שמו של Palombo — מן הלטינית palumbus, יונת הבר, שנעשה באיטלקית palombo ו־palomba — שייך למשפחה הגדולה של שמות המשפחה היהודיים האיטלקיים הנגזרים מעולם החי והצומח, הנפוצים בקהילות חצי האי מאז ימי הביניים. שמו, הנישא על ידי משפחות יהודיות במרכז איטליה ובדרומה, ובפרט באזורי Latium, Campania ו־Toscana, משתלב בתוך אונומסטיקה שבה ה־palomba, היונה, נושאת משקל סמלי כבד, המקושרת במסורת המקראית לשלום, לשובה של תיבת Noé ולנשמה. הערך שלפנינו מייחס ענף אחד של שם זה לתפוצה היהודית־ליבורנית שהשתקעה באלכסנדריה של מצרים, שם, לפי המסורת המשפחתית, נעשו Palombo לסוחרים ולבעלי קרקעות, והצטרפו לאליטות הספרדיות של העיר הים־תיכונית במהלך המאה התשע־עשרה.
את תולדות Palombo של אלכסנדריה לא ניתן להבין בלא אלה, הרחבות יותר, של יהודי Livorno — ה־Livornesi, המכונים גם Francos בלבנט העות'מאני — שמן הנמל הפרנקי הגדול של Toscana, נפוצו בכל אגן הים התיכון. תפוצה זו שבתוך התפוצה מהווה אחד מרקמות הסינגולריות ביותר של ההיסטוריה הספרדית המודרנית: משפחות נושאות זהות כפולה, איטלקית בלשון, בתרבות ולעתים קרובות בחסות הקונסולרית, וספרדית באבות האיבריים ובנוסח. כפי שהראו Esther Benbassa ו־Aron Rodrigue, האזור הספרדי הים־תיכוני התגבש ברשת צפופה של קהילות הקשורות זו לזו בלשון, במסחר ובסולידריות משפחתית, שבה הניידות הייתה הכלל ולא החריג [Benbassa & Rodrigue, 2000]. בתוך מארג זה משתלב, בזהירות ולפי הראיות הזמינות, שושלת Palombo.
השם המשפחתי Palombo מְעוּגָּן היטב באונומסטיקה היהודית האיטלקית. הוא שייך לקטגוריית השמות הנגזרים מעולם הטבע החי, כגון Colombo, Tortora (היונה התמה), Pavoncello (הטווס), Volterra או Piperno (שמות מקום), המאפיינים את הקהילות היהודיות הרומיות ואת אלה שבמרכז איטליה. בגטו של רומא, שמות המשפחה של היהודים התייצבו החל מן המאה ה-XVI, לעתים קרובות בהתייחסות למקום מוצא, למלאכה, או — כפי שנראה כאן — לאלמנט מן העולם הטבעי. הצורה Palombo (זכר) מתקיימת לצד Palomba ו-de Palomba, ואפשר לאתר תיעודים של השם במחוז לאציו, בפוליה ובקמפניה.
אם היונה, בדמיון העברי, היא עוף שיר השירים — «יוֹנָתִי» — ושליחת התיבה, הרי ה-palombo האיטלקי מציין ביתר דיוק את יון הסלעים, ובהקשר אחר — מין של כריש; ברם, דווקא שושלת העופות היא שהנחתה את התפשטות השם ככינוי אב. מנגנון ייצוב השמות מכינויים ציוריים הוא קבוע מתמיד באונומסטיקה היהודית הים-תיכונית, שנחקרה בתחום הצפון-אפריקני על ידי Joseph Toledano, שהראה כיצד כינויים, שמות מקום ושמות מקצוע התגבשו לשמות משפחה תורשתיים [Toledano, 2003]. המנגנון האיטלקי פועל לפי היגיון דומה, אם כי שונה בנקודות ייחוסו התרבותיות.
ראוי להקפיד כאן על זהירות מתודולוגית: תיעוד השם Palombo ביהדות איטליה הוא אמנם מבוסס, אולם הקשר הגנאלוגי המדויק בין נושאי השם האיטלקים לבין הענף האלכסנדרוני שייך, במצב המקורות הנגישים כיום, לתחום ההשערה הסבירה יותר מאשר לתחום ההוכחה הדוקומנטרית הרציפה. נשוב לכך בהמשך.
