מעטים הם שמות המשפחה היהודיים הנושאים עומס סמלי כה רב ככינוי מיימון. שמות זה, הנגזר מן הערבית maymūn — "האשרי", "המוּצלח מגורל" — מציין תחילה דמות יחידאית, אביו של אדם, ואחר כך, בחסד הדורות הבאים, שושלת שלמה שההיסטוריה זיהתה אותה עם גאוניותו של אחד מבניה בלבד: רבי משה בן מיימון, שהמסורת הלטינית קראה לו Maïmonide וזיכרון ישראל הנציח אותו בראשי התיבות הרמב"ם (רבי משה בן מיימון). <cite index="0-1">נולד בקורדובה ומת בפסטאט שבקהיר העתיקה, משה בן מיימון מגלם שלושה היבטים מרכזיים של היהדות הימי-ביניימית, לאחר שאביו חינך אותו לתלמוד ולפילוסופים הערבים בספרד</cite> [Encyclopaedia Universalis, Maïmonide].
שושלת מיימון אינה אפוא משפחה כשאר המשפחות: היא עץ הייחוס של שושלת רוחנית וקהילתית שמן האנדלוסיה המורבאטית ועד מצרים של הממלוכים חצתה חמישה דורות מוּכחים של רבנים, דיינים, רופאים ונגידים — ראשי יהדות המזרח שזכו להכרה רשמית. הספר שלפנינו מבקש לשחזר מסלול זה תוך הבחנה קפדנית בין מה שהארכיון מבסס, מה שהמחקר מסיק ומה שהזיכרון מוסר. שכן גורל בני מיימון נשמע לשתי לוגיקות כאחת: זו הניתנת לאימות — של שטרות, קולופונים ושאלות ותשובות; וזו הרחבה יותר, של אגדה למדנית שביקשה לעשות את הרמב"ם ל"משה אחר", מחוקק חדש של ישראל [Hayoun, 1994].
ספרנו ילך בעקבות חוט הגלות. שכן היסטוריית בני מיימון אינה ניתנת להפרדה מן המשבר האלמוחאדי הגדול, שבאמצע המאה השתים-עשרה שבר את הקונביבנסיה האנדלוסית והטיל על כבישי צפון אפריקה והמזרח את האליטה האינטלקטואלית של יהדות ספרד בשיא עידנה הזהוב. מתוך שבר זה נולד, בפרדוקס גמור, היצירה השיטתית ביותר של המחשבה היהודית בימי הביניים.
בית מַיְמוֹן שורש שורשיו בקוֹרְדוֹבָה של השליש הראשון של המאה השתים-עשרה, בירתו הנפולה של הח'ליפות האומיית אך עדיין מוקד קורן של התרבות היהודית-ערבית. המשפחה השתייכה לאצולה הרבנית של העיר: לפי המסורת שקיבל מַיְמוֹנִידֶס עצמו בקולופון לפירושו למשנה, היא ייחסה עצמה לשרשרת ארוכה של דיינים וחכמים המתפרשת, דור אחר דור, עד למאסטרי התלמוד.
האב, רבי מַיְמוֹן בן יוסף, שמו של הלינייה, היה דיין — שופט רבני — של קוֹרְדוֹבָה, תלמידו של רבי יוסף אבן מיגאש, שהיה בעצמו יורשה של בית-מדרשו של יצחק אלפסי. הוא הוא שחינך את בנו בשתי הדיסציפלינות של הדעת: תורה שבעל-פה של ישראל ומדעי החול של הפילוסופים הערבים. <cite index="0-1">משה בן מיימון חונך על-ידי אביו בתלמוד ובפילוסופים הערבים בספרד, ולאחר מכן במרוקו</cite> [Encyclopaedia Universalis, Maïmonide]. תאריך לידתו של משה נותר שנוי במחלוקת: <cite index="0-3">יליד קוֹרְדוֹבָה, נולד מַיְמוֹנִידֶס בשנת 1135 או 1138 ונפטר בשנת 1204</cite> [Encyclopaedia Universalis, Maïmonide], בערב הפסח, לפי המסורת המקובלת ביותר בקרב הכרוניקנים של ימי הביניים.
