הספר הגדול — Messing

השם Messing משתייך למשפחה הגדולה של שמות המשפחה היהודיים האשכנזיים — אותם שמות שנקבעו באיחור, לרוב בין סוף המאה ה-18 לתחילת המאה ה-19, כאשר המינהלות הקיסריות של אוסטריה, פרוסיה ורוסיה כפו על האוכלוסיות היהודיות לאמץ שם משפחה תורשתי קבוע. הרשומה המרכזית המוקדשת לשם זה מסווגת אותו כשם משפחה אשכנזי שלשון מקורו יידיש [Q450742 — Wikidata]. שתי האינדיקציות הללו — אשכנזי מבחינת המרחב התרבותי, יידיש מבחינת השפה — ממקמות מיד את Messing בעולמן של הקהילות היהודיות במרכז אירופה ובמזרחה: מן השטחים הגרמניים של הקיסרות הרומית הקדושה ועד לאדמות הרפובליקה הפולנית-ליטאית לשעבר, גליציה והקיסרות הרוסית.

הכרך הנוכחי שואף לשחזר, ככל שהמקורות מאפשרים זאת, את האופק ההיסטורי, הלשוני והתרבותי שממנו צמח שם זה. אין מדובר בשרטוט גנאלוגיה בודדת ורציפה — שכן משפחות Messing מהוות פחות "משפחה" במובן המדויק של המילה, ויותר אוסף של קהילות בתים מפוזרות הנושאות כינוי משותף — אלא בהבנת תנאי הופעתו של השם, משמעותו, תחום התפשטותו, והדמויות שהנכיחו אותו בזיכרון הקולקטיבי. המתודולוגיה המאומצת מבחינה בקפדנות בין מה שנסמך על ארכיון מבוסס, מה שנסמך על היסק סביר, ומה ששייך למסורת המועברת בעל-פה.

היידיש, שפת הדיבור של יהודי אשכנז, מהווה את החוט המקשר של חיבור זה. שפה שנולדה ממפגש בין מרכיבים גרמניים מימי הביניים, סובסטרט עברי וארמי, ותוספות סלאביות, היתה במשך כמעט אלף שנה שפת היום-יום, הבית, המסחר, ובהמשך — של יצירתיות ספרותית ותיאטרלית מרהיבה [Baumgarten, 2002]. בתוך מטריצה זו נטועה Messing, מילה שפירושה פליז.

המשמעות של השם Messing ברורה לכל מי שמכיר את הגרמנית והיידיש: הוא מציין את הפליז, סגסוגת הנחושת והאבץ, צהובת הזהב, ששימשה לנפחות, לכלים, לכלי נגינה ולקישוט. בגרמנית הסטנדרטית כמו ביידיש המערבית, המילה messing (יידיש מעסינג) שומרת על משמעות זו. מאגרי השמות היהודיים מזהים את Messing כשם מקצועי: במקורו ציין אומן שעבד את הפליז — קדרן, יוצק מתכת או סוחר בסגסוגת זו [מילוני שמות משפחה יהודיים ממזרח אירופה ומהגרמנית היהודית]. קריאה זו מאוששת על ידי מאגרי האונומסטיקה הכלליים, המפרשים את השם כשם מקצוע גרמני ויהודי המציין את "עובד הפליז", מן המילה הגרמנית Messing, "פליז".

סוג זה של יצירת שמות רווח ביותר באונומסטיקה היהודית האשכנזית. כאשר הרשויות כפו אימוץ שמות תורשתיים, חלק ניכר מן השמות שנבחרו נשאבו מן המציאות החומרית הממשית: מתכות (Gold, Silber, Eisen, Kupfer), מקצועות (Schneider החייט, Becker הנחתום), או חפצים. שמות המתכות בפרט זכו לפריחה מיוחדת, הן משום שהפנו לפעילויות אומנותיות ומסחריות ממשיות, הן משום שנתפסו כמחמיאים או כקישוטיים. Messing נמנה עם סדרה זו, בשכנות ישירה עם Kupfer (נחושת), Eisen (ברזל) או Zinn (בדיל).

