שם המשפחה Kupferberg — פירושו המילולי בגרמנית הוא "הר הנחושת" — שייך למשפחה הרחבה של שמות יהודיים הקרויים "שמות קישוט" או "שמות מלאכותיים", שלא נוצרו בתהליך האיטי של שקיעת שושלת ימי-ביניימית, אלא בהתפרצות המנהל המדינתי אל תוך חייהן הפרטיים של המשפחות היהודיות במרכז אירופה, על פני הציר שבין המאה ה-XVIII למאה ה-XIX. להבין את Kupferberg פירושו לקבל תחילה פרדוקס: שם הנישא בגאווה, המועבר מדור לדור, ואף-על-פי-כן נולד מתוך כפייה בירוקרטית. הערך הפותח מנסח זאת בדייקנות: מדובר בשם משפחה קישוטי גרמני מן הסוג המלאכותי, שהוטל בימי המינהל האוסטרו-פרוסי.
הספר הגדול הזה מבקש לשפוך אור על שושלת Kupferberg — לא כגנאלוגיה סגורה, שכן שום רשימה אחת אינה מקשרת את כל נושאי שם זה — אלא כצרור של מסלולי חיים משפחתיים, הרשומים בתוך ההיסטוריה הגדולה של יהודי אשכנז. על מנת להציב את הקיומים הללו בהקשרם, ראוי לזכור כי היהדות, בגיוון גלויותיה, ניהלה דיאלוג מתמיד עם השלטונות שבתוכם חיה — בין אם מוסלמים, נוצרים או קיסריים — וכי הגלות — הגלות — עיצבה לא פחות את הדמיון ממנהגי השמות היהודיים [Baer, 2000]. שאלת השם, אכן, נוגעת בלב המצב הדיאספורי: לקרוא לעצמך בשם, או להיות מכונה על-ידי אחרים.
הספר שלפנינו עוקב אחר מהלך כרונולוגי-נושאי כאחד: מעמד היהודים לפני קביעת שמות המשפחה, ראשיתו המנהלית של שם Kupferberg, סמנטיקת "הנחושת" וה"הר", מסלולי הפיזור, מצוקות המאה ה-XX, ולבסוף הזיכרון בן-זמננו. היכן שהארכיון מדבר — אנו מקשיבים לו; היכן שהוא שותק — אנו מציינים זאת ביושר.
לפני הנהגת שמות המשפחה התורשתיים, נהגו יהודי אירופה, כמו יהודי ארצות האסלאם, לציין את עצמם בעיקר באמצעות שיטה פטרונימית: "X בן Y" (בן בעברית, אבן בערבית), ולעתים בתוספת שם מקום, מקצוע או כינוי. שיטת שמות זו לא הייתה חסר אלא מערכת קוהרנטית, שורשת בליטורגיה — שבה קוראים לאדם לתורה בשמו הפרטי ואחריו שם אביו — ובארגון הקהילתי.
ההיסטוריה הארוכה של הקהילות היהודיות מלמדת כי האונומסטיקה הזו התאימה את עצמה תמיד לסביבה. בארצות האסלאם בימי הביניים, הסימביוזה התרבותית בין יהודים ומוסלמים הולידה שמות היברידיים ומנהגים משותפים, המעידים על דו-קיום עשיר על אף מעמדו המשפטי הכפוף של הד'מי [Cohen, 1994]. אינטראקציה עמוקה זו, שחלק מן ההיסטוריונים כינו אותה סימביוזה, הטביעה חותם מתמיד על התרבות היהודית תחת האסלאם הקדום [Wasserstrom, 1995]. כך גם בספרד המוסלמית, פיתחו קהילות כקהילת Séville חיים חברתיים ואינטלקטואליים מרשימים תחת שלטון הכוחות הערביים-ברבריים [Picard, 2001], ואילו במגרב, ישויות כקהילה היהודית של Tlemcen נהנו תחת ה-Zayyanides מאוטונומיה ממשית בניהול ענייניהן [Corcos, 1966].
אם דוגמאות אלו נוגעות בעיקר לתפוצות הספרדיות והמזרחיות, הן מאירות בניגוד את המצב האשכנזי שממנו צמח השם Kupferberg. שכן בעולם הגרמני-סלאבי, חיו גם היהודים ללא שמות אב קבועים ותורשתיים עד לסוף המאה השמונה עשרה. הפרט היה "משה בן שלמה", "רב איציק הסוחר מ-Cracovie", מבלי שכינויים אלו יועברו באופן קבוע לדורות הבאים. גמישות אונומסטית זו, משותפת לכלל העולם היהודי בגלות, עמדה להיות מופרעת בפתאומיות, בארצות מרכז אירופה, בידי הרצון הריכוזי של המדינות המודרניות. בשבר זה יש לחפש את שטר הלידה של השם Kupferberg.
השם Kupferberg הוא תוצר ישיר של מדיניות מדינה. החל מהרבע האחרון של המאה השמונה עשרה, המלוכות "הנאורות" של מרכז אירופה החלו לשלב את נתיניהן היהודים במנגנון המינהלי המודרני — מיסוי, גיוס צבאי, מפקד אוכלוסין — דבר שחייב להפוך אותם לניתני-זיהוי באמצעות שם משפחה קבוע ותורשתי.
