שם המשפחה Letzter משתייך למשפחה הענפה של שמות יהודיים אשכנזיים שנוצקו במרחב דובר הגרמנית, בצומת שבין הגרמנית והיידיש. משמעותו הסמנטית מיידית ושקופה: letzter פירושו בגרמנית "האחרון", "הסופי", "זה הבא בסוף". אולם דווקא בהירות זו מחייבת זהירות, שכן באונומסטיקה היהודית, בהירותו של מונח אינה ערובה לבהירות תולדותיו. ספרי העיון הגדולים — ובראשם מילוני Alexander Beider המוקדשים לשמות משפחה יהודיים של האימפריה הרוסית, ממלכת פולין וגליציה, וכן מילון השמות היהודיים-גרמניים של Lars Menk — מסווגים סוג זה של שמות כ"שמות מלאכותיים" או "שמות נוי ותיאוריים", כלומר שמות שאומצו או הוענקו במסגרת גלי קביעת שמות המשפחה הגדולים במאות ה-18 וה-19 [מילוני שמות המשפחה היהודיים ממזרח אירופה ושמות יהודיים-גרמניים].
אין מטרתו של הספר הגדול הזה לשחזר שושלת רצופה — שכן התיעוד אינו מאפשר זאת — אלא להאיר את המרחב ההיסטורי, הלשוני והתרבותי שבו שם כזה יכול היה להיוולד, להיות מועבר ולנדוד. נבחין בקפידה בין מה ששייך לארכיון המבוסס, בין מה שנובע מהסקה סבירה, ובין מה שמשתייך לזיכרון ולמסורת. השם Letzter, בייחודיותו, מזמין במיוחד את ההתבוננות בראשיתות ובסופיות, בגלות ובמסירה — נושאים יסודיים בחוויה היהודית.
המילה הגרמנית letzter היא שם תואר במעלה העליונה (סופרלטיב), הנגזרת מן הגרמנית הגבוהה התיכונה le(t)z, קרובה לגרמנית הגבוהה העתיקה, ומציינת את מה שתופס את המקום האחרון בסדרה — בזמן, במרחב או בהיררכיה. באידיש המערבית, שדוברה בקהילות האשכנזיות בתחום הדוברות הגרמנית, הייתה הצורה המקבילה קרובה מבחינה פונטית, וכך יכול השם להיקלט באיות גרמני תקני. קרבה זו בין הגרמנית הסטנדרטית ובין הסובסטרט האידי היא תכונה אופיינית לשמות משפחה שנוצרו בתחומי האימפריה ההבסבורגית ובמדינות הגרמניות [מילוני שמות המשפחה היהודיים של מזרח אירופה ושל יהודי גרמניה].
קבוצת השמות התוארניים — Letzter, כמו Neuer ("החדש"), Grosser ("הגדול"), Kleiner ("הקטן"), Alter ("הישן") — נבדלת משמות מקצועיים, טופונימיים או פטרונימיים במובן המדויק. שמות עצם אלה, שנגזרו משמות תואר, מציינים תכונה, מעמד או מיקום. בענין Letzter במיוחד, קיימות כמה דרכי פרשנות זו לצד זו, מבלי שאחת מהן מתחייבת בהכרח — שכן לא נשתמרו שטרות לכל נושא השם. השם יכול היה לציין בן-הצעיר, את הילוד האחרון במשפחה; ויתכן שבמשפחות אחרות הוא שיקף מיקום מינהלי שרירותי שהעניק פקיד מפקד האוכלוסין. יש להזכיר בהקשר זה, כי על פי המחקרים הקלאסיים בתחום, חלק ניכר מן השמות היהודיים באימפריה האוסטרית נכפו מבחוץ, לעיתים בצורה שרירותית ואף משפילה, במהלך קמפיינים של גרמוניזציה של שמות [מילוני שמות המשפחה היהודיים של מזרח אירופה ושל יהודי גרמניה].
