שם המשפחה Mekies משתייך למשפחה הרחבה של שמות יהודים-מרוקאים ששורשיהם נטועים בקרקע הברברית והערבית של צפון אפריקה. כפי שביססה האונומסטיקה המדעית, היווצרות שמות המשפחה אצל יהודי המגרב נשמעת לכמה היגיונות המשתכבים זה על גבי זה: ייחוס שבטי או גאוגרפי, מלאכה שנעסקה בה, כינוי ותואר. השם Mekies — ועם וריאנטות הכתיב שלו Mékies, Meki's, Mekiès — קשור ככל הנראה לשתי אטימולוגיות מתחרות אך לא בלעדיות, המתועדות בהרחבה במסורת האונומסטית הצפון-אפריקאית [Les Noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord]. הראשונה מפנה לשבט ברברי, המכונה Mékies, שהתיישב בשולי מרוקו המזרחית, באזור Oujda; השנייה מקשרת את השם לערבית mqâys, רבים המעלה בדעת צמידי זהב או כסף, ובדרך מטונימיה מציין אומן צורף, יצרן צמידים [Les noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord — Dafina].
דו-משמעות אטימולוגית זו אינה סתירה כי אם ביטויה המדויק של המצב היהודי-מגרבי, על פרשת הדרכים שבין העולם הברברי הילידי, הערביות הלשונית, ומלאכות הכסף והמתכת היקרה שיוחדו מסורתית לקהילות היהודיות. החיבור הנוכחי מבקש לשרטט, בזהירות שמחייבת נדירות הארכיונות, את תולדות הלינאז' הזה: עיגונו הגאוגרפי במרוקו המזרחית, שילובו ברקמת החיים החברתית והמלאכותית של הקהילות היהודיות, ומסלולו דרך התהפוכות של המאות התשע-עשרה והעשרים. במקומות שבהם חסרה תיעוד ישיר, נפעל בדרך של הסקה מנומקת, על סמך ההקשר הכללי של יהודי מרוקו כפי שחזרו ובנו אותו ההיסטוריונים [Une certaine histoire des Juifs du Maroc, 1860-1999].
השם Mekies מציג את עצמו מלכתחילה כצומת אטימולוגי שבו נפגשות הזיכרון השבטי וזיכרון המלאכות. האונומסטיקה היהודית-מרוקאית, כפי שיסד אותה Abraham Laredo בחיבורו הייחוסי, מפרטת באופן שיטתי שמות הנגזרים מכינויים אתניים ושבטיים ברבריים, המהווים את אחד מהשכבות העתיקות ביותר של המינוח היהודי במרוקו [Les Noms des Juifs du Maroc]. מנקודת מבט זו, Mekies נגזר משמה של שבט ברברי, ה-Mékies, שהמסורת מציבה את מושבו בסביבות Oujda, בקצה המזרחי של הארץ, על גבול אלג'יריה [Les noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord — Dafina].
ייחוס שם שבטי ברברי למשפחה יהודית אינו דבר יוצא דופן בהקשר המרוקאי. הרבה לפני הערביזציה והרבה לפני הגעת גולי ספרד ב-1492, חיו קהילות יהודיות בסימביוזה הדוקה עם שבטי הברברים של האטלס, הסוס והאזורים המזרחיים, תוך שיתוף שפתם, מנהגי לבושם ולעיתים מבנם הקלאני. השם שנשאה משפחה יהודית יכול היה לציין את השבט הברברי שעל אדמותיו התגוררה, או שעמו קיימה קשרי חסות ומסחר. שזירה עמוקה זו של היהדות המרוקאית בתוך העולם הברברי הודגשה בידי האנתרופולוגים וההיסטוריונים שחקרו את החיים היהודיים טרום הקולוניאליזם [Les Gens du Mellah : la vie juive au Maroc à l'époque précoloniale].
