השם Sebouh שייך לאונומסטיקה הארמנית, ועיון בו מוביל את החוקר אל גבולות כמה דיסציפלינות: פילולוגיה של הארמנית העתיקה, היסטוריה של שושלות האצולה בתקופת העת העתיקה המאוחרת, והזיכרון של הדיאספורות הגדולות שפיזרו את נושאי השם ברחבי העולם — מן הגנוסייד של 1915 ועד לקהילות בני זמננו בביירות, באלפו, במרסיי, בלוס אנג'לס ובבוסטון. שם האוסף מזכיר "לינאז' משפחתי Sebouh", ויש להזהיר את הקורא מיד: Sebouh אינו בראש ובראשונה שם משפחה המועבר מאב לבן, כי אם שם פרטי זכרי ארמני, שהפך בענפים מסוימים לשם משפחה בדרך הקלאסית של שם פטרונימי הנגזר משם אב-קדם.
על פי מילוני האונומסטיקה, Sebouh (Սեբուհ) הוא שם פרטי זכרי ארמני הנגזר מן המילה הארמנית הקלאסית "sev", שפירושה "שחור". אטימולוגיה עממית זו, הרווחת למדי, יש לנקוט בה בזהירות, שכן מסורת מלומדת שנייה מקשרת את המונח לתואר אצולה ארמני קדום — ה-sepuh — המציין בכורות מבתי הנסיכויות. בין שתי קריאות אלו — הצבע והמעמד — מתפרשת ההיסטוריה של השם.
ספר זה שואף לתאר, בדקדקנות שהמקורות מחייבים, את שכבותיו הרצופות של השם: יסודותיו הקדומים, המשכיותו בימי הביניים, דמויותיו ההיסטוריות הבולטות, העברתו בדרך הדיאספורה, וחייו בעת הנוכחית. בהתאם לשיטה שאומצה עבור הספר הגדול, כל חלק נושא סמן המצהיר בכנות על מעמדו — זיכרון או היסטוריה — ועל מעמדו האפיסטמי. איש אינו יכול לטעון שהוא משחזר יחס דורות רצוף ומפורט של "Sebouh" מאז העת העתיקה: זו תהא בדיה. לעומת זאת, אפשר להציע היסטוריה תרבותית וחברתית של השם, מעוגנת היטב בעבודות המחקר המרכזיות.
השאלה בדבר מקור השם Sebouh מחלקת את המקורות, וחלוקה זו כשלעצמה מלמדת דבר מה. ההשערה הראשונה, המועברת על ידי מאגרי הנתונים האונומסטיים העכשוויים, מקשרת את השם לתואר sev (״שחור״), שממנו ניתן להסיק משמעות של ״חום״ או ״כהה״, כדרכם של שמות פרטיים רבים שתיארו במקורם תכונה גופנית. לקריאה זו יש יתרון הפשטות, אך היא נתקלת בקושי פונטי: המעבר מ־sev ל־sebouh אינו מובטח מכנית, וכמה פילולוגים רואים בה אטימולוגיה משנית, שנבנתה מחדש על דרך האסוציאציה.
ההשערה השנייה, המעוגנת ביסוד איתן יותר בהיסטוריה של המוסדות, מקרבת את השם למונח sepuh (הנכתב לעיתים sebuh), שציין באַרְמֶניָה של העת העתיקה המאוחרת את הבנים הצעירים של בית נסיכותי, בניגוד ל־nahapet, ראש הלִינֵאָה. מינוח אצולה זה מאומת במקורות הארמניים מן המאות החמישית עד השביעית ובמערכת המושגים של הסדר הפיאודלי הארמני, ה־naxarardom, שבו חולק כל בית (tun) בין הבכור אשר בידיו הסמכות לבין ה־sepuhk' המהווים את ענפו הצעיר. ההחלקה ממעמד חברתי לשם אדם ולאחר מכן לשם משפחה היא תופעה מתועדת היטב באונומסטיקה של הקווקז כמו גם של עולם הים התיכון.
