השם פוֹרָת (עברית: פֹּרָת או פּוֹרָת) שייך לאותה משפחת שמות יהודיים שמשמעותם נהירה מיד לכל מי שמכיר את השפה העברית, ומפנה אל רעיון הפוריות, הַשֶּׂגֶב, הצמיחה השופעת. השורש התלת-עיצורי פ־ר־ה (p-r-h), "להיות פורה, להצמיח פרי, לשאת פירות", הוא מן העתיקים ביותר המוּכחים במקרא העברי; הוא פותח את הציווי הקדמוני המופנה לאנושות: פְּרוּ וּרְבוּ, "היו פוריים ורבו" (בראשית א, כח). משורש זה נגזר אוצר מילים עשיר — פְּרִי (הפרי), פָּרָה (הפרה, הבהמה המתרבה), פּוֹרִיּוּת (הפריון) — ובתוכו תופס השם פוֹרָת מקום ייחודי, שכן אינו שם עצם פשוט אלא צורה שירית, ארכאית כמעט, המסומנת בסיומת -ת.
ספר זה מבקש לשחזר, ככל שהמקורות מאפשרים זאת, את מסלולו של שם יותר מאשר של שושלת ביולוגית רציפה. שכן יש לומר זאת מן ההתחלה ביושר: פוֹרָת אינו שם משפחה שושלתי שהועבר ללא הפרעה מן העת העתיקה. הוא משתייך לשני עולמות נפרדים הנפגשים באותה כתיב עברית. מצד אחד, עולם השמות היהודיים המסורתיים של מזרח אירופה וגרמניה, שבהם שמות בעלי גוון של שגשוג או ברכה היו מבוקשים; ומצד שני — ובעיקר — הגל הרחב של עִבְרוּת השמות שנלוותה לתחייה הלאומית היהודית במאות ה-XIX וה-XX, ובמסגרתו הפך פוֹרָת לאחד השמות המועדפים. להבין את פוֹרָת פירושו אפוא לעבור דרך הפילולוגיה המקראית, דרך ההיסטוריה של קהילות הגולה ודרך הרפתקת התחייה העברית בארץ ישראל. מסע זה ניגש אליו בכלי המחקר המוכר, תוך ציון קפדני של הגבול בין הַמְּתוּעָד לבין הנמצא בגדר שחזור מסתבר.
כדי לתפוס את המשמעות של השם Porat, יש לשוב אל הטקסט המכונן שבו הוא מופיע בצורתו המפורסמת ביותר. בברכה שהעניק האבות יעקב לבניו בפרק מ"ט של בראשית, מכונה יוסף בביטוי שהפך לשנון: בֶּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֶּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן — « יוסף בן פורת, בן פורת עלי עין » (בראשית מ"ט, כ"ב). המילה פורת מפורשת בדרך כלל על ידי המפרשים הקלאסיים כבינוני או תואר השם הנגזר מן השורש פ-ר-ה, שמשמעותו « פורה », « פורח », « נושא פרי ». בדימוי זה — דימוי העץ העמוס פירות שענפיו גולשים אל מעבר לגדר — שואב השם את עומק מטענו הסמלי.
חקר השורשים העבריים היה מושא תשומת לב מלומדת מתמדת, מן הדקדוקאים בימי הביניים ועד להומניסטים הנוצרים של הרנסנס, שבגלותם מחדש את העברית קבעו את אוצר המילים שלה לאירופה הלטינית. Sebastian Münster, ב-Vocabularium Hebraicum שפרסם בבאזל בשנת 1527 [Münster, 1527], מציע אחד העדויות למפעל הסדרת הלקסיקון המקראי, שהנגיש לבני התרבות שורשים כגון פ-ר-ה ונגזרותיהם. מרכזיותו של נושא הפוריות במחשבה העברית — ברכה אלוהית, הבטחת הצאצאים לאבות, המשכיות העם — מסבירה מדוע נשאו עולם ועד שמות העצם והתארים הקשורים לשורש זה משמעות חיובית מובהקת.
השם Porat נבדל אפוא משמות תיאוריים גרידא: הוא נושא בתוכו ברכה מראשיתו. לבחור בשם זה, לשאת אותו או לקבלו, פירושו להיכנס תחת אות השפע וההמשכיות. ממד זה אינו פרט שולי: בתרבות שבה השם נושא גורל ותפילה, בחירה ב-Porat היא הטבעת תקווה בתוך הזהות עצמה. הדהוד מקראי זה, המעוגן ומבוסס בטקסט התנכי עצמו, הוא שהופך את השם לדבר הגדול בהרבה מתווית מנהלית בלבד.
