שם המשפחה Medam שייך לאותה קבוצה נרחבת של שמות יהודים צפון-אפריקאים שמקורם, פיזורם ומשמעויותיהם מחייבים גישה הן בזהירותו של החוקר הן ביחס הראוי למזכרת המשפחתית. שלא כמו לינאות' שארכיוניהן שמרו על שפע מסמכים נוטריוניים, תולדות Medam נשענות במידה רבה על שחזור סבלני, שבו האונומסטיקה משמשת כחוט מנחה בהיעדר כרוניקות רציפות. המקור המרכזי לכל מי שמבקש להאיר שם יהודי מרוקאי נותר ספרו של Abraham I. Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc, שיצא לאור על ידי ה-Consejo Superior de Investigaciones Científicas (CSIC) במדריד בשנת 1978 — קטלוג ייחוס הסוקר, מסווג ומפרש אלפי שמות משפחה [Les Noms des Juifs du Maroc].
פרק מבואי ראשון זה נועד לכוון את הקורא. אין מדובר בשאיפה לגנאלוגיה רציפה, מתועדת מסמך אחר מסמך, מאב-קדם אפוני עד ימינו — שאיפה כזו תהיה, עבור רוב המשפחות היהודיות הצפון-אפריקאיות, פיקציה. מדובר אפוא בניסיון לאגד יחדיו את מה שהאונומסטיקה מאפשרת להסיק, את מה שההיסטוריה הכללית של הקהילות היהודיות במגרב מאפשרת להקשיר, ואת מה שהזיכרון המשפחתי, כאשר הוא קיים, מאפשר להעביר הלאה. שמה של Medam, על פי מבנהו, צלילו ותחום הפצתו המשוער, נחתם באופק היהדויות המגרביות, בין מסורת בעל פה לבין עקבה כתובה [Les Noms des Juifs du Maroc].
שאיפתו של הספר הגדול הזה היא אפוא כפולה: לכבד את זיכרונה של לינאה ולהתמודד עמו, בכל פעם שניתן, עם הדיוק שמחייבים הארכיון והמחקר המלומד. במקום שהתיעוד חסר, ימצא הקורא סמנים ישרים המצביעים על המעמד האפיסטמי של כל קטע — מן העובדה המוכחת ועד לשערה המודעת לעצמה.
כדי להבין שם משפחה כמו Medam, יש להבין תחילה את ההיגיון הכולל העומד ביסוד יצירת שמות המשפחה היהודיים במרוקו. ספרו של Abraham Laredo נותר כאן הכלי הבלתי-נמנע: הוא מבחין בין מספר קטגוריות עיקריות של שמות משפחה — שמות ממקור מקראי ועברי, שמות טופונימיים המפנים לעיר או לאזור, שמות הנגזרים מן הערבית או מן הברברית, שמות מקצוע, כינויים, ושמות ממקור איברי שהביאו עמם גולי חצי-האי לאחר 1492 [Les Noms des Juifs du Maroc].
טיפולוגיה זו אינה אמצעי סיווג גרידא: היא משקפת את העומק ההיסטורי של יהדות מרוקו, אחת העתיקות שבדיאספורה המערבית. הקהילות היהודיות במרוקו כללו, בתיאור כולל, את התושבים — הילידים, שישבו בארץ מאז ומקדם, לעיתים מן העת העתיקה, ומרביתם ערבו או ברברו — ואת המגורשים, גולי ספרד ופורטוגל אשר החל מסוף המאה החמש-עשרה ייסדו מחדש את הקהילות העירוניות הגדולות של Fès ,Meknès ,Tétouan ו-Salé, כשהם מביאים עמם את שפתם, את ליטורגיתם ואת שמותיהם האיבריים [Les Noms des Juifs du Maroc].
שם משפחה משתייך אפוא כמעט תמיד לשכבה אחת: הצליל והמורפולוגיה של שם מכוונים לעבר מקור ערבי-ברברי מקומי, או להפך — לעבר מורשת ספרדית. יש לנקוט זהירות בכל זאת, שכן תופעות של ערבוב משני, של תעתיק משתנה לפי השפה המינהלית (ערבית, ספרדית, צרפתית), ושל עיוותים בעל-פה ערבבו פסים רבים. שם אחד יכול להיות ידוע בכמה איותים — עם אות ידיעה או בלעדיה, עם עיצורים דגושים המרוּנדרים בדרכים שונות — דבר המקשה על זיהוי ודאי של לינאז'. לכן Laredo מלווה רבות מן הערכים בהסתייגויות מפורשות, המציינות מתי אטימולוגיה נותרת בלתי-וודאית או רב-משמעית [Les Noms des Juifs du Maroc].
שם Medam יש לקרוא אפוא בהקשר זה. קוצרו, מבנהו העיצורי הפשוט (M-D-M) וסיומתו מזמינים לבחון מספר השערות, שייבדקו בפרק הבא, מבלי לכריע אי-פעם מעבר למה שהאינדיקציות מתירות.