ייחודיותו של Letzter נעוצה בנדירותו היחסית. בניגוד לשמות תוארניים נפוצים מאוד, הוא נמנה עם הצורות הפחות שכיחות, דבר המקשה על המעקב הגנאלוגי אחריו, אך גם הופך כל הופעה שלו — שעה שהיא מתגלה — למשמעותית פוטנציאלית יותר. עם זאת, כל טענה על מקור שורשי יחיד תהא מוגזמת: ההיגיון של שמות אלה הוא היגיון של אימוצים מרובים ובלתי תלויים זה בזה, בתקופות ובמקומות שונים.
ההקשר המכריע לצמיחתם של שמות משפחה יהודיים קבועים במרכז אירופה הוא זה של הרפורמות הנאורות שבמחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה. במלוכת ההבסבורגים, צו הסובלנות של הקיסר Joseph II, ובעיקר הצו משנת 1787, כפו על יהודי האימפריה לאמץ שם משפחה גרמני קבוע ותורשתי, לצרכי פיקוח פיסקלי, צבאי ומינהלי. במסגרת זו — ובפרט בגליציה, הפרובינציה האוסטרו-הונגרית שהפכה לאחר חלוקת פולין הראשונה למוקד מרכזי של יהדות האשכנז — נולדו שמות אינספור בנוסח גרמני, ובכלל זה צורות תוארניות כגון Letzter [מילוני שמות המשפחה היהודיים של מזרח אירופה ויהודית-גרמנית].
התהליך היה בלתי אחיד ולעתים קרובות אלים. במקום שבו יכלו משפחות לבחור שמות מכובדים — שנבנו לרוב משורשים פלורליים, מינרליים או לומינסנטיים (-blum, -stein, -gold, -berg) —, ניתנו לאחרים שמות פשוטים יותר, ואף משפילים, לפי שיקול דעתם של הממונים על הרישום או בשל שחיתותם. שמות של מיקום ודרגה, ובכלל זה Letzter, נמנים עם אותו רפרטואר מינהלי שבו השתזרו בל-יינתקו רצון הפרט וערבוביית הלשכה. Beider מדגיש עד כמה מחייבת שחזור משמעותו המקורית של שם נתון זהירות יתרה: אותה מילה עצמה עשויה לכסות על מניעים מנוגדים, בהתאם ליישוב שבו נרשמה [מילוני שמות המשפחה היהודיים של מזרח אירופה ויהודית-גרמנית].
בממלכת פולין, תחת שלטון רוסיה לאחר ועידת וינה, ובפרובינציות המערביות של האימפריה הרוסית, הניבו מסעות דומים — אם כי מאוחרים יותר ובלתי אחידים — אף הם שמות בנוסח גרמני, שעוברו דרך היידיש. כך עוקבת מפת נושאי השם Letzter אחר קווי ההתיישבות הגדולים של יהדות האשכנז: גליציה, פולין המרכזית, ספר האימפריה הרוסית, עם המשכים מאוחרים לכיוון וינה, בודפשט, ולאחר מכן, בעקבות גלי ההגירה, מערב אירופה ואמריקה. מסלולים אלה שייכים, ברובם המכריע, לתחום השחזור הסביר יותר מאשר לתיעוד מעשה מתן השם עצמו.
שם אינו לעולם סימן מינהלי טהור: הוא מהדהד עם דמיונם של הנושאים אותו. ואכן, "האחרון" תופס מקום רב-משמעות במסורת היהודית. דמות השארית, הניצול, העד האחרון לעולם שנבלע, חוצה את ההיסטוריה של הקהילות המפוזרות. Lionel Lévy, במחקרו על הקהילה היהודית של Livourne, כינה את ספרו בדיוק Le dernier des Livournais [Lévy, 1996], ונתן בשר ודם למודעות החדה הזו של סוף עולם — זו של קהילה ספרדית מפוארת שהגיעה לשקיעתה. אף שהמקרה הליוורנאי שייך לעולם הספרדי ולא האשכנזי, הוא ממחיש כיצד רעיון "האחרון" מגבש את זיכרונה של קהילה על סף היעלמות [Lévy, 1996].