יש להבחין אולם בין שני מישורים אפשריים. במקרים מסוימים היה השם תעסוקתי באמת: הוא הנציח את פעילותו של אב קדמון שעסק בפליז. במקרים אחרים הפך קישוטי או שרירותי — נבחר או יוחס ללא קשר ישיר למקצוע, כפי שהיה הדבר ברבים מן השמות המבוססים על מתכות ואבנות יקרות במהלך מסעות הכינוי האוסטריים והפרוסיים. עבודות המפתח בנושא שמות משפחה יהודיים מדגישות כי הגבול בין שם מקצוע אותנטי לבין שם קישוטי הוא, עבור יצירות אלו, לרוב בלתי ניתן להכרעה לגבי נושא שם מסוים [מילוני שמות משפחה יהודיים ממזרח אירופה ומהגרמנית היהודית]. לפיכך, מן הבחינה האפיסטמית, האטימולוגיה של המילה מבוססת, ואילו הסיבה הממשית לייחוס השם לבית אב זה או אחר נותרת, לרוב, בלתי ניתנת לקביעה.

להבין את Messing מחייב להבין את היידיש, שהיא השפה המקורית המיוחסת לשם. היידיש התגבשה בקהילות היהודיות בארצות דוברות גרמנית במהלך ימי הביניים, מתוך ניבים גרמניים שאימצו אותם היהודים, תיעתקו אותם באותיות עבריות, והעשירו אותם בשכבה לקסיקלית עברית וארמית שנורשה מן המורשת הדתית [Baumgarten, 2002]. עם ההגירות מזרחה — לפולין, לליטא, לגליציה ולארצות רות'ניה — קלטה השפה יסודות סלאביים, וכך נולדה היידיש המזרחית, שנעשתה לשפתם של רוב מוחלט של יהודי אשכנז.

המילה messing היא בדיוק אחד מאותם מונחים שהיידיש חולקת עם הגרמנית, שריד ישיר של המרכיב הגרמני בשפה. נוכחותה באוצר המילים השגור מסבירה כיצד יכולה הייתה להפוך לשם משפחה טבעי עבור דוברי יידיש: הנושא בשם, משפחתו ושכניו שמעו בשם הזה מילה שקופה, מובנת מיד. זוהי תכונה אופיינית לשמות האשכנזיים הוותיקים ביותר, המושתתים על אוצר המילים היומיומי ולא על בניינים למדניים.

היידיש לא הייתה שפת הבית בלבד. מסוף המאה ה-XIX ואילך, היא הפכה לכלי של תסיסה תרבותית, ספרותית ופוליטית מופלאה. "תחיית התרבות היהודית" באירופה המרכזית והמזרחית, בין השנים 1897 ל-1930, הפכה את היידיש לאמצעי של ביטוי לאומי וזהותי, דרך העיתונות, ההוצאה לאור, התיאטרון ויצירת תנועות פוליטיות [Bechtel, 2002]. הספרות היידית המודרנית, שנשאוה דמויות כמנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם ו-Y. L. Peretz, הקנתה לשפה את מעמדה הנכבד [Frieden, 1995]. Dovid Katz הראה עד כמה שפה זו, שנחשבה ארוכות לא יותר מ"ז'רגון" פשוט, הייתה בפועל כור ההיתוך של ציוויליזציה שלמה [Katz, 2004].

הקשר זה חשוב לענייננו: שם כמו Messing, שגור ושרוש ביידיש הדוברת, מלווה את גורל נושאיו לאורך התמורות הגדולות של העולם האשכנזי — העיור, החילון, צמיחת האינטליגנציה, ולאחר מכן ההפיכות הגדולות של המאה ה-XX. השם הוא, במובן מסוים, משקע לשוני: הוא נושא את עקבות השכבה הגרמנית של היידיש, באותו מקום שבו חיו נושאיו כבר בתוך מרחב סלאבי.

הפיזור הגאוגרפי של השם Messing נובע באופן טבעי מזה של הגלות האשכנזית. צורתו הגרמנית הופכת אותו תחילה לשם המתועד באזורים דוברי הגרמנית והיידיש, שם מתעד המילון הסמכותי לשמות יהודים בגרמניה את שמות המשפחה מאזור זה [Dictionnaire des patronymes judéo-allemands (Menk 2005)]. שם, בנחלת מוצאה של היידיש, עבר המילון messing כמונח שגור.