העולם שבו נולדה דור זה היה זה של חצי האי האיברי היהודי, מחולק בין ממלכות הצפון הנוצריות, שנמצאו בשיא התרחבותן בעקבות הרקונקיסטה, ובין דרום מוסלמי בתהליך של התפרקות. חצי האי היווה אז גבול נד ממש, שבו ניהלו הקהילות היהודיות מו"מ על הישרדותן בין כוחות יריבים [Ray, 2006]. החיים היהודיים באל-אנדלוס נשענו על ארגון קהילתי צפוף, שהיו לו בתי-דין, אקדמיות ומוסדות צדקה, שהפכו את הקהילה האנדלוסית לדגם של אוטונומיה משפטית ותרבותית [Assis, 2004]. בקרקע פורייה זו נוצרה התרבות האנציקלופדית של בית מַיְמוֹן — שליטה בדין התלמודי, ברפואה, באסטרונומיה ובפַלְסַפָה.
האיזון הקורדובי התנפץ ב-1148, עת כבשו האלמוהדים, שושלת ברברית שבאה מהמגרב, את האנדלוסיה, והטילו על היהודים ועל הנוצרים בחירה קטלנית: התאסלמות, גלות או מוות. <cite index="0-3">מיימוניד נאלץ לברוח לאפריקה עודנו ילד, לאחר שהאלמוהדים כבשו את האמירות</cite> [Encyclopaedia Universalis, Maïmonide]. משפחת Maïmon ידעה אז כמעט שני עשורים של נדודים בדרום חצי האי ובמגרב.
הקהילות היהודיות של האנדלוסיה המערבית, כגון זו של Séville, ספגו מהלומה ישירה ממפץ זה, אשר שם קץ לנוכחות רציפה של מאות שנים, ופיזר את אליטותיהן לעבר המזרח וצפון נוצרי [Borrero Fernández, 1985]. לפי השערות מתכנסות של הביוגרפים, פנו בתחילה בני Maïmon לדרום ספרד הסוערת עדיין, טרם חצו את המצר. בסביבות 1160 השתקעה המשפחה בFès, באופן פרדוקסלי בלב ליבה של האימפריה האלמוהדית. שם, בעיר שתישאר עוד זמן רב מרכז חשוב של היהדות המגרבית, המשיך הצעיר Moïse את השתלמותו הרפואית, וכתב ככל הנראה את אִגֶּרֶת הַשְּׁמַד, שבה הוא משתדל להרגיע את מצפונם של יהודים שנאלצו להסתיר את אמונתם.
משנעשתה המצב בלתי נסבל, שבה המשפחה לדרך בסביבות 1165: עלייה לרגל לארץ ישראל לזמן קצר, ולאחר מכן השתקעות סופית במצרים. במהלך שנות ניסיון אלה נפטר רבי Maïmon ben Joseph, ואחיו הצעיר של Moïse, David, סוחר אבני חן, נספה באסון בנפילת ספינה בים — מותו הרס את עתידו של האדון ושרק אותו בצער ממושך. נדודים אלה משקפים דפוס רחב יותר: ניידותן של האליטות הרבניות בין חצי האי האיברי לבין המזרח שרטטה מחדש את מפת האינטלקטואליות של היהדות בימי הביניים, כפי שתמחיש מאוחר יותר, בכיוון הפוך, הגירת האשכנזים לעבר Tolède [Ray, 2004].
במצרים, בפוסטאט, מצאה המשפחה לבסוף מקלט של קבע. משה בן מיימון הפך שם למנהיגה הרוחני המוכר של הקהילה, ולאחר מות אחיו אימץ במלואה את מקצוע הרפואה. <cite index="0-3">יצירתו, שנכתבה ברובה בקהיר — שם שימש רופא בחצרו של Saladin —, הופכת אותו לאחת מן הדמויות הגדולות של היהדות בימי הביניים</cite> [Encyclopaedia Universalis, Maïmonide]. מוניטין הפרקטיקן שלו הביאו לכך שנקשר לסביבתו של הווזיר al-Fadil, איש אמונו של הסולטאן האיובי.
בפוסטאט נוצרו שלוש היצירות הגדולות אשר הבטיחו ללינאה את אלמוותה. תחילה פירוש המשנה, בערבית, שהושלם בשנות השלושים לחייו וכולל את שלושה עשר עיקרי האמונה המפורסמים. לאחר מכן משנה תורה, הקודיפיקציה המונומנטלית של כלל ההלכה היהודית, כתובה בעברית צלולה, שביקשה להייתר את הצורך לפנות לתלמוד עצמו לצורך הפרקטיקה היומיומית. ולבסוף מורה הנבוכים (Dalālat al-ḥā'irīn), סומא פילוסופית שנועדה לפייס בין ההתגלות המשאית לבין השכל האריסטוטלי [Maïmonide, Le Guide des égarés, 1979].