יש להדגיש כאן כי שני הנתיבים הללו אינם שוללים זה את זה בהכרח בתודעתם של נושאי השם. הזיכרון המשפחתי הארמני חפף לעיתים קרובות את יוקרת הדרגה (״צאצא של אצולת הצעירים״) עם הצבע הנחלש מן האבות. ההיסטוריון הישר ייזהר מלהכריע: הוא יבחין כי השם נושא, מראשיתו, צפיפות סמנטית שהכשירה אותו להפוך לשם פרטי מוקרן ערך ולאחר מכן לשם לִינֵאָה. בדיוק דו־משמעות זו היא שמסבירה את אריכות ימיו ואת תחייתו בעידנים המודרניים, כאשר תנועת ההתעוררות הלאומית הארמנית של המאה התשע־עשרה שאבה מאוצר השמות המעלים את הנשגב של האצולה, הגבורה והקדמוניות.
כדי להבין את עומקו ההיסטורי של השם, יש לשוב אל ארמניה של ממלכות האַרְשַׁכּוּנִים ולאחר מכן אל הנסיכויות הנַכֲּרַארִיּוֹת, בין המאה הרביעית למאה השביעית לספירה. החברה הארמנית הייתה מאורגנת בבתים אריסטוקרטיים גדולים וירושתיים, שהמַמִּיקוֹנִיאָן, הבַּגְרַאטוּנִי, הסִיוּנִי והאַרְצְרוּנִי הם הדוגמאות המפורסמות שבהם. בראש המנגנון הצבאי של חברה זו עמד תפקיד מכריע לענייננו: הסְפָּרַאפֶּט, מפקד הצבאות העליון.
המחקר המוביל מציין כי הסְפָּרַאפֶּט — מונח ממוצא איראני המציין את המפקד הכללי — היה תפקיד ירושתי, שהוחזק זמן רב בידי בית מַמִּיקוֹנִיאָן, אשר מימש בכך פיקוד צבאי עליון בקרב הממלכה הארמנית. תפקיד זה, שהועבר בתוך שושלת נסיכותית, ממחיש בדיוק את ההקשר המוסדי שבו פעלו הסֶפּוּחְק' — הצעירים האצילים שתוארם קשור מבחינה פילולוגית לשם העומד בבסיס דיוננו. בעולם זה, לשאת שם המזכיר את מעמד הבן הצעיר הנסיכותי לא היה דבר של מה בכך: הוא מיקם את נושאו בהיררכיה של בית ושרשר אותו, לפחות באופן סמלי, לתפקיד הלוחמני ולשירות הריבון.
בקרקע זו שורש שמו הפרטי סבוּה. הוא לא שרד כשמה של שושלת יחידה ורציפה — שום "בית סבוּה" אינו נמנה עם השושלות הנַכֲּרַארִיּוֹת הגדולות הקנוניות — אלא כשם-אדם שהלך עם הדורות, נושא עמו את זיכרון הסדר האריסטוקרטי ההוא. ההתפוררות ההדרגתית של שיטת הנַכֲּרַאר, תחת מכות הכיבושים הערביים במאה השביעית ולאחר מכן הביזנטיים, הסלג'וקיים והמונגוליים במאות הבאות, פיזרה ושינתה את האצולה הארמנית. שמות נסיכותיים רבים נכחדו או נפוצו בשכבות אוכלוסייה רחבות יותר. השם סבוּה שייך כנראה לתנועה זו של דמוקרטיזציה אונומסטית, שבה מונחים שהיו שמורים פעם לאליטה הפכו לשמות פרטיים נגישים, שמרו על היוקרה שבמוצאם מבלי לשמר את תפקידם החברתי.
