שושלת Portugal, המוכרת יותר בשמה השושלת החסידית של Skulen (ביידיש Sḳulener, על שם העיירה Sculeni בבסרביה, על גדת נהר Prout), משתייכת לאותה קבוצת חצרות חסידיות שנולדו בכור ההיתוך של מולדביה ורומניה המזרחית על פני המפנה שבין המאות התשע-עשרה והעשרים. שמה, Portugal, נושא זיכרון רחוק: הוא מעיד, כמו כה רבים מן השמות הספרדיים שנשאו משפחות אשכנזיות בקרפטים ועל הדנובה, על זיכרו של ענף ספרדי שנטמע במרוצת הדורות בתוך עולם היידיש — עקבה שמית של נדודים הקודמים בהרבה להיסטוריה שספר זה מספר.
היסטוריה זו שולטת בה דמות בעלת עוצמה יוצאת דופן: Eliezer Zusia Portugal (1898–1982), הSkulener Rebbe, שחייו משקפים את הקשת הטרגית של היהדות הרומנית במאה העשרים — רומניה של הרדיפות שלפני המלחמה, שאת שורשיהן המשפטיים והחברתיים עקב Carol Iancu [Iancu, 1978], אסון השואה שפקד את Transnistria ואת Bessarabia, ואחר כך את מלתעות השלטון הקומוניסטי. הSkulener Rebbe לא היה בלבד מורה רוחני ופייטן: הוא היה, לאחר המלחמה, מצילם של יתומים, האיש שאסף וזן מאות ילדים יהודים עקורים, במחיר מאסר ומאסר. כשניתנה לו לבסוף האפשרות לעלות לארץ אחרת, הקים מחדש את חצרו בBrooklyn, שם המשיך בנו Yisrael Avraham Portugal (1923–2019) את מפעלו הצדקתי, Chesed L'Avraham, ואת החצר החסידית.
הספר שלפנינו מבקש להבחין, פרק אחר פרק, בין מה שנשתייך לארכיון הניתן לאימות ובין מה שנשתייך לזיכרון המסור על ידי החסידים, מבלי לערב את ההגיוגרפיה החסידית עם עבודת ההיסטוריון.
השם Portugal מעורר תמיהה. הנישא על ידי משפחה השרשה עמוקות בחסידות המולדבית דוברת האידיש, הוא מעלה בעצם אותיותיו את דמותו של חצי האי האיברי. המסורת הגנאלוגית הספרדית, כפי שמתעדים אותה המחקרים המוסמכים, מזכירה כי גירוש 1492 וההמרות הכפויות פיזרו את יהודי איבריה לאורך כל החוף הים-תיכוני ועד לאירופה המרכזית והמזרחית, שם שרדו שמות מוצא מסוימים — Portugal, Castro, Navarro — כמאובנים אונומסטיים בתוך קהילות שנעשו אשכנזיות. יש לומר זאת בבהירות: שום שרשרת תיעודית רציפה אינה מקשרת, לפי ידיעתנו, את משפחת האדמו"ר מסקולן לשושלת ספרדית מאומתת. ההשערה בדבר אבות קדם איבריים נותרת כאן אומדן עריכתי, משכנע לאור התפשטותם של שמות כאלה, אך אינו מבוסס על מסמכים.
מה שמבוסס יותר הוא השתרשות המשפחה בבסרביה ומולדבה. שם השושלת מפנה אל Sculeni / Skulen, עיירה על נהר הפרוט, באזור שבו ידע היהדות משטר של יוצא מן הכלל מזה זמן רב. Carol Iancu הראה עד כמה מצבם המשפטי של יהודי רומניה היה, עד לאחר מלחמת העולם הראשונה, מסומן בשלילת האזרחות ואנטישמיות ממלכתית החקוקה בחוק [Iancu, 1978]. בעולם רעוע זה — עולמם של השטעטלאך המולדביים, החצרות החסידיות ושווקי הפרוט — נוצרת שושלת Portugal.
על פי המסורת החסידית של החצר, אליעזר זוסיא פורטוגל נולד בשנת 1898 באזור Sculeni, בתוך משפחה שהייתה שרויה כולה בתורה ובחסידות. הסיפורים המועברים על ידי החסידים מתארים ילד מופלג בכשרונותיו, שאיבד את אביו בגיל צעיר מאוד, וגדל בחסותם של גדולי המורים במולדביה ובבוקובינה. לפי עדויות אלה, עוצבה דמותו ברוח הזרמים החסידיים של האזור — ובמיוחד תחת השפעתן של שושלות Boyan ו-Sadigura, ענפים של הבית הגדול של Ruzhin, שזיוו האיר על כל בוקובינה ובסרביה.
הצעיר הצטיין, לפי אותן עדויות, בשני מתנות שחתמו את כל חייו: חיבור ליטורגי — הוא היה מחבר פורה של פיוטים ושל ניגונים (niggunim), שנאספו מאוחר יותר בקבצים — ועוצמת תפילה שנודעה כבלתי רגילה, כאשר תפילותיו נמשכו שעות על שעות. לאחר שנסמך לרבנות ונעשה למנהיג רוחני, ייסד חצר ב-Sculeni עצמה, ולאחר מכן ב-Chernivtsi (Czernowitz), בירתה התרבותית של בוקובינה, שם פגעה בו המלחמה.