היקפה של יצירה זו מצדיק את התואר שהעניקה לו הדורות הבאים, המרוכז במאמר: «ממשה עד משה לא קם כמשה.» ההיסטוריון Maurice-Ruben Hayoun הראה כיצד מיימון תפס את עצמו כ«משה אחר», מנחה חדש לעם תועה בין האמונה לפילוסופיה [Hayoun, 1994]. השפעת מורה הנבוכים הייתה כה רבה עד שהפך לחפץ עיון מרכזי בפילוסופיה של ימי הביניים, נלמד ומתורגם אף בתוך המחשבה הנוצרית והערבית [Pines, 1963]. מעבר לדיוק ההלכתי, היצירה המיימונית נחשבת גם לחוליה בשרשרת הארוכה של ההגות היהודית על טבע ההתגלות, שהוגים מאוחרים ימשיכו לפתחה [Heschel, 1962].
במותו של מיימון בשנת 1204, לא כבתה הכבוד עם האיש: הוא עבר, ודבר זה ראוי לתשומת לב, בדרך הדם. בנו היחיד, Abraham ben ha-Rambam (1186-1237), ירש את מקומו כנגיד — ראש רשמי של יהודי מצרים — וכרופא החצר, חרף צעירותו. יְרוּשָׁה שושלתית זו בראש יהדות המזרח היא אחד התופעות המיוחדות שבתולדות הקהילה בימי הביניים: היא הפכה את בית מיימון לבית נסיכים ממש ביהדות.
Abraham היה בו בעת שומר המורשת האבהית והוגה דעות עצמאי. הוא הגן על זכר אביו בעת המחלוקת המיימונידית הגדולה שבשנות ה-1230, שהעמידה מחנה מול מחנה — תומכי הפילוסופיה מול מתנגדיה — ולשם כך חיבר את מלחמות ה'. אך הוא היה גם מחבר יצירת מופת, הכפאיה אל-עאבידין (« המדריך המספיק לעובדי האל »), חיבור של אדיקות שפתח זרם יהודי בהשראה סופית, הדוגל בסגפנות, בכוונת הלב ובענווה כדרכי ההתעלות הרוחנית. בכך לא היה הבן מחקה גרידא: הוא הטה את המורשת הרציונליסטית לעבר מיסטיקת הלב, ועדות לכך שלא קפאה שושלת מיימון מעולם על שמריה.
הירושה ההדרגתית של הסמכות הקהילתית, שבית מיימון מספק לה את הדוגמה המפורסמת מכולן, שוקעת בתוך כלכלה כוללת של שלטון יהודי בימי הביניים, שבה משתלבים יחד יוקרה תורנית, תפקיד שיפוטי והכרה מצד השלטונות המוסלמיים [Assis, 2004]. כאן הזיכרון — שביקש שושלת קדושה — והארכיון — המתעד תפקיד רשמי שהוכר על ידי השלטון האיובי ולאחר מכן הממלוכי — עונים זה לזה ומאשרים זה את זה.
סמכותם של בית מימון לא כבתה עם אברהם. היא נמשכה מאב לבן על פני כמעט שני מאות שנה, עד שהפכה משפחה זו לשושלת הארוכה ביותר של ראשי קהל בתולדות היהדות בימי הביניים. אחרי אברהם בא בנו דוד בן אברהם מיימונידס (כ-1222–1300), שמילא את תפקיד הנגידות בתקופה סוערת, ואף ידע גלות זמנית בעכו שבארץ הקודש, בטרם שב למצרים.
לאחר מכן עברה המשרה לאברהם השני בן דוד, ומשם ליהושע בן אברהם, ולבסוף לדוד בן יהושע מיימונידס (כ-1335–1415), הנגיד האחרון הידוע של הקו הישיר, שחיבר אף הוא יצירות הלכתיות ומיסטיות בערבית ובעברית, והמשיך את הנימה הדתית שהניח ממנו אבי-אביו הרחוק אברהם. עמו, ועם עקירתו לדמשק ולחלב בסוף המאה הארבע-עשרה, נעלמת שושלת הנגידים המיימוניים של קהיר ממקורות ההיסטוריה. הרציפות של בית זה, המעוגנת במסמכי גניזת קהיר — אוצר הארכיונים הקהילתיים שנתגלה בבית הכנסת בן עזרא בפוסטאט — מאפשרת לשחזר בסבירות גבוהה, אם לא תמיד בוודאות מוחלטת, את שרשרת הדורות.