מזרחה, השם מתפשט עם הקהילות האשכנזיות אל ממלכת פולין, אל גליציה — שהייתה אז פרובינציה אוסטרית — ואל האימפריה הרוסית. המילונים הגדולים לשמות משפחה יהודים שחיבר Alexander Beider מכסים בדיוק שלושה אזורים אלה: האימפריה הרוסית, ממלכת פולין וגליציה [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est]. נוכחותו של שם גרמני כגון Messing באזורים הסלאביים הללו מוסברת על ידי טבעה של היידיש עצמה, שפה בעלת רכיב גרמני דומיננטי, ועל ידי מדיניות השמות של הממשלים האוסטרי והרוסי, שעודדו אימוץ שמות בעלי מראה גרמני.

יש לנהוג כאן בזהירות. בהיעדר סקירה שיטתית של הרישומים לגבי שם מדויק זה, לא ניתן לקבוע ריכוז גאוגרפי מסוים. מה שסביר, לעומת זאת, הוא שמוקדי Messing התפזרו לאורך הרצף הנמתח מן הארצות הגרמניות לכיוון גליציה ופולין המרכזית, שם יוחסו לעיתים קרובות ביותר שמות מתכות גרמניים. גליציה בפרט, שבה כפתה הממשל האוסטרי כבר משנת 1787 שמות תורשתיים גרמניים לרוב, מהווה קרקע שבה שגשגו שמות משפחה מסוג זה.

ההגירות שלאחר מכן פיזרו מוקדים אלה הרחק מעבר לגבולות אלה. החל משנות ה-1880, גלי ההגירה היהודית הגדולים לאירופה המערבית, לאמריקות ולארץ ישראל סחפו עמם חלק מנושאי השם. השם Messing מצוי אפוא כיום באזורים המרוחקים מאוד ממוקד מוצאו, לעיתים בתעתיקים המותאמים לשפות הקליטה. פיזור זה הוא הסימן המשותף לשמות המשפחה האשכנזיים, שמיפויָם העכשווי משקף פחות את מקורם ויותר את ההיסטוריה של הגלויות.

אף דמות לא תרמה יותר לפרסום שמה של משפחת Messing מאשר Wolf Messing (1899–1974), אמן בימה שהפך לאגדה של ממש בעולם הסובייטי. המקורות הביוגרפיים מסכימים על מוצאו: הוא נולד למשפחה יהודית ב-Góra Kalwaria (ביידיש Ger), עיירה הממוקמת כעשרים וחמישה קילומטרים מדרום-מזרח לוורשה, שהייתה אז בתחומי האימפריה הרוסית [Wolf Messing — notices biographiques de référence]. מקום זה אינו מקרי: Góra Kalwaria הייתה אחד ממרכזי החסידות הפולנית הגדולים, מושבה של שושלת Ger המפורסמת. Wolf Messing יצא אפוא מלב ממש של עולם האשכנזים דוברי היידיש, שהוא נושאו של חיבור זה.

כבעל מנטליזם, כהיפנוטיזאי בימה ו"טלפת" המכריז על עצמו ככזה, עבר Wolf Messing קריירה נודדת באירופה בטרם עלה לברית המועצות, שם הפך לאמן מוזיקה-הול פופולרי עד מאוד. חייו עטופים בעוטה עבה של סיפורים שאין לאמת אותם — פגישות הנטענות עם דמויות-ענק של המאה, מעשי ניחוש, בריחה מפני הנאציזם. סיפורים אלה שייכים במידה רבה לתחומי הזיכרון והאגדה, שעוצבו ורוממו לא פעם על ידי הביוגרפיות הפופולריות ועל ידי הבדיות שבאו לאחר מכן. ההיסטוריון מחויב כאן להבחין בקפדנות בין הגרעין המוּכח — מוצא, תאריכים, פעילות בימתית, הצלחה סובייטית — לבין מעטה הרומן העוטף אותו.