הנתיב האטימולוגי השני, המשלים את הראשון, קושר את השם לערבית הדיאלקטלית mqâys, רבים של maqiyâsa, מונח המציין צמידי זהב או כסף. לפי קריאה זו, Mekies היה במקורו שם מקצוע: זה של יצרן הצמידים, כלומר הצורף [Les noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord — Dafina]. והרי הצורפות, עבודת הכסף והזהב, נמנתה עם המלאכות האופייניות ליהודי מרוקו, עד כדי כך שבאזורים ברבריים רבים היה הצייר-תכשיטן כמעט בהגדרתו יהודי. Joseph Chetrit, בעבודותיו על התרבות היהודית-ערבית במגרב, הראה עד כמה השפה המדוברת והכינויים המקצועיים עיצבו את הזהות הקהילתית ונשקעו בשמות המשפחה [Judeo-Arabic Literature in Tunisia, Algeria, and Morocco].
שתי ההשערות הללו אינן שוללות זו את זו: אף סביר הוא שהשבט הברברי ומלאכת הצורפות חיזקו זו את זו בזיכרון הקולקטיבי, כאשר משפחת אומנים במתכת יקרה יכולה הייתה לשאת שם בעל הדים שבטיים, או להפך. היושר ההיסטורי מצווה להציג אטימולוגיות אלו כהשערות המוצסות היטב בידי המסורת האונומסטית, מבלי להכריע ביניהן סופית [Les Noms des Juifs du Maroc].
אם נעקוב אחר השביל השבטי, עריסת שושלת Mekies מצויה במרוקו המזרחית, באזור Oujda. עיר גבול זו, שנמצאה במשך זמן רב במחלוקת בין מרחבי ההשפעה המרוקאי והאלג'ירי, תופסת מקום ייחודי בתולדות היהדות צפון-אפריקאית. כצומת שיירות בין Fès ל-Tlemcen, בין מרוקו לאלג'יריה העות'מאנית ולאחר מכן הצרפתית, Oujda שימשה נקודת מעבר לאנשים, לסחורות ולמשפחות יהודיות, שיצרו בה קהילה צנועה אך ותיקה.
הנוכחות היהודית במרוקו המזרחית נשמעה להיגיון הכללי של המלאח ושל הרובעים היהודיים, אך גם לניידות אזורית רבה. המשפחות נעו בין עיירות הגבול, בין Oujda, הכפרים הסמוכים לה ובין הערים האלג'יריות השכנות כגון Tlemcen ו-Nedroma. חדירוּת הגבול המזרחי מסבירה מדוע שמות משפחה יהודיים רבים משותפים לשני עבריו, וכיצד שושלת ממוצא מרוקאי יכלה להסתעף לעבר Oranie. ההיסטוריונים הראו עד כמה הגבול האלג'ירי-מרוקאי היה, במאה ה-19, מרחב של תנועה ושל עיצוב מחדש של הקהילות [Juifs et musulmans au Maroc, 1859-1948].
מעמדם המשפטי של יהודי Oujda, כמו זה של כלל יהודי מרוקו, נשען על מעמד הד'ִמִּי: מוגנים בתמורה לתשלום הג'זיה, כפופים להגבלות בלבוש ובמגורים, אך מוכרים כקהילה אוטונומית בניהול ענייניהם הדתיים והאזרחיים. מעמד זה, והמשא ומתן המתמיד שהוא חייב בין היהודים לשלטון, היה נושא למחקרים מעמיקים שהראו כי הגבול בין הקהילות היה בו-זמנית משפטי וחדיר [Across Legal Lines: Jews and Muslims in Modern Morocco]. במסגרת זו, משפחה של אומנים צורפים כפי שיכלה להיות שושלת Mekies מצאה את מקומה בכלכלה המקומית, כשהיא מספקת לאוכלוסיות הברבריות והערביות תכשיטי כסף שהוו כאחד קישוט ומאגר ערך.
ראוי לנהוג כאן בזהירות: אין בידינו כל ארכיון ישיר שנסקר לצורך חיבור זה המאפשר לתעד בשמה משפחת Mekies ב-Oujda במועד מסוים. ההשתרשות המזרחית נותרת הסקה סבירה, המבוססת על האטימולוגיה השבטית המועברת על ידי המסורת האונומסטית ועל הגאוגרפיה ההיסטורית של מרוקו המזרחית [Les noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord — Dafina].