ההיסטוריון חייב כאן לנהוג בריסון. מקורות ארמניה המאוחרת של העת העתיקה — כרוניקות של Faustos de Byzance, של Łazar de Pʿarpi, ויצירתו המיוחסת ל-Sebeos — מאירים את המוסדות ואת הבתים הגדולים, אולם אין בהם כדי לעקוב אחר נושאי שם-פרטי מסוים באופן אינדיבידואלי. משום כך מוגבל פרק זה לביסוס המסגרת המוסדית, המתועדת היטב, שבה קיבל השם את גוונו האריסטוקרטי והלוחמני.
בין התמוטטות מערכת הנכסרים לבין התחייה הלאומית של המאה ה-19 משתרעת תקופה ארוכה שבה השם Sebouh, ככל כינויי הפרט הארמניים האחרים, חוצה את ההיסטוריה בדרכים תת-קרקעיות. תקופה זו, המכסה כמעט אלף שנה, מסומנת בגלות ובחוסן: נפילת ממלכת Bagratid של Ani בשנת 1045, צמיחת הממלכה הארמנית של Cilicie במאות ה-12–14, ולאחר מכן שילובה של Arménie ההיסטורית באימפריות העות'מאנית והפרסית הסאפאווית החל מהמאה ה-16.
לאורך תקופה ממושכת זו, הרישומים הנומינטיביים חסרים במידה רבה, ויהיה זה בלתי ישר לטעון שניתן לקשר את הנושאים המודרניים של השם לשורש מימי הביניים המדויק. על כן, מעמדו של פרק זה כ"סביר" מוכתב מאליו. מה שניתן לומר, לעומת זאת, מבוסס על מנגנונים מבוססים היטב של ההיסטוריה הדיאספורית הארמנית. הגירושים המסיביים שציווה עליהם Shah Abbas Ier בתחילת המאה ה-17, שהעתיקו עשרות אלפי ארמנים מאזור Djoulfa אל Nouvelle-Djoulfa, פרבר של Ispahan, יצרו רשת מסחרית בעלת ממד עולמי. הסוחרים הארמנים של Nouvelle-Djoulfa התפשטו מ-Venise ועד Madras, מ-Amsterdam ועד Manille, והיוו אחת הדיאספורות המסחריות הגלובליות הראשונות. בתוך קהילות נייחות-אלה-שנעות אלו, שבהן מילאה העברת שמות אבות תפקיד זהותי מרכזי, יכלו שמות כמו Sebouh להמשיך להתקיים.
במקביל, במחוזות המזרחיים של האימפריה העות'מאנית — וילאיות Van, Erzeroum, Bitlis ו-Sébaste (Sivas) — שמרו הקהילות הארמניות הכפריות והעירוניות על אונומסטיקה מושרשת, שבה שמות פרט המעלים את גבורת הקדמונים השתלבו לצד שמות נוצריים ומקראיים. המערכת העות'מאנית, שלא הנהיגה שימוש כללי בשמות משפחה קבועים אלא בשלב מאוחר, נוטה הייתה לעודד היווצרות שמות אב מתוך שמו של האב או הסב, לעתים קרובות עם הסיומת -ian (או -yan), סיומת גניטיבית שמשמעה "בן". באמצעות תהליך זה יכלו משפחות לשאת את השם Sebouhian ("בן Sebouh"), בעוד אחרות שמרו על Sebouh כשם טבילה חוזר ונשנה. הגנאלוגיה של "לינאז' Sebouh" נשענת אפוא פחות על שושלת מתועדת ויותר על רציפות אונומסטית המועברת בירושה — חוט של זיכרון, ולא שרשרת של שטרות נוטריוניים.
אם השם Sebouh נהנה כיום מידי נודע מיוחד בזיכרון הקולקטיבי הארמני, הדבר נובע במידה רבה מאחת הדמויות הגיבורות של התנועה הלאומית: המפקד הפדאי הידוע בשם המלחמה Sebouh. הערכים האנציקלופדיים מציגים אותו כדמות מרכזית במאבק השחרור הארמני בצומת המאות ה-XIX וה-XX.