בכך בדיוק פרק זה עוסק בצומת: דמותו של Wolf Messing מעמידה בדיאלוג עובדה מבוססת (אדם, שם, קריירה מתועדת) ומסורת זיכרון פורה. פרסומו יצר, כאפקט חוזר, הילה מיוחדת סביב השם Messing, עד כי רבים מקשרים אותו מיד לדמות זו בלבד. אולם חשוב להזכיר כי Wolf Messing אינו אלא נושא אחד מבין נושאים רבים ואינסופיים של שם נפוץ, ואין לתהילתו להגדיר את כלל השושלת.

ברם, מסלולו של Wolf Messing ממחיש, בצורה מופתית, כמה ממאפייניו של העולם שממנו יצא Messing: נדידתם של אמנים יהודים, אמנות ההצגה הנוודת המאפיינת כל כך את התרבות היידישאית, והמעבר מקהילות המסורת שבפולין אל הבמות הגדולות של המודרנה. מסורת זו של נדידה תיאטרלית נחקרה כממד מכונן של התרבות היהודית במזרח אירופה [Caplan, 2018].

כדי להבין את הסביבה שבה חיו נושאי השם Messing, יש לתאר את הציוויליזציה היידישאית בשיאה, בין סוף המאה התשע-עשרה לבין שתי מלחמות העולם. תקופה זו ראתה את פריחתו של תיאטרון יידיש תוסס ביותר, שנולד בשנות ה-1870 והפך, תוך עשורים ספורים, לתופעה תרבותית מרכזית [Sandrow, 1996]. התיאטרון היידישאי המודרני, שההיסטוריונים עקבו אחר עלייתו, שילב מלודרמה עממית, אופרטה, ובמהרה גם רפרטואר בעל שאיפות ספרותיות [Quint, 2019].

הנדידה הייתה אחד מסימניו המובהקים. להקות סיירו בערים ובעיירות של האימפריה הרוסית, בגליציה ובה, ונשאו את המופע עד לקהילות המרוחקות ביותר. הלהקה המפורסמת Vilna Troupe גילמה את "אמנות הנדידה" הזו, שעשתה מהתיאטרון היידישאי אימפריה ללא טריטוריה, שהאירה מיבשת ליבשת [Caplan, 2018]. מאוחר יותר, בברית המועצות, הוציא תיאטרון היידיש הממלכתי של מוסקבה אמנות זו אל הבמה הרשמית, והפך את התרבות היהודית למרכיב בנוף הסובייטי — עד לגל הדיכויים [Veidlinger, 2000]. בתוך הרצף הזה — מן הבמה הנודדת עד הבמה הגדולה — משתלבת קריירתו הבימתית של Wolf Messing.

במקביל, הידעו העיתונות וההוצאה לאור היידישאית פריחה ניכרת, הן באימפריה הרוסית והן במקומות אחרים, וכך נוצר קהל קוראים ומרחב ציבורי יהודי מודרני [Stein, 2004]. הסיפורת היידישאית ליוותה ובטאה את משבר המודרניות שחצו הקהילות, הקרועות בין מסורת לאמנציפציה [Krutikov, 2001]. מודרניות זו הייתה גם מודרניות של נשים: השירה היידישאית הנשית, שתולדותיה ממושכות ואשר הגיעה לשיאה במאה העשרים, מעידה על השתתפות נשית שהוקטנה זמן רב [Hellerstein, 2014].

תסיסה זו נלוותה אליה מתח מכונן בין היידיש, שפת היומיום והעם, לבין העברית, שפת הקודש ובקרוב גם של המפעל הלאומי. ה"פוליטיקה המינית" הזו של שתי השפות — העברית כגברית ומלומדת, היידיש כנשית וביתית בדמיון העת ההיא — עיצבה את החיים האינטלקטואליים היהודיים המודרניים [Seidman, 1997]. שם כמו Messing, יידישאי במקורו הלשוני, שייך מן הדין ליקום העממי הזה — זה של הרחוב והבית, יותר מאשר של בית הכנסת המלומד.

גורלם של נושאי השם Messing, כגורלם של יהודי אשכנז בכלל באירופה המרכזית והמזרחית, נתהפך על פיו בשל האסונות שפקדו את המאה העשרים. מלחמת העולם הראשונה, נפילת האימפריות, אלימות המהפכה והפוגרומים פגעו קשות בקהילות שבהן השתרש השם. לאחר מכן באה השואה, שהשמידה כמעט כליל את עולם הדוברים יידיש שבו היה Messing ביטוי. מרכזי החיים בפולין, בגליציה ובארצות רוסיה חרבו; השם, ככה רבים אחרים, נמחה מערים ועיירות שלמות.

