שם המשפחה Pessin שייך למשפחה הגדולה של שמות יהודיים אשכנזיים הנגזרים משם פרטי נשי — תופעה אונומסטית ייחודית, באירופה, לקהילות היהודיות דוברות היידיש. הנגזר משם הפרטי Pesse (המאויית גם Pessl, Peshe או Pessel), הוא עצמו יוצא מ־Pessah (חג הפסח, פסח), בתוספת סיומת הייחוס הסלאבית -in, ומשמעות השם היא כפשוטה: "זה או זו של Pesse". הוא נמנה אפוא עם קטגוריית שמות המשפחה הנקראים מטרונימיים, כלומר שנוצרו על שם האם או הסבתא ולא על שם האב.
תכונה זו, שנתפסה במשך זמן רב כסקרנות בלבד, מגלה למעשה מבנה חברתי עמוק של קהילות אשכנז במזרח אירופה ובמרכזה: המעמד הכלכלי והביתי הבולט שיכלו לתפוס בהן נשים מסוימות, עד כדי שמן הפרטי הפך לאלמנט המזהה המועבר לצאצאים. השפה הנושאת שם זה, היידיש, היא בדיוק זו שJean Baumgarten תיאר את תולדותיה כשל "שפה נודדת", שנוצרה על ידי ההגירות ומגעי הגרמנית מימי הביניים, העברית והשפות הסלאביות [Baumgarten, 2002]. השם Pessin הוא, כשלעצמו, תמצית של ההיסטוריה הזו: שורש עברי ליטורגי (Pessah), שם פרטי עממי ביידיש (Pesse), ומורפולוגיה סלאבית (הסיומת -in).
הספר הנוכחי מבקש לשרטט לא גנאלוגיה סגורה — שכן אין בארכיונים עדות לשושלת Pessin יחידה ורציפה — אלא את ההיסטוריה התרבותית, הלשונית והחברתית של שם ושל נושאיו. נבחין בקפידה בין המבוסס תיעודית, הסביר המוסק ממנו, והמועבר בזיכרון.
נקודת המוצא של השם Pessin היא המונח העברי פֶּסַח, המציין את חג הפסח, אחד משלושת הרגלים בלוח היהודי, המציין לזכר יציאת מצרים. ממונח זה נולדו, בעולם האשכנזי, שמות פרטיים שנשאו ילדים שנולדו בתקופת הפסח או בסמוך לה: הצורה הזכרית Pessah וכן, בדרך גזירה חיבתית, הצורה הנקבית Pesse או Pessl.
מנגנון גזירה זה שייך ללב ליבה של הלשון היידית, שכפי שהראה Dovid Katz, שאבה בעת ובעונה אחת משכבות הלשון העברית, הגרמנית והסלאבית של אוצר מילותיה [Katz, 2004]. היידית פיתחה אכן מערכת שלמה של כינויי חיבה ומיעוטים — -l, -le, -ke — המוחלים על שמות פרטיים: Pesse הופכת כך ל-Pessl, Pessele, Peske. שמות פרטיים נקביים יידישאים אלו היוו מאגר חי, שונה מן השמות העבריים המקראיים השמורים לשימוש ליטורגי, ויצרו את מה שKathryn Hellerstein תיארה כתרבות לשונית נשית ייחודית, שהודרה זמן רב לשוליים ביחס לעברית הלמדנית של הגברים [Hellerstein, 2014].
הסיומת -in החותמת את שם המשפחה היא, מצדה, ממוצא סלאבי. בשפות מזרח אירופה — רוסית, פולנית, אוקראינית, בלארוסית — שבהן התגוררה רוב יהדות אשכנז בעת קיבועם המינהלי של שמות המשפחה (סוף המאה השמונה עשרה ותחילת המאה התשע עשרה), ציינה סיומת הייחוס -in שייכות או ייחוס. המוחלת על Pesse, היא מניבה את Pessin: «[בן/בת] של Pesse». אותו תהליך יצר שפע של שמות משפחה מטרונימיים מקבילים: Rivkin (מ-Rivka), Sorkin (מ-Sora/Sarah), Dvorkin (מ-Dvora/Déborah), Mirkin (מ-Mirl/Myriam), Beilin (מ-Beile), או Khaykin (מ-Khaye). Pessin מקבל אפוא את מלוא משמעותו כאשר משיבים אותו אל תוך סדרה זו: אינו חריג אלא חבר במשפחה אונומסטית קוהרנטית, השרשרת ב«תחום המושב» של האימפריה הרוסית ובארצות פולין-ליטא.
מדוע נושאים פטרונימים אשכנזיים יהודיים כה רבים את שמה של אישה? השאלה חורגת מסקרנות לשונית גרידא: היא נוגעת במבנה החברה היהודית במזרח אירופה עצמו.