האטימולוגיה של השם Medam אינה ניתנת לקביעה בוודאות, והיושרה העריכתית מחייבת להציג את הכיוונים האפשריים כהשערות מתחרות ולא כמסקנות. מספר נתיבים ראויים לבחינה, כל אחד מהם עקבי עם שכבה אחת מן היהדות המגרבית.
השערה ראשונה קושרת את השם לשורש שמי. בעברית כבערבית, העיצור dam (דם / دم) מפנה ל"דם", ובאונומסטיקה השמית מצויות תצורות הבנויות על שורש זה. ברם, קריאה כזו נותרת ספקולטיבית בהיעדר אישור ישיר בקטלוגים הרפרנסיאליים, ואין כל הצדקה לכפות אותה; היא מוזכרת כאן כנתיב אפשרי בלבד, לא כוודאות [Les Noms des Juifs du Maroc].
השערה שנייה, זהירה יותר, רואה ב-Medam גרסה בעל-פה או תמלול משובש של שם סמוך המתועד טוב יותר. שמות המשפחה היהודיים המרוקאיים מציגים לעתים קרובות צמדים גרפיים, שבהם הוספה או נפילה של תנועה, כפילות עיצור או השפעת כינוי הייחוס הערבי "m'" משנים במידה ניכרת את מראה השם מבלי לשנות את מהותו. מנקודת מבט זו, Medam עשוי להוות צורה נגזרת, מקוצרת או דיאלקטית של שם נפוץ יותר — דבר שרק בדיקה של פנקסי הקהילה המקומיים יכולה לאשש [Les Noms des Juifs du Maroc].
נתיב שלישי שייך לרישום של כינויים או שמות מקצוע, קטגוריה עשירה באונומסטיקה המגרבית, שבה תכונה גופנית, תפקיד או מעלה מוסרית נקבעים בסופו של דבר כשם משפחה תורשתי. הגיון זה, המתועד היטב עבור שמות מגרביים רבים, נותר כאן השערתי בהיעדר עדות מפורשת [Les Noms des Juifs du Maroc].
סמן ההצלבה מוצדק כאן במלואו: המוּסֶרֶת המשפחתית, אם שמרה על הסבר שהועבר לגבי השם, ראוי שתעומת מול השערות מלומדות אלו. לעתים קרובות, האטימולוגיה "המשפחתית" והאטימולוגיה "המלומדת" סותרות זו את זו — הראשונה מעדיפה הסבר נאצל או אדוק, השנייה מוצא פרוזאי יותר. החוקר הישר מחזיק את שתיהן יחד מבלי לערבב ביניהן.
אם מקבלים את העיגון המרוקאי, או באופן רחב יותר המגרבי, של השם Medam, ראוי לשרטט את הגאוגרפיה הסבירה של הלינאה. היהדות המרוקאית התפרשה על פי דואליות פורייה בין הקהילות העירוניות הגדולות לבין רשת צפופה של קהילות כפריות, בעיקר באטלס ובעמקים הפרה-סהריים, שבהם חיו יהודים השרשים עמוקות בקרקע הברברית [Les Noms des Juifs du Maroc].
שמות בעלי הד מקומי, שאינם נושאים את חותם המורשת האיברית, מצויים לעיתים קרובות יותר בקהילות הפנים — הסוס, התפילאלת, שולי האנטי-אטלס — מאשר במרכזים הספרדיים הגדולים שבצפון כגון Tétouan או Tanger, שהיו מושפעים באופן ישיר יותר מגל מגורשי ספרד. מבלי שניתן לאתר בוודאות את מוצא Medam, מורפולוגיית השם מאפשרת למקמו יותר בצד השכבות הילידיות מאשר בצד הלינאות האיבריות — השערה הטעונה אימות מתוך המקורות הקהילתיים המקומיים [Les Noms des Juifs du Maroc].
גאוגרפיה זו אינה קפואה לעולם. יהודי מרוקו חוו, לאורך הדורות, תנועות נדידה משמעותיות: הגירות פנימיות הקשורות לרעב, למגפות או לאי-ביטחון, עקירה לעבר הנמלים האטלנטיים בתקופת הפרוטקטורט, ולאחר מכן גלי הגירה גדולים במאה ה-XX לישראל, לצרפת, לקנדה ולאמריקה הלטינית. לינאה הנושאת את השם Medam, כמו רבות אחרות, ככל הנראה עקבה אחר מסלולים אלה, ונפוצה מאדמת מוצאה אל מרכזי הדיאספורה העכשווית. שחזור מסעות אלה נעוץ בארכיוני ההגירה, ברשימות הקונסיסטוריה ובזיכרונות המשפחתיים, יותר מאשר בקטלוגים האונומסטיים.
מעבר לאטימולוגיה ולגאוגרפיה, שם משפחה חי קודם כל בתוך מארג החיים הקהילתיים. לשאת את השם Medam, במלאח מרוקאי או בעיירה בהרי האטלס, פירושו להשתייך למשפחה, למשפחה מורחבת הרשומה בתוך הרקמה הצפופה של קהילה שבה נקשרו נישואין, סולידריות, תפקידים דתיים וחובות צדקה.