מעבר לקו הביולוגי, שמם של מימון ויוקרתם נפוצו בכל קהילות הגולה הספרדיות. לאחר גירוש 1492, תבעו לעצמן משפחות מצפון אפריקה — ממרוקו, מתוניסיה ומאלג'יריה — זיקה, ממשית או כבוד-שמית, לבית קורדובה. המרכזים הגדולים של יהדות המגרב, מפאס, שארכיוני המלאח שלה שומרים את עקבות ההתמסרות לזיכרון המיימוני [Archives du Mellah de Fès], ועד לקהילות התוניסיות שבדרכן להתחדשות [Rubinstein-Cohen, 2011], הנחילו את זכרו של הרמב"ם כמורשה משותפת. המסורת ההלכתית הספרדית, כפי שהיא מתבטאת עוד במאה התשע-עשרה בשו"ת של גדולי המרוקאים כאברהם אנקאווה, נותרה חבה עמוקות לסמכותו של משנה תורה [Ankawa, Kerem Hemed, 1871] [Encyclopedia.com, Ankawa].
אם הרצף הביולוגי של הנגידים דעך מן המקורות עם פתחו של המאה החמש-עשרה, שמו של מימון זכה לחיים שניים — סמליים בלבד, ואף על פי כן עצומים. בתודעה הקולקטיבית של ישראל, "בית מימון" חדל לציין משפחה ונעשה מטאפורה למצוינות אינטלקטואלית ורוחנית. אין מספר לקהילות, לישיבות ולמוסדות שהעמידו את עצמם תחת חסותו של הרמב"ם; ואין מספר אף למשפחות שללא כל ראיה מסמכית העבירו מדור לדור את גאוות המוצא המימוני.
זיכרון מועבר זה שייך פחות לתחום הגנאלוגיה מאשר למיתוס המכונן. הוא מבטא את צורכו של עם נפוץ להשרות שורשים בדמות אב, שהיה כאחד חכם, רופא, דיין ופילוסוף — אדם שלם שבו מתפייסים התורה והשכל. קברו המיוחס של הרמב"ם בטבריה שבגליל נותר עד היום מקום עלייה לרגל שאליו שוטפת הדבקות העממית — אות לכך שלינאז' מימון שייך מעתה לאגדה הקדושה לא פחות מאשר להיסטוריה. פרק זה, יותר מכל אחר, שייך לרגיסטר של הזיכרון: הוא אוסף מורשת שהתקבלה בידינו, לא עובדה שמארכיון.
ראוי כאן, כהיסטוריון, לסמן את הגבול שבין המבוסס לבין המסור. שכה רבות ממשפחות הספרדים מייחסות את עצמן לבית מימון — זהו עובדה סוציולוגית מאושרת; שייחוס זה מבוסס מבחינה גנאלוגית בכל מקרה ומקרה — זהו עניין של מסורת ולא של הוכחה. גדולת השם מחייבת זהירות: לכבד את הזיכרון אין פירושו לבלבל אותו עם הארכיון.
ההיסטוריה של שושלת Maïmon מתארת משל מופתי של גורל יהודי בימי הביניים: זה של אליטה אנדלוסית שנתלשה מאדמתה באלימות האלמוחדים, הושלכה אל דרכי הגלות, והפכה את פיזורה ליצירה. מ-Cordoue אל Fès, מ-Fès אל Fostat, נשאו ה-Maïmon עמם הון של דעת שלא נס ליחו בתלאות הנדודים, אלא התגבש בהם ליצירה שממנה חי היהדות כולה עד היום.
שלושה מאפיינים מגדירים בית זה. ראשית, הרציפות השושלתית: לפחות חמישה דורות של negidim התחלפו בראשות יהדות מצרים — עובדה שאין לה אח ורע. שנית, הפריוֹן האינטלקטואלי: מ-Maïmon הדיין ועד David ben Joshua המיסטיקן, כל דור הניב יצירה, והשושלת ידעה לעבור מן הרציונליזם האריסטוטלי אל הדתיות שבהשראת הסופיות מבלי לנתק את החוט. ולבסוף, ההיקף האוניברסלי: באמצעות מורה הנבוכים ומשנה תורה חדלו ה-Maïmon להשתייך לקהילה אחת בלבד, והפכו לנחלת כלל הגלויות — ספרדיות ואשכנזיות כאחת [Hayoun, 1994] [Pines, 1963].
ואולם, בסוף מסע זה נותרת גם חלקת הצל. הארכיון — קולופונים, שאלות ותשובות, מסמכי הגניזה — שופך אור ודאי על חמישה או שישה הדורות הראשונים; מעבר לכך מתמוססת השושלת בזיכרון הגלויות ובתביעה הסמלית. המתח הפורה הזה בין המבוסס ובין המסוּפָּר, בין האיש ובין המיתוס, הוא שהופך את שם Maïmon לא רק לשמה של משפחה, אלא לשמו של מורשת חיה.