על פי המקורות הביוגרפיים הזמינים, Arshag Nersesian (1872–1940), המוכר יותר בשם המלחמה שלו "Sebouh", היה אחד ממפקדי הפדאים הצבאיים הסמליים של התנועה — לוחמים ארמנים מתנדבים שהתארגנו במחוזות המזרחיים של האימפריה העות'מאנית להגנת האוכלוסיות הכפריות. בחירת שם מלחמה כאן רבת משמעות: באמצו את השם Sebouh, הטעון בהשלכות של אצילות לוחמנית וקדמות, הצטרף לוחם זה במכוון אל שושלת הסמלים של ה-sparapet הקדומים ואצילי הנוער של ימי קדם. השם שב להיות מה שהיה בראשיתו: תואר גבורה.
לניכוס הגיבורי הזה הייתה השפעה מתמשכת על התפשטות השם הפרטי. לאחר הטבח ההמידי (1894–1896), ולאחריו רצח העם של 1915 ומלחמת העצמאות של הרפובליקה הארמנית הראשונה (1918–1920), משפחות ארמניות רבות — בארץ המולדת כבגולה הנוצרת — נתנו לבניהן את השם Sebouh כמחווה לגיבורי התנועה הלאומית. כך זכה השם להולדה שנייה: מאנתרופונים עתיק ודיסקרטי, הפך לשם הנושא עומס זיכרוני ופטריוטי מפורש.
יש עם זאת להבחין בקפידה בין שני רבדים. מצד אחד, קיומו ההיסטורי של מפקד הפדאים מבוסס על מקורות תיעודיים וביוגרפיים. מצד שני, הזיקה של משפחה כזו או אחרת מהווה היום לדמות זו שייכת ברוב המקרים לזיכרון הנתבע יותר מאשר לשושלת המוכחת. משפחות רבות הנושאות כיום את השם "Sebouh" או "Sebouhian" מכבדות שם זה מבלי שהן יורשות ישירות של הגיבור: הן יורשותיו הסמליות, לא הגנאלוגיות. ניואנס זה, הרחוק מלגרוע מכבוד השם, חושף את תפקידו העמוק בתרבות הארמנית — זה של מורשה משותפת, שבה השם הפרטי מקשר כל נושאו להיסטוריה קולקטיבית של התנגדות.
גורלו של השם Sebouh במאה העשרים אינו ניתן להפרדה מגורלה של הדיאספורה הארמנית שנולדה מתוך רצח העם של שנת 1915. הניצולים, שפוזרו אל מחנות הפליטים של סוריה ולבנון, ולאחר מכן לצרפת, לארצות הברית, לארגנטינה ולמקומות רחוקים יותר, נשאו עמם את האוצר הבלתי מוחשי של שמותיהם. בגלות זו הפכה האונומסטיקה למעשה של הישרדות זהותית: להעביר את שמו של סב שנעלם, של דוד שנפל בקרב, של כפר שנבלע בתהום — פירושו היה להחזיק בחיים עולם שחרב.
בבתי הדיאספורה התמיד השם Sebouh בכמה אופנים המעוגנים במסורת בעל-פה ובמנהגי הקהילה. הוא שרד כשם טבילה, שהועבר לרוב מסב לנכד על פי המנהג הארמני של הפטרונים הכבודי. כמו כן התגבש כשם משפחה, בצורות Sebouh, Sebouhian או Sebuhyan, בהתאם לתמלולים שהכתיבו הרשויות של ארצות הקליטה — דוברות צרפתית, אנגלית או ספרדית. גמישות אורתוגרפית זו, שאין לראותה כאנקדוטה, היא חותמה של חוויית הגלות עצמה: שם ארמני אחד יכול להיקרא בעשר דרכים שונות, בהתאם לארץ שאליה נשאו אותו הגלים.