כדי להבין כיצד משפחה בעלת שם איטלקי הפכה ל"יהודית-ליוורנית מאלכסנדריה", יש לחזור אל הייסוד — אל המעמד היוצא דופן שהעניקו הדוכסים הגדולים של טוסקנה לעיר ליוורנו. בסוף המאה ה-XVI, ה-Costituzioni Livornine (1591 ו-1593) הזמינו סוחרים ופליטים — ובראשם יהודים איבריים, conversos שחזרו אל היהדות, ויהודי הלבנט — להתיישב בנמל החופשי, תוך הבטחת חופש פולחן, פטור מסימני היכר ושמירה משפטית. כתוצאה מכך נוצרה אחת הקהילות היהודיות המשגשגות והמשכילות ביותר במערב אירופה — קהילה ללא גטו, משולבת במסחר הימי הגדול של הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי.
קהילת ליוורנו הפכה למרכז אינטלקטואלי ספרדי מהשורה הראשונה, שבו התקיימו זה לצד זה הג'ודאו-ספניול, הפורטוגזית של ה-conversos לשעבר, והאיטלקית. Aldina Quintana האירה את מורכבותו של נוף לשוני ספרדי-מערבי זה, שבו הלדינו והג'ודאו-פורטוגזית נשמרו ושזורו זו בזו בקרב הקהילות שמוצאן מחצי האי האיברי [Quintana, 2010]. מליוורנו יצאו בתי דפוס עבריים מהוללים ורבנים, ואולם בעיקר — רשתות של סוחרים שמן המאה ה-XVII ועד המאה ה-XIX ארגו עמדות מסחר בתוניס, באלג'יר, בקהיר, באלכסנדריה, בסמירנה, בסלוניקי ועד להודו.
סוחרים ליוורנים אלה שהתיישבו באימפריה העות'מאנית ובמגרב יצרו מעמד בר-זיהוי: ה-Grana (מן המילה Qrana, סילוף ערבי של Livorno דרך Gorno) בתוניס, וה-Francos בלבנט. מוגנים בזכות הקפיטולציות ועל ידי קונסוליות המעצמות האירופיות, ולעתים קרובות בעלי דרכונים טוסקניים ולאחר מכן איטלקיים, הם היוו מעמד ביניים בין יהודי המקום לבין המסחר הבינלאומי הגדול. Benbassa ו-Rodrigue הדגישו עד כמה תרמו רשתות ליוורניות אלה לחדשנות ולמערביות של הקהילות הספרדיות סביב אגן הים התיכון [Benbassa & Rodrigue, 2000].
האלכסנדריה שבה השתקעו משפחת Palombo לא הייתה עוד המטרופולין ההלניסטית הגדולה של שושלת Ptolémées, אלא עיר שבתחייה. בתחילת המאה ה-XIX, בדחיפתו של Méhémet Ali (Muhammad Ali Pacha), מושל מצרים העות'מאנית החל משנת 1805, ידע נמל אלכסנדריה פריחה מרשימה. חפירת תעלת Mahmoudieh (1820), פיתוח יצוא הכותנה, ולאחר מכן פתיחת תעלת Suez ב-1869, הפכו את העיר לאחד מצמתי המסחר הים-תיכוני ולמגנט להגירה.
הקהילה היהודית של אלכסנדריה, שמנתה מאות ספורות של נפשות בסוף המאה ה-XVIII, התגבשה מחדש בגלים עוקבים: יהודים ספרדים מן האימפריה העות'מאנית, יהודים איטלקיים וליוורניים, יהודים מצפון אפריקה, ולאחר מכן אשכנזים. בתוך פסיפס זה מילאו הItalkim — יהודים איטלקיים וליוורניים — תפקיד בכיר במסחר, בפיננסים ובמקצועות החופשיים. רבים מהם, שנהנו מחסותו של הקונסוליה הטוסקאנית ולאחר מכן של ממלכת איטליה לאחר 1861, יצרו אליטה בורגנית דוברת צרפתית ואיטלקית. אוכלוסייה ספרדית-מערבית-מודרנית זו של אלכסנדריה ממחישה בצורה מופתית את התהליך שתיארו Benbassa ו-Rodrigue: שילוב הקהילות בעולם הלאומיות האירופאיות ורשתות הקונסוליות שלהן [Benbassa & Rodrigue, 2000].