כמה גורמים מתכנסים להסבר תופעה זו. ראשית, מנהג הלמדנות: במודל החברתי האידיאלי של השטעטל, הקדיש הבעל המלומד את עצמו ללימוד התורה והתלמוד, בעוד האישה דאגה לפרנסת הבית באמצעות מסחר או מלאכה. האישה הפכה אפוא לדמות הציבורית, הנראית כלכלית, המוכרת לכל בשוק ובעסקים. היה אפוא טבעי שהצאצאים יזוהו בהתייחס אליה. Naomi Seidman ניתחה במדויק חלוקה זו מגדרית של התפקידים הלשוניים והחברתיים, והראתה כיצד העברית, שפת הדעת הקדושה ה"גברית", עמדה מול האידיש, שפת היומיום שנקשרה לרוב לנשים [Seidman, 1997].
שנית, המעמד המשפטי של הנישואין היהודיים: באזורים מסוימים ובתקופות מסוימות, נישואין דתיים שלא נרשמו בידי הרשות האזרחית גרמו לכך שהילדים הוצהרו רשמית תחת שם האם. אלמנות מוקדמת ונישואין חוזרים, שהיו שכיחים, יכלו אף הם לגרום לאישה להפוך לציר הזהותי של קבוצת האחים.
השם הפרטי פסה, שבשורשו עומד שמנו, ממחיש יתר על כן את עושר מתן השמות הנשיים ביידיש. Hellerstein הדגישה כמה שמות אלו נשאו עומס תרבותי ייחודי, שהועבר מדור לדור בתחום הביתי והליטורגי הנשי [Hellerstein, 2014]. לשאת את השם Pessin פירושו, במובן מסוים, לרשת את זכרה של אם-קדמונית שנקראה על שם חג החירות. מעמד זה נותר עם זאת סביר יותר מאשר מבוסס לכל משפחה פרטנית, שכן התיעוד הגנאלוגי חסר לרוב כדי לטפס עד לפסה האפונימית והמייסדת.
המורפולוגיה של השם עצמה — שורש יידי, סיומת סלאבית -in — מעידה על מוקד היווצרותו באזור המזרחי של עולם האשכנזים: ליטא, בלארוס, אוקראינה, פולין המזרחית והמחוזות המערביים של האימפריה הרוסית. באותו מרחב הוטלו, מכוח צווי ההתאזרחות והמפקד של המאות ה-18 וה-19, שמות משפחה תורשתיים על האוכלוסיות היהודיות, שעד אז הסתפקו לרוב בנוסחה הפטרונימית המסורתית ("פלוני בן פלוני").
אזור זה מהווה את הלב הדמוגרפי והתרבותי של היהדות דוברת היידיש. כאן התפתחו רשתות הסחר הגדולות, הדפוס ובהמשך גם העיתונות. Sarah Abrevaya Stein הראתה כיצד פריחת העיתונות היידישאית באימפריה הרוסית ליוותה, מסוף המאה ה-19, את המודרניזציה של הקהילות היהודיות ואת עיצובו של ציבור קוראים המוני [Stein, 2004]. המשפחות הנושאות שמות כגון Pessin היו שייכות לעולם משתנה זה, הנתון בין נאמנות למסורות ובין כוח המשיכה של צורות התרבות המודרניות.
הניידות הייתה נתון קבוע באוכלוסייה זו. Mikhail Krutikov תיאר את חוויית המודרניות היהודית של תקופה זו כ"משבר" של עקירות ועיצובים מחדש, שבו התפרקו המבנים הישנים של העיירה לטובת העיר, ההגירה והזהויות החדשות [Krutikov, 2001]. נושאי השם Pessin הלכו בנתיבי ההגירה היהודית הגדולים מאז שנות ה-1880 — לעבר הערים הגדולות של האימפריה (Odessa, Varsovie, Vilna), לעבר מערב אירופה, ובהמוניהם לאמריקות. השם התפשט כך הרבה מעבר לערשו המקורית, ומכאן נוכחותו המוכחת כיום בקהילות היהודיות בצפון אמריקה, בצרפת ובישראל.
ככל שהתרבות האידיישית נכנסה לשלב המודרני והיוצר שלה, בפנייתם של המאות התשע-עשרה והעשרים, הלכו השמות השורשים במסורת הדוברית — שמהם Pessin הוא נציג מובהק — ופרחו במקביל לפריחה ספרותית ותיאטרלית חסרת תקדים. להבין את העולם התרבותי של נושאי שם כזה פירושו לתאר את ההקשר הזה.