לפני עידן ההיברייזציה המודרנית, השמות היהודיים בגולה ציייתו ללוגיקות מורכבות: שמות פטרונימיים (בן פלוני), שמות מקצועות, טופונימים, כינויים, ושמות נאים או של ברכה. בקטגוריה האחרונה ניתן היה למצוא צורות הנגזרות משורש הפריון. כלי הייחוס הגדולים של האונומסטיקה היהודית — מילוני Alexander Beider לאימפריה הרוסית (2008), לממלכת פולין (1996) ולגליציה (2004), וכן מילון השמות היהודים-גרמניים של Lars Menk (2005) — מאפשרים להעריך את נדירותן או שכיחותן של צורות כאלה [מילוני שמות המשפחה היהודיים של מזרח אירופה ויהודי גרמניה]. ספרים אלה מראים שהשמות האשכנזיים עוצבו במידה רבה על ידי מסעות הרישום החובה שנוהלו על ידי המדינות (האימפריה האוסטרו-הונגרית, פרוסיה, רוסיה) בין סוף המאה ה-XVIII לתחילת המאה ה-XIX, ושמות ברכה עבריים טהורים נותרו בהם מיעוט ביחס לשמות ממוצא גרמני או סלאבי.
העולם הספרדי וצפון-אפריקאי מציג פיזיונומיה אונומסטית שונה. André Chouraqui, בתולדות יהודי צפון אפריקה [Chouraqui, 1965], הראה את עומקן ורציפותן של קהילות המגרב, שבהן שמות המשפחה שזרו מורשת עברית, ערבית והיספנית. בעולם זה, כמו גם בעולם האיטלקי הנחקר דרך דמויות כגון Leone Ebreo — שה-Dialoghi d'amore שלו נערכו על ידי Santino Caramella [Caramella, 1929] —, הקיימה התרבות היהודית יחס חי ולמדן עם השפה העברית, מה שהפך שמות הנגזרים ישירות מהאוצר המקראי לנגישים בכל עת.
יש להישאר זהירים עם זאת: אם שורש פ-ר-ה ומוטיב "הבן פורת" של יוסף היו ידועים ברחבי העולם, הרי שהשם פורת בצורתו המדויקת אינו מופיע כשם משפחה נפוץ ומיוצב בגולה הקדם-מודרנית. זהו נקודת יושרה מתודולוגית חיונית. השם שייך הרבה יותר להיסטוריה המודרנית מאשר לאורך הזמן של הרשומות הקהילתיות הקדומות — ואל עבר המודרניות הזאת עלינו כעת לפנות.
הנקודה המכרעת בתולדות השם Porat קשורה לתנועה הלאומית היהודית ולתחיית השפה העברית כשפה חיה, במאות ה-XIX וה-XX. הרעיון לנטוש את שמות הגולה — שנתפסו לעיתים קרובות ככפויים על ידי מנהלים זרים או כחתומים בחותם הגלות — ולאמץ שמות עבריים חדשים הפך למחווה תרבותית, אידיאולוגית וזהותית כאחת. שאיפה זו נחה בתוך החיפוש הרחב יותר אחר "נורמליות" יהודית ואחר יחס מחודש לאדמה ולשפה, כפי שניתח Abraham B. Yehoshua [Yehoshua, 1992], ובתוך התמורה העמוקה של החברה היהודית ביציאתה מן העולם המסורתי, כפי שתיאר Jacob Katz [Katz, 1961].
בהקשר זה, Porat התבסס כשם מעוברת מועדף. קוצרו, צלילו האיתן, שקיפותו הסמנטית — פוריות ושפע — ובעיקר עיגונו המקראי (בן פורת יוסף בבראשית) עשו אותו לבחירה אידיאלית. הוא הציע את היתרון הנדיר של "תרגום" או החלפה פונטית של שמות גולה רבים: שמות אב הפותחים ב-Por-, Pohr-, Fr- או המכילים הברות קרובות יכלו להמיר בנקל ל-Porat, תוך שמירה על הד השם הישן. כמו כן, שמות גולה המרמזים כבר לשגשוג או לפירות יכלו למצוא ב-Porat מקביל עברי טבעי.
השם שייך אפוא לגמרי למה שניתן לכנות אונומסטיקה של התחייה: לא עוד שם הנכפה, אלא שם הנבחר; לא עוד פנייה אל עבר הגלות, אלא אל עתיד של שורשיות. לבחור ב-Porat היה לאשר, בשם עצמו, את הבטחת הפוריות המצויה מחדש — ברכה מקראית שהומרה לתוכנית לאומית. ממד זה מבוסס על ההיסטוריה המתועדת של תנועת ההעברה, שבמשך כמה דורות בודדים שינתה את נוף השמות היהודי מן היסוד.
מעבר למשמעותו המילולית, השם Porat נושא עומק סמלי ששורשיו נטועים בתוך המסורות המיסטיות והמשיחיות של היהדות. דמותו של יוסף, שאליה נקשר המילה פורת בקשר כה הדוק על ידי פסוק בראשית, תופסת מקום נכבד בדמיון היהודי. יוסף הצדיק, יוסף הצדיק, הבן פורת, הפך במסורות מסוימות לדמות מבשרת של דמות משיחית — המשיח בן יוסף, משיח שהוא בן יוסף, השונה מן המשיח בן דוד, והוא קשור לקיבוץ גלויות ולתחיית העם.