בהקשר זה ממקמת הרשומה המשפחתית את משפחת Palombo: סוחרים ובעלי נכסי קרקע — פרופיל אופייני לבורגנות היהודית-ליוורנית האלכסנדרינית, שהשקיעה את רווחי המסחר בנדל"ן עירוני ובאדמות, כסימן להשרשה ולניעות חברתית כלפי מעלה. החזקת קרקעות, בעיר שהתרחבה במהירות ושבה הספקולציה הנדל"נית הייתה בשיאה, שימשה בו-זמנית אמצעי השקעה ומדד לכבוד וליוקרה.
מה שהמסורת המשפחתית שמרה מקרב Palombo של אלכסנדריה נובע קודם כל מן הזיכרון המועבר, וראוי להציגו ככזה. לפי מסורת זו, המשפחה, שבאה מאזור ליוורנו, התיישבה באלכסנדריה במאה ה-XIX ונספחה לאליטות הספרדיות של העיר באמצעות המסחר והקניין הקרקעי. תבנית זו — הגעת מייסד סוחר, צבירת נכסים, ברית נישואין עם משפחות אחרות מאותה שכבה חברתית, כניסה לתפקידים קהילתיים — היא הנרטיב האופייני למשפחות יהודיות-ליוורניות של התפוצה הים-תיכונית.
בחברה ספרדית שמובנית על-ידי רשתות קרבה, ההשתייכות ל-Francos המאיטלקנים העניקה מעמד מיוחד. משפחות ליוורניות באלכסנדריה נטו להינשא זו לזו ועם לינאג'ים איטלקיים או ספרדיים אחרים ממעמד דומה, ובכך הנציחו אנדוגמיה חברתית שביססה הון וזהויות כאחד. מסירת זכרונות אלה — אב קדמון שבא "מ-Livorno" או "מאיטליה", עסק משגשג, נכסי קרקע, מקום ב-Comunità israelitica — מהווה את יסוד הזיכרון המשפחתי, גם אם אינה תמיד נסמכת על מאגר ארכיוני הנגיש לחוקר.
מן הראוי, ביושר עריכתי, להבחין בין זיכרון זה לבין ההיסטוריה המתועדת. שמות משפחות יהודיות, נדידותיהן וסיפורי מוצאן עומדים במחקר תחת בחינה ביקורתית מתמדת: Joseph Toledano הראה עד כמה יש להתמודד עם מסורות אונומסטיות משפחתיות מול המקורות כדי להפריד בין הסביר לאגדי [Toledano, 2003]. לגבי Palombo, מצב התיעוד הנוכחי שלנו מזמין לקבל את הנרטיב כמסורת מועברת — יקרת ערך, אך טעונת אימות.
כאשר המסורת פוגשת את הארכיון, מתגלות מספר התכנסויות המעניקות סבירות לנרטיב של משפחת Palombo. ראשית, הפרופיל החברתי-מקצועי — מסחר ובעלות על קרקעות — תואם במדויק את מה שההיסטוריוגרפיה קבעה לגבי הבורגנות היהודית-ליוורנית באלכסנדריה [Benbassa & Rodrigue, 2000]. כמו כן, קיומו המוכח של שם המשפחה Palombo באיטליה היהודית מספק עוגן אונומסטי התואם מוצא ליוורני או איטלקי רחב יותר.
המקורות העשויים לאמת את היחס הגנאלוגי במדויק ניתנים לזיהוי, אף שלא ניתן היה לעיין בהם במסגרת רשימה זו: פנקסי ה-Comunità israelitica של אלכסנדריה (לידות, נישואין, פטירות), הארכיונים הקונסולריים האיטלקיים, רשימות הבוחרים ושטרי הנוטריון הנוגעים לנכסי הקרקע, וכן מאגרי הגנאלוגיה הספרדית. הפלטפורמות המשפחתיות והגנאלוגיות — כגון אלו המוקדשות ללינאז'ים ספרדיים, ובהן encaoua.org והמאגרים הקרובים לה [GMPL / Encaoua, 2024] [Geneanet, 2024] — ממחישות את הדרך שבה ניתן לתעד נרטיבים כאלה: השוואת רישומי מצב אישי, חוזי נישואין (ketubbot) וזיכרונות משפחתיים.