הדהוד זה נכנס לדו-שיח עם אחד הנושאים העמוקים ביותר במחשבה היהודית: הגלות. Yitzhak Baer, בניתוחו את דמיון הגלות ביהדות, הראה עד כמה המודעות לגלות מעצבת את תפיסת הזמן היהודית, המתוחה בין האובדן הקדמון לבין ציפייה לגאולה הנדחית תמיד [Baer, 2000]. לשאת שם שמשמעו "האחרון", באופק שכזה, אינו יכול להיות ניטרלי: הוא חורת את מי שמקבלו בתוך זמניות של סוף וציפייה, שבה האחרון הוא גם, במהיפוך משיחי, זה שקודם להתחלה מחדש [Baer, 2000].
יש עם זאת לסמן כאן את הגבול המתודולוגי. אין כל הוכחה שנושאי השם Letzter לאורך ההיסטוריה תפסו את שם משפחתם במשלב רוחני זה; המקור הראשוני היה לרוב מינהלי ופרוזאי. אך ההיסטוריה של שם היא גם זו של המשמעויות שנושאיו, לאורך הדורות, העמיסו עליו רטרואקטיבית. בנקודה זו הזיכרון והארכיון נענים זה לזה, מבלי להתמזג.
כדי להבין את חיי היום-יום של משפחה בשם Letzter, יש לצייר בדמיוננו את עולם השטעטלים והערים של גליציה ופולין במאה התשע-עשרה — הסביבה הסבירה ביותר להשתרשות שם משפחה זה. יהדות מזרח אירופה, שהייתה מאורגנת בצפיפות סביב בית הכנסת, בית המדרש והמוסדות הקהילתיים, ידעה אז מתחים עמוקים בין החסידות הקורנת מחצרותיה השושלתיות, זרם המתנגדים שהתנגד להתלהבות החסידית, והHaskala — שחר ההשכלה היהודית שבא מן המערב.
תסיסה רוחנית זו הזינה את היצירות הספרותיות הגדולות של המאה העשרים. Martin Buber, בכרוניקה הרומנית שלו על האפופאה הנפוליאונית דרך עולם החסידות, השיב לחיים את האווירה המשיחית והמתוחה של קהילות פולין וגליציה שנתקלו בתהפוכות מלחמות נפוליאון [Buber, 1958]. סיפורו מציג חצרות חסידיות חלוקות בפירוש אותות הזמן — חלקם ראו בנפוליאון כלי לגאולה, ואחרים — סכנה לנפש ישראל [Buber, 1958]. ברקמה חיה זו, הרווּיה תקוות וחרדות, חרתו משפחות שם משפחתן נקבע לאחרונה — ובהן, ייתכן, Letzter — את קיומן היומיומי.
כלכלת משפחות אלו נשענה על מלאכת יד, מסחר קטן, רוכלות, ולעתים חכירה או ניהול פונדקים. החיים הדתיים קצבו את הזמן; בריתות נישואין קשרו רשתות בין יישובים. אנו נותרים כאן בתחום הסביר: בהיעדר תעודות לידה, נישואין או ספרי מפקד שמורים ומיוחסים בוודאות לנושאי שם זה, אין זה לגיטימי לקבוע עיגון מקומי מדויק. המתודה הגנאלוגית מחייבת לדון בכל אירוע מתועד בנפרד, מבלי למזגם לתוך שושלת אחת מכוח השיתוף בשם בלבד.
פרשת המעבר בין המאות ה-XIX וה-XX הביאה עמה גלי הגירה אדירים שטלטלו את יהדות מזרח אירופה. הפוגרומים ברחבי האימפריה הרוסית, העוני הכלכלי שפשה בגליציה, והכמיהה לחיים חדשים — כל אלה דחפו מאות אלפי יהודים אל עבר וינה, ברלין, לונדון, פריז, ובעיקר אל ארצות הברית. שמות המשפחה נדדו עם נושאיהם, ולעיתים סבלו משיבושי כתיב בעברם גבולות ולשכות הגירה. שמו של Letzter, בצורתו הגרמנית הברורה, שמר על יציבות יחסית, אם כי עשויות היו להופיע ממנו וריאנטים בפנקסי הרישום של ארצות הקליטה.