הזרמים המיסטיים והמשיחיים של היהדות, שנחקרו בין השאר על ידי Moshe Idel בעבודותיו על המשיחיות והמיסטיקה [Idel, 1992], העמידו במרכז מחשבתם את נושא הפוריות הרוחנית — הפריחה, ריבוי הנשמות, צמיחת העולמות. השורש פ-ר-ה, בנגזרותיה השונות, משקה דמיון זה של שפע ופרי, שבו הפריון החומרי הופך למטאפורה של מלאות רוחנית ושל הגאולה העתידה.
יש להדגיש כי ממד זה נוגע פחות להיסטוריה המתועדת של שם המשפחה, ואולם לְזיכרון הסמלי העוטף אותו ומאיר אותו בהילה. אין כל מקור המאפשר לטעון כי נושאי השם תבעו בהכרה פילוג משיחי; אולם רשת האסוציאציות — יוסף, הבן פורת, ההבטחה, הגאולה — היא חלק מן האאורה המועברת של השם. זהו מורשת תרבותית מפוזרת, שנקלטת יותר מאשר מוכחת, המקנה ל-Porat עומקו מעבר לאטימולוגיה. לשאת אותו, אפילו ללא ידיעה, פירושו למצוא את עצמך בשכנות של הברכות היפות ביותר של המסורת.
בעידן המודרני, Porat הפך לשם משפחה המשולב לחלוטין בנוף הישראלי והיהודי, הנישא על ידי אישים מתחומי האמנות, המדע, החיים הציבוריים והצבאיים. מבלי לטעון כי ניתן לשרטט גנאלוגיה אחת ויחידה — שכן נושאי השם אינם שייכים למשפחה אחת, אלא לרבות מלִינְיוֹת שאימצו באופן עצמאי שם אב זה בתהליך ההֶעְבָּרָה — ניתן לראות כי השם התפשט על פני תחומים נרחבים החל מהמאה העשרים.
ריבוי זה של מוצאות הוא אחד המאפיינים המלמדים ביותר של השם Porat. בשונה משם אב המועבר מדורות על פני מאות שנים בתוך משפחה אחת, Porat הוא שם מתכנס: יחידים ומשפחות שאין ביניהם כל קשר של שארות בחרו בו, נמשכים אל יופיו, משמעותו וסמכותו המקראית. השם, במידה מסוימת, מאחד מסלולים שונים תחת אותה באנר סמנטי. משום כך יהיה מוטעה — ועומד בסתירה לאמינות ההיסטורית — לנסות לשחזר לִינְיָה אחת, רציפה והומוגנית של Porat. הספר הגדול של Porat הוא, ביתר דיוק, ספרו של שם ושל הקרינה שהוא משגר, ולא של עץ יוחסין יחיד.
מבנה זה משקף מציאות רחבה יותר של אונומסטיקה יהודית מודרנית: השבר — מכוון ויוצר — עם ההעברה ההורשתית לטובת הבחירה האישית. באמצעות אימוץ Porat, חידשו דורות שלמים שורש עתיק כדי להפוך אותו לנושא של זהות חדשה. השם הופך אז פחות לסמן של מוצא, ויותר להצהרת שייכות ותקווה. מה שמועבר מעתה אינו רק הדם, אלא המשמעות.
בסיומו של מסע זה, השם Porat מתגלה כתמצית מופלאה של ההיסטוריה היהודית עצמה. נגזר משורש מקראי של פריון, מעוגן בברכת יוסף — "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין" — נושא עמו הדים מיסטיים סביב דמות הצדיק ומשיח בן יוסף, ידע השם את פריחתו האמיתית בעת החדשה, בגל ההתעברות הגדול שליווה את התחייה הלאומית והלשונית של העם היהודי.
יותר מאשר שושלת ביולוגית רציפה, Porat מציין שם של בחירה: שם שנבחר על שום יופיו, בהירותו והבטחתו, על ידי משפחות ויחידים שבאו מרקעים שונים. בכך הוא ממחיש באופן מופתי את המעבר מאונומסטיקה של הגלות — כפויה, הטרוגנית, חתומה בחותם המינהלים הזרים — אל אונומסטיקה של שורשיות, שבה הופך השם למעשה של רצון ולתוכנית לעתיד. הפריון שהשם מכריז עליו אינו רק זה של השדות והמשפחות; הוא גם זה של תרבות שידעה להציץ מחדש, על שורש עתיק, זהויות חדשות. זה הוא המשמעות העמוקה שספר זה, תוך זהירות המחקר, ביקש להאיר: Porat, השם הנושא בתוכו את ברכת הפרי.