הספרות האידיישית הקלאסית התגבשה סביב שלוש דמויות גדולות שKen Frieden כינס בעבודת ייחוס שלו: Mendele Moïkher-Sforim (Abramovitsh), Sholem Aleichem ו־I. L. Peretz [Frieden, 1995]. סופרים אלה הפכו שפה שנבזתה פעם כ"ז'רגון" פשוט לכלי ספרותי של ממש. David Roskies הראה כיצד מודרניות זו שורשיה נעוצים דווקא בצורות עתיקות של סיפור עממי ודתי, באמנות הסיפור שירשה מן החסידות ומן הסַפְּרָנִים של השטעטל [Roskies, 1995]. העולם שממנו יצאו ה־Pessin הוא בדיוק אותו עולם: זה שבו הסיפור, הסעודת-לילה והמסירה שבעל-פה היוו את בדה של החיים הקהילתיים.
התיאטרון האידיישי היה הגורם הגדול האחר של תרבות זו. Alyssa Quint עקבה אחר לידתו של התיאטרון האידיישי המודרני, שנולד בשנות ה־1870 ונישא על גלי ביקוש עממי עצום [Quint, 2019]. Nahma Sandrow כתבה את ההיסטוריה העולמית שלו, והראתה כיצד הפך התיאטרון הזה לתופעה טרנס-לאומית, עוקב אחר מסלולי ההגירה היהודית מיבשת ליבשת [Sandrow, 1996]. Debra Caplan חקרה את הנדודים כאמנות כשלעצמה של הלהקה המפורסמת — להקת Vilna — אות וסמל לניידות תרבותית זו [Caplan, 2018]. לבסוף, Jeffrey Veidlinger תיעד את חוויתו הייחודית של התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקבה, שבו מצאה התרבות האידיישית, באופן פרדוקסלי, הכתרה בימתית בתוך המשטר הסובייטי [Veidlinger, 2000]. בעולם הגועש הזה, שם כ־Pessin סחר, מוכר ושגור, בקרב הקהל, האמנים והאומנים של תחייה זו.
מעבר לארכיון, השם Pessin חי בזיכרון המשפחות הנושאות אותו. זיכרון זה, שמטבעו מועבר בעל פה ולא מתועד, ראוי שייאסף עם אי-הוודאויות הטבועות בו.
המסורת המשפחתית, בסניפים רבים של האונומסטיקה האשכנזית, שומרת את זכר אֵם-מייסדת — Pesse שפניה אבדו לנו, אך שמה הפרטי הפך, כנגד השכחה, לחותם של צאצאיה כולם. בין שזיכרון זה מדויק בפרטיו ובין שנבנה a posteriori, הוא ממלא תפקיד מהותי: הוא מחבר את החיים לנקודת מוצא שיש לה שם. השם Pessin הופך כך ליזכור מיניאטורי, מעשה זיכרון המוטמע בחיי היום-יום.
השפה היידישית עצמה, שהיא מטריצת השם, ידעה לאחר השואה את מחיקתו האכזרית של עולמה הטבעי במזרח אירופה. Dovid Katz הדגיש את אופייה ה"בלתי-גמור" של ההיסטוריה של שפה זו, פצועה ועמידה כאחד [Katz, 2004]. השמות שהולידה, כמו Pessin, הם בין העדים החיים האחרונים של אותו עולם שחלף: נישאים על ידי צאצאים שרבים מהם אינם דוברים עוד את השפה, הם שומרים בכל זאת על עקבותיה הפונטיים ועל זיכרונה. Jean Baumgarten מזכיר כי היידיש הייתה תמיד שפת הגלות, נוסעת עם דובריה [Baumgarten, 2002]; שמותיה נוסעים אף הם, וPessin נפגש כיום בשלוש יבשות, בכל מקום מותאם במעט לפונטיקה ולאיות המקומיים — Pessin, Pesin, Pessine.
השם Pessin אינו מסכים להצטמצם לתוך רשומה אטימולוגית. הוא מרכז, בשתי הברות, היסטוריה ארוכה: זו של שורש ליטורגי עברי (פסח), זו של שם פרטי נשי ביידיש (Pesse, Pessl), וזו של סיומת סלאבית של ייחוס (-in) שהוטלה על ידי הממשלים של מזרח אירופה. הוא מעיד על חברה שבה שמה של אישה יכול היה להפוך לזהותה של לינייה שלמה, ועל שפה — היידיש — שהייתה, לפי ניסוחו היפה של Baumgarten, נודדת ויוצרת [Baumgarten, 2002].
בהיעדר ארכיונים המאפשרים לשחזר גנאלוגיה Pessin אחת ורציפה, בחר ספר זה בדרך ההיסטוריה התרבותית: להשיב את העולם שיצר את השם, במקום להמציא לינייה שאינה מתועדת. מה שניתן לקבוע בוודאות שייך ללשונאות ולהיסטוריה החברתית; מה שניתן רק לשער נוגע ל-Pesse המייסדת ולמסלולה הייחודי של כל משפחה. בהבחינו בין המבוסס לבין הסביר והמסור מדור לדור, הספר הגדול של Pessin כותב כבוד לשם צנוע, אשר כמו רבים אחרים, טומן בחובו את עוביה של ציוויליזציה שלמה.