יסודות ביוגרפיים אלה שייכים ברובם לזיכרון המועבר של החצר ולספרות ההאגיוגרפית החסידית. ההיסטוריון קולט אותם כמסורת חיה, תוך שהוא מציין שאין להם אישוש מלא ממקורות ארכיוניים בלתי תלויים — מקורות שבאזור זה ובתקופה זו נהרסו או פוזרו לעיתים קרובות בשל המלחמה.
המבחן המכריע הגיע עם מלחמת העולם השנייה. רומניה של המרשל Antonescu, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, ניהלה נגד יהודיה שלה מדיניות השמדה שפרטיה מתועדים היטב כיום. Raul Hilberg, בLa Destruction des Juifs d'Europe, ו-Saul Friedländer, בLes Années d'extermination, קבעו את ממדי האסון: פוגרומים ב-Iași, גירושים המוניים של יהודי Bessarabie ו-Bucovine למחנות ולגטאות Transnistrie, שם הרעב, הטיפוס והטבחים הביאו למותם של עשרות אלפי בני אדם [Hilberg, 1988] [Friedländer, 2008]. Friedländer מזכיר את מקומה הייחודי, שהומעט ממנו זמן רב, של רומניה בגאוגרפיה של ההשמדה [Friedländer, 2008].
בנוף של אפר זה מתגבש הייעוד שיקנה לSkulener Rebbe את פרסומו. גורש אף הוא ל-Transnistrie, על פי זיכרון החצר, ושם, בלב ליבם של הגטאות, החל Eliezer Zusia Portugal לאסוף ילדים יתומים — קטנים שהוריהם אבדו במסעות ובמחנות. הרצף בין פעולת ההצלה הראשונה הזו, שנוהלה בגיהינום הטרנסניסטרי, לבין מפעלו שלאחר המלחמה, הוא החוט האדום של ביוגרפיתו.
המסגרת ההיסטורית הכללית מבוססת כאן איתן על ידי המחקר [Hilberg, 1988] [Friedländer, 2008]; פרטי מעשיו האישיים של הרבי, לעומת זאת, מגיעים אלינו בעיקר דרך עדות ומסורת, ושייכים לתחום הזיכרון.
עם תום המלחמה, מנתה רומניה אלפי ילדים יהודים יתומים, נודדים, שלעתים נקלטו במוסדות המדינה שאיימו לנתקם מכל זהות יהודית. הסקולנר רבי יצא אז למפעל שנותר לב זיכרונו: לקלוט, להאכיל, ללמד ולהגן על ילדים אלה, בייסדו את ארגון הצדקה חסד לאברהם. על-פי מסורת החצר והעדויות שמסרו חסידיו, הציל כך מאות ילדים, והשיב להם שם, חינוך ושייכות.
פעילות זו העמידה אותו בסכנה תחת המשטר הקומוניסטי, העוין כל ארגון דתי עצמאי וחשדן כלפי רשתות ההגירה. לפי המסורה המועברת, נעצרו הרבי ובנו ונכלאו בידי השלטונות הרומניים — פרק שנעשה לאחד ממעשי הגבורה שבהגיוגרפיה שלו: האיש שבחר בבית הכלא על פני נטישת הילדים. שחרורו הושג, תמיד על-פי אותם סיפורים, הודות להתערבויות בינלאומיות, בהקשר הרחב של המשא-ומתן שאפשר, בשנות החמישים והשישים, את הגירתם של יהודי רומניה לישראל ולמערב.
כאן ניצב ההיסטוריון בפני צומת: המסגרת — דיכוי קומוניסטי של מפעלים יהודיים, מאסרים, הגירה מוסדרת — עולה בקנה אחד עם הידוע על ההקשר הרומני שלאחר המלחמה; אך העובדות המדויקות (מספר הילדים המדויק, תאריכים, נסיבות המעצר) נשענות בעיקרן על עדות הקהילה ומחייבות זהירות. אנו מביאים אותן כמסורת, בהמתנה לביסוס ארכיוני שיטתי.
בראשית שנות ה-1960, הצליח Skulener Rebbe לצאת מ-Roumanie. לאחר שהות ב-Israël, התיישב ב-États-Unis, ב-Brooklyn, בשכונת Crown Heights ובאחר כך בסמיכות לרבים ממרכזי ההתיישבות החסידית הגדולים של New York. שם ייסד מחדש את חצרו, השתיל את שושלת Skulen על אדמת אמריקה, ועמה את יצירתו Chesed L'Avraham, שפעלה מעתה כמוסד צדקה לטובת משפחות יהודיות נזקקות, עולים חדשים וילדים.