השואה מהווה את השבר התהומי בתולדות שם זה. השמדת קהילות גליציה ופולין — לב ליבו של הריכוז האשכנזי — סחפה עמה משפחות אינספור, ואיתן את הזיכרון בעל-פה שהיה מאפשר לקשור בין נושאי שם אחד. חורבן זה הופך את הגנאלוגיה של שמות מזרח אירופה לקשה מחד ויקרת-ערך מאידך: כל שם ששרד הוא שבר שניצל. המדורים האונומסטיים הגדולים, בקובעם את הצורות ואזורי הפצתם, שותפים למלאכת שמירת הזיכרון [מילונים של שמות משפחה יהודיים ממזרח אירופה ומן הגרמנית היהודית].
באירוניה טרגית ומרטיטת-לב, שם שמשמעותו "האחרון" קיבל, לאחר שנת 1945, הדהוד חדש: הוא מעלה, מבלי שביקש זאת מעולם, את דמות הניצול, שריד הפליטה האחרון של משפחה או קהילה. משמעות זו, שהיסטוריה כפתה עליו, אינה שייכת למוצאו של השם, ואולם היא כבר הפכה לחלק בלתי-נפרד ממנו בתודעתם של הנושאים אותו היום — בישראל, בצפון אמריקה ובאירופה.
חשוב, בסיום מסע זה, להבהיר את הגישה שהנחתה אותו. הידע על שם משפחה יהודי נשען על יסוד של מקורות מדורגים. בראשם עומדים המילונים המלומדים המרכזים, על בסיס ארכיונות מס, מפקדי אוכלוסין ורישומי מעמד אישי, את הצורות המתועדות ואת פיזורן הגאוגרפי. ספריו של Alexander Beider על האימפריה הרוסית, ממלכת פולין וגליציה, וכן מילונו של Lars Menk לשמות היהודיים-גרמניים, מהווים בהקשר זה את המקורות הראשונים במעלה לכל שם בעל אופי גרמני שנשאו אשכנזים [Dictionnaires des patronymes juifs d'Europe de l'Est et judéo-allemands].
ספרים אלה מלמדים לקח של קפדנות: לשם אין מקור אחד ואוניברסלי, אלא כה מקורות כמספר האימוצים העצמאיים שידע. לייחס לכל Letzter בעולם אב קדמון משותף יהיה שגיאת מתודה. כמו כן, להסיק מן המשמעות השקופה של מילה את המניע האמיתי לאימוצה — זוהי לרוב השערה בלבד. יושרתו של ההיסטוריון מחייבת להבחין בין מה שהארכיון קובע, מה שההקשר מייתר כסביר, ומה שהמסורת מוסרת ללא הוכחה.
ההפניות הספרותיות וההיסטוריות המגויסות בספר זה — Lévy על Livourne, Baer על הגלות, Buber על העולם החסידי — אינן מתעדות ישירות את משפחת Letzter. הן נועדות להאיר את האופק התרבותי, הרוחני וההיסטורי שבו משתלב שם כזה, ולהעניק משמעות להדהודיו. ההבחנה בין תיעוד ישיר ובין הארה הקשרית חיונית לאמינותה של המלאכה.
השם Letzter — «האחרון» — מציע תמצית מרהיבה של תולדות שמות המשפחה היהודיים האשכנזיים. נולד כנראה מתוך מסעות המינהל לקיבוע שמות במלוכת ההבסבורגים ובאדמות פולין, שקוף בשפתו אך אטום במניעיו הממשיים, הלך עם נושאיו דרך ההגירות והאסונות של המאה העשרים. משמעותו עצמה, «זה הבא באחרונה», נכנסת לדיאלוג עם הנושאים הגדולים של הניסיון היהודי: הגלות, השארית, הציפייה לפתיחת דף חדש.
בחרנו שלא להמציא שושלת במקום שבו הארכיון שותק, אלא לסמן בכנות את שדה האפשרויות והסבירויות. מה שהספר הגדול הזה קובע בוודאות שייך למסגרת: השפה, ההקשר המינהלי, תחום ההפצה הסביר, ההדהודים התרבותיים. מה שהוא משאיר פתוח שייך לגנאלוגיה של כל משפחה פרטית, שרק שטרות נומינטיביים יוכלו להאיר. בשם שאומר «האחרון» טמונה בכל זאת הבטחה: שהזיכרון המועבר יהפוך כל אחרון לראשון, ושהספר הגדול יישאר תמיד פתוח לדפים חדשים.