בהיעדר רישומים ממצים המיוחדים לשם פרטי זה, אין ביכולתנו לכמת את הקורבנות במדויק; אך סביר להניח שבני משפחת Messing הלכו בעקבות גורלן הכללי של הקהילות האשכנזיות — בין השמדה, מנוסה והישרדות. הניצולים וצאצאי המהגרים שיצאו בתקופות קודמות נשאו את השם אל אופקים חדשים: אמריקה הצפונית והדרומית, מערב אירופה, מדינת ישראל. שם עבר השם לעיתים שינויים בכתיבה, תמלולים חדשים ואף תרגומים, בהתאם לשפות ולמנגנונים המנהליים של ארצות הקליטה.

מסלולו של Wolf Messing, שעבר מפולין לברית המועצות כדי לברוח מפני ההתקדמות הגרמנית, מכיל בתוכו כשלעצמו את כל סיפור העקירה וההישרדות. על דרך הכלל, הפך השם Messing לאחר המלחמה לשם משפחה של הגולה: שורשיו נטועים באזור גאוגרפי מוגדר, אך כיום הוא מפוזר על פני כמה יבשות — עד שהוא משמש עדות חומרית לעולם שנבלע.

נותר עוד ממד לשוני של ממש בהמשכיות זו. כל עוד השם קיים, שרד עמו שבר מן היידיש — המילה messing, "פליז" בגרמנית, שירשה שכבה זו מן המרכיב הגרמני של השפה. היידיש עצמה, שנגדעה קשות בשואה, נמצאת עדיין בחקר, בהעברה ובמקומות מסוימים אף בתחייה [Katz, 2004]. שם המשפחה שותף לזיכרון זה: לשאת את השם Messing פירושו לשאת, לרוב מבלי לדעת זאת, מילה משפה בת אלף שנה ואת זכרם של האומנים, הסוחרים והמשפחות שהעבירוה מדור לדור.

בסיום מסע זה, השם Messing מופיע כתמצית מופתית של ההיסטוריה האשכנזית. אטימולוגיתו מבוססת: הוא מציין פליז, ושייך במקורו לקטגוריית שמות המקצוע — או, לפי המקרה, לשמות הנוי של מתכות — שאימצו יהודי מרכז אירופה בעת קיבוע שמות המשפחה התורשתיים [Q450742 — Wikidata; מילוני שמות המשפחה היהודיים של מזרח אירופה והיהודים-גרמנים]. שפת מקורו, היידיש, מעגנת אותו בתוך ציוויליזציה שלמה — זו שהשתרעה מן הארצות הגרמניות ועד לשולי האימפריה הרוסית הסלאביים [Baumgarten, 2002].

תחום התפוצה של השם, הגירתו לפולין, גליציה ורוסיה, ולאחר מכן פיזורו ברחבי העולם במאה העשרים, משרטטים את המסלול המשותף של המשפחות האשכנזיות. דמותו של Wolf Messing, על הגבול שבין היסטוריה לאגדה, הקנתה לשם פרסום מיוחד, מבלי למצות בכך את משמעותו: מאחורי נושא שם מפורסם זה ניתן לשער את ההמון האנונימי של בתי Messing — אומנים, סוחרים, משפחות מן השורה של עולם שנעלם כמעט כולו.

ספר גדול זה לא יכול היה, במצב המקורות הקיים, לשחזר שושלת יוחסין גנאלוגית רציפה. אך הוא ביסס מסגרת: זו של שם יידישי, שקוף ושורשי, החוצה את התהפוכות של אירופה היהודית המודרנית. במקום שבו הארכיון חסר, הנאמנות לאמת מורה לדבר על הסתברות; במקום שבו האגדה מדברת בקול רם, היא מורה להבחין בין הזיכרוני לבין המבוסס. Messing נותר, בסופו של דבר, מה שהיה מתחילתו: מילה יומיומית שנהפכה לשם משפחה, ובכך — שומר של זיכרון.