פרק זה משתייך במודע לרשות הזיכרון והמסורת, שכן המסורות בעל-פה — סיפורי הסבים, הייחוסים השמורים בכתובות (חוזי נישואין), כתובות בתי הקברות — הן ששמרו על עקבותיה יותר מן הארכיונים המנהליים. בתרבות היהודית המרוקאית, השם עבר מדור לדור לפי נוהגים מוגדרים: הילד קיבל לרוב את שם אביו או אמו של אחד מהוריו, או שם אב-קדמון מכובד, וכך הנציח את הזיכרון המשפחתי מדור לדור, ואילו שם המשפחה הבטיח את המשכיות הלינאז' [Les Noms des Juifs du Maroc].
החיים הדתיים קצבו את הקיום: שמירת שבת ומועדים, הלימוד בסלאת (בית הכנסת) של השכונה, הכבוד לקדושים — הצדיקים — ששריניהם היו יעד לעליות רגל, ההילולות. משפחה כמו Medam הייתה שותפה לאותה אדיקות עממית עזה, המיוחדת ליהדות מרוקו, שבה המיסטיקה, הוקרת הרבנים והקשר למקומות הקדושים היוו את לב הזהות.
מה ששומר הזיכרון המשפחתי מסיפורים כאלה — אב-קדמון שהיה רב, אומן ידוע, דמות של גמילות חסדים — הוא מורשת יקרת-ערך. על הצאצאים לאספה, ובמידת האפשר, להתמודד עמה מול המקורות הכתובים: שטרי נישואין, רשימות משלמי המסים הקהילתיים, פנקסי קבורה. החיבור הנוכחי קורא לאמונה כפולה זו, מבלי לערבב את הסיפור המסור עם העובדה המתועדת.
גורלן של משפחות יהודיות מרוקאיות במאה העשרים התהפך על ידי תמורה חסרת תקדים. הקהילה, שמנתה כמה מאות אלפי נפשות לאחר מלחמת העולם השנייה, ידעה החל משנות 1948–1956 ועד לעשורים שלאחר מכן גל הגירה מסיבי שצמצם את נוכחותה במקום עד לרמה שיורית בת ימינו [Les Noms des Juifs du Maroc].
המשפחה Medam, כדוגמת הרוב המכריע של המשפחות היהודיות במרוקו, נסחפה ככל הנראה בגל זה. שלושה מוקדי קליטה מרכזיים עיצבו את הדיאספורה המודרנית הזו: ישראל, שבה השתקעו הכמויות הגדולות ביותר; צרפת, ארץ הפרוטקטורט ושפת ההוראה של Alliance israélite universelle, שמשכה אליה בורגנות עירונית מצרפתת; והיבשת האמריקאית — קנדה, ובמיוחד מונטריאול הדוברת צרפתית, וכן קהילות באמריקה הלטינית ובארצות הברית.
לפיזור זה היו השלכות על השם עצמו. משנכתב בכתב לטיני או עברי בהתאם לארצות הקליטה, עשוי שם המשפחה Medam לשאת קביעות כתיב חדשות, צרפות או עיבוריות. עקבותיה של לינאה'ה ניתן לאתר מעתה בארכיוני הקונסיסטוארים הצרפתיים, במרשמי ישראל, ובתעודות מעמד האישי של ארצות ההתיישבות — מקורות שממשיכים את פנקסי הנומסטיקה המגרביים בתקופה המודרנית.
עבור הגנאלוג, שלב זה הוא בו-זמנית המתועד ביותר והמרגש ביותר: זהו השלב שבו השמות, שנשאו זמן רב בעלטת הקהילות המסורתיות, נכנסים לאור המלא של הארכיון המודרני. שחזור מסעם של Medam ממלאח מרוקאי אל מטרופולינים של הדיאספורה מחייב הצלבת מקורות אלה, תוך מודעות לכך שכל הגירה עשויה הייתה לפרק, לעצב מחדש או להחיות את זיכרון השם.
בסיומו של מסע זה, השם Medam נראה פחות כוודאות סגורה ויותר כאסופה של השערות מתכנסות, המושרשות בתולדות היהדות המגרבית. האונומסטיקה, המשורתת באופן מופתי על ידי חיבורו של Abraham Laredo, מספקת את המסגרת הפרשנית; ההיסטוריה הכללית של הקהילות היהודיות במרוקו מאירה את הרקע; והזיכרון המשפחתי, לבסוף, שומר בתוכו את הבשר החי [Les Noms des Juifs du Maroc].
הספר הגדול הזה לא ביקש להמציא ייחוס רציף שם שהמקורות נעדרים. הוא העדיף לאמץ את אי-הוודאות, להבחין בקפידה בין המבוסס לבין הסביר והמשוער, ולהזמין את הצאצאים להמשיך בחקירה. שכן תולדות לינאז׳ אינן נכתבות אף פעם באחת ולתמיד: הן ניזונות מהרשומות שטרם נחקרו, מהסיפורים שטרם נגלו, מאבני המצבות שטרם פוענחו. השם Medam, כמו שמות יהודיים צפון-אפריקאיים רבים כל כך, ממתין אפוא לחוקרים וליורשים שידעו, מחר, להפגיש את הארכיון עם הזיכרון כדי לגלות את מלוא עומקו.