ההשערה בדבר שם המקצוע — Mekies כ"יצרן צמידים" — ראויה לפיתוח מיוחד, שכן היא פותחת פתח לאחד הפרקים המתועדים ביותר בהיסטוריה החברתית של יהודי מרוקו: תפקידם הקרוב לבלעדי במלאכת המתכות היקרות. בחברות הברבריות והערביות של המגרב, עבודת הזהב והכסף נחשבה לעתים קרובות לבזויה או אסורה על המוסלמים, בשל האיסורים הדתיים החלים על הלוואה בריבית ועל טיפול בזהב. חלל זה מילאו האומנים היהודים, שהפכו לצורפים המוסמכים של האוכלוסייה הכפרית והעירונית כאחד.
תכשיט הכסף הברברי — סיכות, צמידים, שרשראות, עטרות — יוצר, חרוט ומשובץ בניל במלאכות של מלאחים וישובים קטנים. אובייקטים אלה לא היו קישוטים גרידא: הם היוו את נדוניית הנשים, רזרבה מוניטרית ניתנת למימוש, סמן שייכות שבטית ומעמד חברתי. הצורף היהודי תפס אפוא מעמד כלכלי וסמלי מרכזי, בצומת שבין הקהילה היהודית לעולם השבטי שסבב אותה. חיי היומיום, המקצועות ויחסי התלות הכלכלית של יהודי מרוקו בתקופה הקדם-קולוניאלית תוארו בדייקנות על ידי האנתרופולוגיה ההיסטורית [Les Gens du Mellah : la vie juive au Maroc à l'époque précoloniale].
בהקשר זה, העובדה שלינאז' מסוים נקרא על שם המְקַאיְס, הצמידים שייצר, נשענת על היגיון אונומסטי מאושש לחלוטין: שם המקצוע הוא אחד ממקורות הפוריים ביותר של שמות המשפחה היהודיים בצפון אפריקה. Joseph Toledano, במפתח שמות המשפחה של יהודי צפון אפריקה, מונה דוגמאות רבות לשמות הנגזרים ממקצועות האומנות והמסחר [Les Noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord]. עבודת הכסף, בפרט, הותירה חותם עמוק באונומסטיקה כמו גם בזיכרון הקולקטיבי של יהודי מרוקו, הזוכרים את אבות-אבותיהם הצורפים כדמויות של יוקרה ומיומנות המועברת מאב לבן [Judeo-Arabic Literature in Tunisia, Algeria, and Morocco].
הקמת הפרוטקטורט הצרפתי בשנת 1912 שינתה ביסודה את מצבם של יהודי מרוקו, ועמו את גורלן של משפחות כגון Mekies. Oujda, שנכבשה על ידי הכוחות הצרפתיים כבר ב-1907, הייתה מן הערים הראשונות שהכירו את המינהל הקולוניאלי. פתיחת בתי הספר של Alliance israélite universelle, הצרפות ההדרגתית, הגישה למקצועות חדשים והאורבניזציה שינו את אורחות החיים ואת אופקיהן של הקהילות היהודיות המזרחיות.
תקופה זו ראתה גם את הגירתן של משפחות יהודיות רבות ממרוקו המזרחית אל המרכזים הכלכליים הגדולים — Oran, Casablanca ומעבר להם — שנמשכו אל הזדמנויות המסחר והתעשייה המתהווה. מסלולם של יהודי מרוקו בשלב מודרניזציה זה, בין נאמנות למסורת לשאיפה לאמנציפציה, תואר בפירוט על ידי היסטוריונים של התקופה הקולוניאלית [Une certaine histoire des Juifs du Maroc, 1860-1999].
המבחן הגדול של תקופה זו היה מלחמת העולם השנייה ויישום החקיקה האנטי-יהודית של וישי במרוקו. יהודי מרוקו, ובתוכם יהודי מרוקו המזרחית, הוכפפו לחוקי האפליה, הודרו ממקצועות מסוימים ורוּשמו במפקדים. עמדתו של הסולטאן Mohammed V, שהתנגד סמלית לחלק מן האמצעים וסירב להבחין בין נתיניו היהודים לשאר נתיניו, נותרת פרק בולט בזיכרון הקולקטיבי, הנחקר ביסודיות על ידי ההיסטוריוגרפיה [Mohammed V et les Juifs du Maroc à l'époque de Vichy]. משפחה כגון Mekies, בין שהתגוררה ב-Oujda ובין שנדדה אל הערים הגדולות, עברה בהכרח את השנים האפלות הללו, חולקת את גורלו הבלתי ודאי של כלל היהדות המרוקאית.
