ברובו, לידיים שיקיימו אותו.
ההיסטוריה של המשפחות היהודיות מאלג'יריה, ובכלל זה שושלת Sedriss, הוטבעה עמוקות על ידי התהפוכות הגדולות של המאה העשרים. מעמד האזרחות הצרפתית, שנרכש בשנת 1870, נשלל בצורה אכזרית תחת משטר Vichy. Michel Abitbol תיעד את ביטול צו Crémieux בשנת 1940 ואת החלת החקיקה האנטישמית על יהודי אלג'יריה, שהוציאה אותם מכלל הנתינות הצרפתית, מהשירות הציבורי, ממקצועות רבים ומוסדות החינוך [Abitbol, Juifs d'Afrique du Nord sous Vichy, 1983].
פרק טרגי זה, שלא הסתיים ממש עד שנת 1943, פגע בכלל המשפחות היהודיות האלג'יראיות ללא הבדל שם או מעמד. שושלת כמו Sedriss ספגה בהכרח את תוצאותיו: ילדים שגורשו מבתי הספר, מבוגרים שנשללה מהם פרנסתם, ורכוש שלעיתים היה נתון לאיום. Abitbol מראה כי מבחן זה היווה שבר עמוק באמון שיהודי אלג'יריה נתנו בהשכלה הרפובליקנית [Abitbol, 1983].
התהפוכה הגדולה האחרת הייתה העזיבה ההמונית בעקבות עצמאות אלג'יריה בשנת 1962. כמעט כל הקהילה היהודית האלג'יראית עזבה את הארץ, בעיקר לעבר צרפת המטרופוליטנית, אך גם לישראל וליעדים אחרים. André Goldenberg מתאר את פיזור זה שהביא קץ לנוכחות יהודית רצופה של יותר משני אלפי שנה בצפון אפריקה, ופיזר את המשפחות לתפוצות חדשות [Goldenberg, La Saga des Juifs d'Afrique du Nord, 2014]. נושאי שם Sedriss משתייכים כיום לקהילות מורכבות מחדש אלה, שבהן שם המשפחה נשאר החוט הדק אך העיקש המקשר את הצאצאים לאדמת אלג'יריה של אבותיהם.
עקירה זו שינתה את היחס לשם. משהפך לסימן זיכרון יותר מאשר לסימן מוצא, שם המשפחה Sedriss נושא היום, עבור צאצאיו, את עקבות עולם שנעלם. André Chouraqui ראה בהתמדתם של שמות אלה אחת מצורות הנאמנות העיקשות ביותר של העם היהודי להיסטוריה שלו [Chouraqui, Histoire des Juifs en Afrique du Nord, 1985].
לשאת שם הבנוי על שמו של עזרא אין בו מקריות, בתרבות שבה השם נושא עמו ייעוד. עזרא מגלם את הסופר המחדש, זה שמשיב את העם אל התורה ובונה מחדש לאחר הגלות. עבור שושלת הנושאת זיכרון זה טמון בשם משפחתה, ניתן — כהנחה עריכתית מודעת — לקרוא הדהוד בין השם לאידיאל ההעברה שהוא מעלה.
המחשבה היהודית הגתה זמן רב על הקשר שבין השם לבין הישות. Catherine Chalier, בפרשנותה ל-Emmanuel Levinas ולמקור העברי, מראה עד כמה מעניקה המסורת היהודית לשם מעמד החורג מעצם הציון הגרידא: השם חורט אחריות, הטלת משימה לעומת ירושה [Chalier, La trace de l'infini, 2002]. מנקודת מבט זו, שם המשפחה Sedriss — אבי עזרא, או הטוען לעזרא — ניתן להבינו כנאמנות שמית לדמותו של מחדש התורה.
קריאה זו נותרת השערתית: אין מקור המתעד מודעות מפורשת, אצל נושאי השם, לקשר סמנטי זה. אך היא מתיישבת עם מה שLeo Strauss כינה התמדת העם היהודי באמצעות דבקותו בהתגלות ובזיכרון, על אף הגלויות והשברים [Strauss, Pourquoi nous restons juifs, 2001]. השם, במובן זה, הוא ארכיון חי: הוא נושא, אף שלא מדעת נושאיו, שבר מן הסיפור המקראי הגדול ומן ההיסטוריה האלפיים-שנתית של יהודי צפון אפריקה.
כך הופך שם המשפחה Sedriss, מושא אונומסטי צנוע, לנקודת המפגש בין הלמדנות המחמירה ביותר — זו של Eisenbeth, של Laredo, של Toledano — ובין ההגות הרמה ביותר על משמעות הנאמנות וההעברה. באותו מרחב שבין-לבין, בין הארכיון לזיכרון, שוכנת אמיתה של שושלת.
בסיום מסע זה, שם המשפחה Sedriss מתגלה כעד דחוס להיסטוריה היהודית של צפון אפריקה. מתועד בקהילות אלג'יריה ונסקר על ידי Maurice Eisenbeth בארבע גרסאות כתיב [Eisenbeth, 1936], הוא נושא בתוך מבנהו עצמו — abi + Esdris — את זכרה של דמות מקראית מכוננת, על פי אטימולוגיה שמאשרת המסורת האונומסטית הספרדית [Laredo, 1978].
מה שהמקורות קובעים בוודאות הוא העיגון האלג'יראי של השם, ריבוי גרסאות הכתיב שנולד מן התעתיק הקולוניאלי, והשתייכותם של נושאיו למבחנות הגדולות של המאה העשרים — וישי ואחר כך גלות 1962. מה ששייך לסברה או לשיערו הוא השכבה הקהילתית המדויקת של המקור, הדמויות הפרטיקולריות של הלינאז', והמשמעות הרוחנית של שמו. נזהרנו, לאורך כל ספר זה, לא לערבב בין שני הסדרים הללו.
נותר, הן לצאצאים והן לחוקרים, שדה עצום לחקירה: פנקסי מרשם האוכלוסין האלג'יראים, הארכיונים הקונסיסטוריאליים, השטרות הרבניים, ובעיקר הזיכרון המשפחתי החי, המסוגל לבדו להשיב בשר לשמות שהקטלוגים שומרים. שיהא הספר הגדול הזה ציון דרך במסע זה, ויזכיר כי מאחורי כל שם משפחה עומדת היסטוריה אשר, על פי אינטואיציית היופי של Chouraqui, מסרבת למחוק את עצמה [Chouraqui, 1985].