בהיעדר מסמך מייסד שזוהה למשפחת Palombo באלכסנדריה, מעמדה האפיסטמי של שייכותם הליוורנית נותר סביר: הוא עולה בקנה אחד עם השם, עם הפרופיל החברתי ועם ההקשר ההיסטורי, אך טעון אימות ארכיוני כדי לעבור מן הסביר אל המבוסס. כנות זו אינה מחלישה את הנרטיב; היא מבהירה את טיבו. כפי שמזכירים המחקרים על הקהילות הספרדיות, שחזור גנאלוגי מתנהל תמיד בדרך של קירובים עוקבים, כאשר כל מקור בא לדייק או לאשר את קודמו [Benbassa & Rodrigue, 2000].
גורלן של המשפחות היהודיות-ליבורניות באלכסנדריה, ובהן משפחת Palombo, משתלב במסלול המשותף של יהדות מצרים במאה העשרים. הקהילה הגיעה לשיאה במחצית הראשונה של המאה, בטרם נסחפה בעלייתם של הלאומיות. משבר סואץ של 1956, בעקבות הלאמת התעלה והמסע הצבאי הצרפתי-בריטי-ישראלי, גרם לגירוש או לעזיבה כפויה של אלפי יהודים מצרים, ובמיוחד אלה שהחזיקו באזרחות זרה — בריטית, צרפתית ואיטלקית. בעלי האזרחות האיטלקית, כפי שהיו רבות מן המשפחות הליבורניות, היו מטרה ישירה לאמצעי הגמול.
משפחת Palombo מאלכסנדריה, כדומיה, נאלצה ככל הנראה לצאת בדרך הגלות במהלך תקופה זו, לעבר איטליה, צרפת, ישראל, אמריקה או מקומות אחרים, ונשאה עמה את זיכרונה של אלכסנדריה הקוסמופוליטית שחלפה מן העולם. פיזור זה חותם את המחזור שנפתח מאה שנה קודם לכן עם התיישבות הסוחרים הליבורנים על גדות הנילוס. הוא משתלב בתנועה הרחבה יותר של קריסת הקהילות היהודיות בעולם הערבי, שאת מניעיה בהקשר המגרבי הסמוך ניתח Aomar Boum — שם הדקולוניזציה ומתחי הסכסוך הישראלי-ערבי הכריעו את מחיקתן של נוכחויות בנות מאות שנים [Boum, 2012].
כך משתתפת הלינאז׳ Palombo, שנולדה מן המפגש בין איטליה הספרדית ובין המזרח הים-תיכוני, בהיסטוריה זו של שורשים מזהירים ועקירות אכזריות המאפיינת את המודרנה היהודית הים-תיכונית.
ההיסטוריה של משפחת Palombo, כפי שמצב המקורות הנוכחי מאפשר לשחזרה, נקראת כמשל לגולה היהודית-ליוורנית. משם משפחה איטלקי המעוגן היטב בעולם היהודי של חצי האי, דרך ההתבססות באלכסנדריה שנשאה על כתפי הסחר הגדול והבעלות על קרקעות, ועד לפיזור שבאמצע המאה ה-XX — הלינאה חובקת את תנועות העומק של ההיסטוריה הספרדית המודרנית. הזיכרון המשפחתי שומר את סיפור ההשתלבות בקרב האליטות הספרדיות של אלכסנדריה; הארכיון, כאשר ייחקר במלואו, יבוא לאשר את הזיכרון הזה או לדייק אותו.
חיבור זה מאמץ את ההבחנה בין מה שמבוסס — מוצאו האיטלקי של השם, תפקידם של הליוורנים באלכסנדריה, גורלה של הקהילה — לבין מה שנשאר בגדר הסתברות — הקשר הגנאלוגי הרציף בין נושאי השם באיטליה לבין הענף האלכסנדרוני. כנות אפיסטמית זו, הרחק מלהמעיט מהלינאה Palombo, משבצת אותה בתוך הקפדנות של היסטוריה אמיתית, שבה כל משפחה היא חוט באריג הספרדי-ים-תיכוני הגדול [Benbassa & Rodrigue, 2000]. יהי רצון שהספר הגדול הזה יזמין את הצאצאים ואת החוקרים להמשיך בחקירה, בפנקסי ה-Comunità של אלכסנדריה ובאוספים הקונסולריים האיטלקיים, למען תמצא היונה שבשם את אור ההיסטוריה המלא שלה.