העברת היהדות החסידית ממזרח אירופה אל Brooklyn בעקבות השואה היא תופעה היסטורית מתועדת היטב: ברחובות אלה שוקמו, מתוך קומץ ניצולים, חצרות שלמות שהמלחמה כמעט ומחקה. שושלת Skulen נמנית עם תנועת התחייה הזו של החסידות על אדמת אמריקה. המשיך הרבי בפועלו הליטורגי והצדקותי עד פטירתו ב-1982.
את הנהגת החצר ירש בנו, Yisrael Avraham Portugal (1923–2019), שעמד בראש חצר Skulen כארבעה עשורים. ידוע באריכות ימיו ובאותה עוצמת תפילה שאפיינה את אביו, הוא הנחיל את Chesed L'Avraham והפך את Skulen לאחת החצרות החסידיות המוכרות של Borough Park שב-Brooklyn. עם פטירתו ב-2019, עברה ההנהגה לדור הבא של משפחת Portugal, וכך נשמרה רציפות השושלת.
המסגרת — הגירה, ייסוד מחדש ב-Brooklyn, ירושת הנהגה מאב לבן — היא סבירה ומתיישבת במידה רבה עם ההיסטוריה הידועה של שושלות החסידות שלאחר המלחמה; התאריכים העיקריים מקובלים ומוסכמים, ואנו מציגים אותם ככאלה.
שם המשפחה Portugal ותפקיד התיווך שמילא הרבי — שהתייצב בפני השלטונות, ניהל משא ומתן לשחרור ילדים, וגייס רשתות בינלאומיות — מזמינים הצבה בפרספקטיבה ארוכת טווח, שספר זה מציע כהשערת קריאה ולא כשושלת מבוססת. ההיסטוריה היהודית האירופית הכירה, מן המאה ה־XVI עד המאה ה־XVIII, את דמות יהודי החצר (Hofjude), המתווך הכספי והדיפלומטי של הנסיכים, שאת דיוקנו הקלאסי הציירה Selma Stern [Stern, 1950] ואת גורלו הטרגי ביותר בחן מחדש Yair Mintzker דרך משפטו של Joseph Süss Oppenheimer [Mintzker, 2017].
הסקולענר רבי אינו שייך, מן הסתם, לעולם זה של האבסולוטיזם הבארוקי: הוא מופרד ממנו במרחק של שני מאות שנה ובכל הפער שבין גזבר נסיך לבין מורה חסידי מציל יתומים. ואף על פי כן, הזיכרון הקולקטיבי היהודי קירב לעתים קרובות דמויות תיווך אלו — את אלה שמן שולי הקהילות פנו אל בעלי השררה כדי להציל את בני עמם. המסורת הגדולה של היסטוריוגרפיית הרדיפה, מ־Léon Poliakov [Poliakov, 1955] [Poliakov, 1951] ועד Hilberg [Hilberg, 1988], מזכירה כי עמדת המתווך הייתה תמיד דו־משמעית: גם משאב של הצלה וגם חשיפה לסכנה. מאסרו של הרבי תחת המשטר הקומוניסטי ממחיש, בכל הפרופורציות הראויות, את הדו־משמעות הזו: המתווך עצמו נחשף לסכנה.
אנו מציעים השוואה זו כהשערה מדיטטיבית, גשר המוטל בין זיכרונו של שם Portugal לבין ההיסטוריה הארוכה של המתווכים היהודים — ולא כטענה גנאלוגית.
הלינאז' Portugal (Skulen) מציעה, במסלול אחד, תמצית של הגורל היהודי במאה העשרים: השתרשות בעולם החסידי של בסרביה ובוקובינה; בליעה בקטסטרופה הרומנית של השואה, שהילברג ופרידלנדר קבעו את היקפה [Hilberg, 1988] [Friedländer, 2008]; הצלה גיבורה של ילדים ניצולים; ניסיון הכלא תחת הקומוניזם; ולבסוף, ייסוד מחדש ותחייה באדמת אמריקה. דמותו של Eliezer Zusia Portugal, הסקולנר רבי, מרכזת בתוכה את הקשת הטרגית והמאירה הזו: אדון תפילה ושיר, מציל יתומים, איש שבחר בכלא על פני נטישה.
על ההיסטוריון להכיר כאן בגבולותיו. המסגרת — רדיפות רומניות, טרנסניסטריה, דיכוי קומוניסטי, הגירה לברוקלין — מבוססת היטב על ידי המחקר [Iancu, 1978] [Hilberg, 1988]. אך פרטי מעשיהם האישיים של הרבי ומשפחתו מגיעים אלינו בעיקר דרך הזיכרון המועבר של החצר וספרות ההאגיוגרפיה. עבודת ארכיון עתידית — פנקסים רומניים, תיקי ה-Securitate, ארכיוני ארגוני ההגירה וההצלה — תאפשר ללא ספק לאמת, לדייק או להבהיר את מה שהמסורת שמרה באמונה. בינתיים, הספר הגדול הזה אוחז בשני החוטים מבלי לערבבם: הזיכרון של עם הזוכר את צדיקיו, וההיסטוריה שמחפשת, בסבלנות, את הוכחותיהם.