הזיכרון המשפחתי, כפי שהוא עובר מדור לדור בקרב הקהילות, קושר תדיר לשם Sebouh סיפור מוצא מכובד: ייחוס אצולה, קרבה ללוחמי הפדאים, שורשים בפרובינציה מסוימת של ארמניה ההיסטורית. סיפורים אלה, יקרי ערך לאחדות המשפחות, שייכים לרובד של הזיכרון המועבר ויש לאספם ככאלה — ביראת כבוד, אך ללא ערבוב עם המסמך הארכיוני. ההיסטוריון של הדיאספורות יודע כי מסורות אלה, גם כשאינן ניתנות לאימות על יד מסמך, מכילות פעמים רבות גרעין של אמת היסטורית — אב קדמון אמיתי, הגירה אמיתית — עטוף בזיכרון הקולקטיבי. משום כך פרק זה, המסתמך על המסורת בעל-פה ועל המנהגים הקהילתיים, נושא ביושר את סמן הזיכרון המועבר ולא את זה של ההיסטוריה המבוססת.
כיום ממשיך השם להינשא בארמניה, ב-Artsakh עד לגירושים האחרונים, ובכלל העולם הארמני. הוא נמצא בקרב אנשי כנסייה של הכנסייה האפוסטולית הארמנית, אינטלקטואלים, אמנים ואנשי מדע, ומעיד על חיוניותו המתמשכת של שם פרטי שמאז sepuhk' של העת העתיקה ועד לפדאים של המאה העשרים לא חדל לגלם רעיון של כבוד אנושי.
בסיומו של מסע זה, ה"ספר הגדול" המוקדש לשם Sebouh אינו מציע את האשליה של יחס-יוחסין בלתי-מופרע, אלא את ההיסטוריה התרבותית של שם ושל מה שהוא נושא בקרבו. שלושה ממצאים מתבקשים. ראשית, אטימולוגיית השם נעה, בדרך מפרה, בין ציון צבע — "שחור", "חום" — לבין ציון דרגה, זו של בכורות האצולה sepuhk' במערכת האריסטוקרטית הארמנית; דו-משמעות זו היא יסוד יוקרתו. שנית, השם שורש עמוק בעולם המוסדי של ארמניה העתיקה והמאוחרת, עולם הבתים הגדולים של ה-naxarar ותפקיד הפיקוד הצבאי העליון של ה-sparapet, מבלי שיהווה שושלת מזוהה: הוא הסתובב כשם פרטי, חוצה בדממה את האלף השנה של ימי הביניים. לבסוף, הוא ידע תחייה מפוארת עם התנועה הלאומית הארמנית, עת אימץ הלוחם Arshag Nersesian את שם הקרב Sebouh, מחזיר למילה את עומסה הגיבורי ומפיצה לרוחב הדיאספורה שנולדה מן הגנוציד.
שושלת ה-Sebouh היא אפוא פחות שושלת דם המתועדת ברציפות, ויותר שושלת זיכרון: קהילת נושאי-שם הקשורים ביניהם על-ידי שם משותף, כל אחד יורש את הדהדומו — אצולה, אומץ, נאמנות למקור. לאשר המשפחות הנושאות אותו כיום, אין תפקיד ההיסטוריה לכפות עליהן ייחוס בדוי, אלא להעניק להן את המסגרת הנכונה שבה יוכלו לכתוב את זיכרונן שלהן: לאסוף את הסיפורים המסורים, להתעמת עמם לאל מול פנקסי הקהילות ומול ארכיוני ארצות המקלט, ולהכיר ביושר בחלקו של המבוסס, הסביר והמקובל-במסורת. על יושר אפיסטמי זה — החוט המוביל של החיבור הנוכחי — מוטלת חובת השמירה על כל המבקש לכתוב את תולדות שם.