עידן ציר זה חתם גם את גורלם של שמות שעתידים היו להתפרש מחוץ למרוקו. המודרניזציה, הניידות והתהפוכות הפוליטיות פילסו את הדרך להגירות הגדולות שלאחר המלחמה, שעתידות היו לפזר את הלינאות של מרוקו המזרחית לכל קצוות תבל.
החל משנות 1948–1956, ובעיקר לאחר עצמאות Maroc, ידעה הקהילה היהודית המרוקאית גלות המונית. מכמה מאות אלפי נפשות, היא הצטמצמה תוך כמה עשורים לאלפים בודדים. יהודי Maroc המזרחי, הקרובים לגבול האלג'יראי ועל כן למעגלי ההגירה של Oranie, היו בין הראשונים שנגעה אליהם תנועה זו. היעדים העיקריים היו ישראל, France וCanada.
פיזור זה נחווה כשבר, אך גם כהשתלה: המשפחות נשאו עמן את שמותיהן, את מסורותיהן הליטורגיות, את מטבחן, את מנגינותיהן ואת זיכרון קדושיהן. הקשר ל-Maroc לא נותק מעולם, כפי שמעידים עליו העליות לרגל — ההילולות — הממשיכות לכנס את צאצאי יהודי Maroc על קברות קדושיהם המוקירים [Moroccan Jews — Pèlerinages au Maroc]. האנתרופולוגיה של השיבה, שנחקרה בפרט דרך מקרה Casablanca, הראתה עד כמה זיכרון Maroc נשמר חי בקרב הדורות שיצאו מן ההגירה [Return to Casablanca: Jews, Muslims, and an Israeli Anthropologist].
עבור לינאה כגון Mekies, ששמה עצמו שומר את חותם שטח — אזור Oujda — ואת חותם מלאכה — הצורפות —, פיזור זה מעניק לשם המשפחה ערך של זיכרון מרוכז. לשאת את שם Mekies פירושו לשאת בתוך עצמך את עקבות שבט ברברי מזרחי, את זיכרון מלאכות הכסף ואת סיפורו של מסע ארוך לאורך מאות השנים ועל פני הגבולות. גרסאות הכתיב של השם, שהותאמו למרשמי האוכלוסין הצרפתיים, הישראליים או האנגלוסקסוניים, מעידות על פיזור זה תוך שמירה על הגרעין הזהותי המקורי [Les Noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord].
ההיסטוריה של שושלת Mekies, כפי שניתן לשחזרה מן המקורות, אינה כל כך סיפורה של משפחה פרטית שאת מעשיה עוקבים, כי אם סיפורו של שם עמוס משמעויות. שתי אטימולוגיות מתכנסות מאירות אותו: השבט הברברי של Mékies מסביבות Oujda, והערבית mqâys, הצמידים מזהב וכסף, המציינת צורף [Les noms de famille des Juifs d'Afrique du Nord — Dafina] [Les Noms des Juifs du Maroc]. בין שני אלה — האדמה והמלאכה, השבט הברברי וסדנת הכסף — מצטייר דיוקנה האופייני של משפחה יהודית ממרוקו המזרחית, שורשית עמוק בקרקעה ומשתתפת יחד עם זאת בכלכלה הסימבולית של התכשיט.
מעבר לאי-הוודאות הרובצת על פרטי הדורות, המסלול הקולקטיבי ברור: עיגון עתיק במרוקו המזרחית, שילוב במלאכות הכסף, ניסיון הפרוטקטורט וימי Vichy, ולאחר מכן הפיזור הגדול של המחצית השנייה של המאה העשרים [Une certaine histoire des Juifs du Maroc, 1860-1999]. שמה של Mekies, הנישא היום הרחק מאדמת מוצאו, נותר חוט דק אך עמיד המחבר את נושאיו אל הזיכרון של Oujda, השבטים הברבריים והצורפים היהודים של המגרב. הספר הגדול הזה אינו טוען שסגר את החקירה, אלא שסימן ביושר את גבולות הידוע, הסביר והמסור, תוך הזמנת הדורות הבאים להמשיך ולחקור בארכיונים הטרם-נחקרים של מרוקו המזרחית.