המעשה המכונן היה, בתחומי האימפריה ההבסבורגית, צו הסובלנות של Joseph II, שהוראותיו משנת 1787 חייבו את יהודי המלוכה האוסטרו-הונגרית, ובפרט את יהודי גליציה שסופחה זה מקרוב בחלוקה הראשונה של פולין, לאמץ שם אב גרמני קבוע. פרוסיה נקטה דרך דומה, ובמיוחד באמצעות צו האמנציפציה משנת 1812 והתקנות הקודמות לו שנגעו לפרובינציות המזרחיות שלה. בהקשר זה נולדו, ברבבותיהם, השמות הנאים: מורכבים משורשים גרמניים המציינים פרחים (Rosen-, Blumen-), מתכות (Gold-, Silber-, Kupfer-), ונופים (-berg "הר", -thal "עמק", -stein "אבן", -feld "שדה").
Kupferberg — "Kupfer" (נחושת) + "berg" (הר) — שייך בדיוק לדקדוק הנאה הזה. השם אינו מצביע על אב קדמון אפונימי, ואף לא בהכרח על מקום מוצא ספציפי, אלא נובע מהקצאה מינהלית — שלעתים בחרה אותה המשפחה מתוך רפרטואר מורשה, ולעתים ייחסה אותה פקיד. המסורת ההיסטוריוגרפית מדגישה כי איכות השם נבעה לעיתים קרובות ממעמדה הכלכלי של המשפחה: שמות בעלי הקונוטציות האצילות או היקרות נחשבו לרצויים יותר, בעוד שהפקידים חילקו גם שמות בעלי משמעות גנאי.
קיימת אגב, בשלזיה התחתונה, עיירה שכונתה היסטורית Kupferberg (כיום Miedzianka, בפולין), שהיתה אתר כרייה עתיק של נחושת. אין לשלול לחלוטין כי משפחות מסוימות קיבלו או בחרו שם זה בהתייחסות למקום ממשי; אך עבור רוב מוחלט של הנושאים היהודים של שם זה, ההשערה הסבירה ביותר נותרת זו של שם נאה שנוצר ex nihilo. בהיעדר שטר מצב אזרחי השמור בשמו ומקשר את הלינאז' לאירוע מכונן אחד ויחיד, אנו שומרים על מעמד-הסבירות הזה.
אם מקורו של השם הוא מינהלי, משמעותו יכולה הייתה להזין, לאורך הדורות, זיכרון משפחתי וסמלי. ראוי להבחין כאן בקפידה בין מה שנוגע לאטימולוגיה המבוססת ובין מה שנוגע לפרשנות המועברת או המשוערת.
הנחושת — נחושת בעברית — תופסת מקום בולט בתרבות המקראית והיהודית. מתכת המשכן והמקדש, היא מעלה על הדעת את האמנות הקדושה: המזבח, "ים הנחושת", וכלי הפולחן. בקריאה הומילטית שמשפחות מסוימות יכלו לטפח, ה"נחושת" הופכת לסימן של יעוד האמן או של ישרות מבוחנת, כדמותו של המתכת הנותר עמיד ומחליד מבלי להיפגם. ה"הר" — הר — מפנה אל מקומות מרכזיים של ההתגלות והתקווה היהודית: הר סיני, הר המוריה, הר ציון. לינאז' הנושא שם "הר הנחושת" יכול היה אפוא, למפרע, לקרוא בשם אבותיו הכפוי הד אציל ורוחני.
יש בכל זאת להדגיש: קריאות אלה הן בניות-משמעות שנוצרו לאחר כפיית השם. הן נוגעות למה שניתן לכנות "אילוף" של שם שנכפה, תהליך שבו משפחה מנכסת ומרוממת את מה שהוטל עליה תחילה. חקר היחסים בין יהדות, ידע וייצוגי העולם מראה עד כמה ידעו הקהילות היהודיות להשקיע מחדש משמעות ביסודות שנורשו מבחוץ [Encaoua, 2023]. אנו מציגים אפוא פרק זה תחת רגיסטר הזיכרון ומעמד המשוער: אטימולוגיית Kupfer ו-berg היא ודאית, אך המשמעות הסמלית המיוחסת לשם בתוך לינאז' Kupferberg נוגעת להשערה העורכית, שאין מסמך כלשהו בא כאן להכריע בה סופית.
לאחר שהתקבע, השם Kupferberg נדד עם נושאיו בעקבות גלי ההגירה היהודיים הגדולים של המאות התשע-עשרה והעשרים. ממשפחות שמוצאן בארצות הגרמניות והגליציאניות, הלכו משפחות Kupferberg בנתיבי ההגירה האשכנזית המוכרים: מערבה לאירופה (גרמניה המערבית, צרפת, הממלכה המאוחדת), לאמריקות (ארצות הברית, ארגנטינה), ובשלב מאוחר יותר — לפלשתינה המנדטורית ולמדינת ישראל.
הגורמים לפזורה זו מתועדים היטב בהיסטוריוגרפיה הכללית של היהדות: לחץ דמוגרפי וכלכלי במזרח אירופה, גלי פוגרומים באימפריה הרוסית מ-1881 ואילך, הגבלות משפטיות, ולבסוף תהפוכות שתי מלחמות העולם. השם, שהפך בינתיים למורש, נעשה סימן זהות הנישא מיבשת ליבשת, ולעיתים שונה במקצת בהתאם לאיות מקומי (Kupferberg, Kupperberg, Cooperberg בעולם האנגלוסקסי).
תנועת הפזורה נחשבת בתוך הדיאלקטיקה הרחבה יותר של הגלות היהודית, שבה אובדן העוגן הטריטוריאלי מלווה בעוצמה יוצאת דופן של הזיכרון ושל הציפייה: דמיון הגלות מעצב ביסודו את יחס המשפחות היהודיות לנדודים ולהשתרשות [Baer, 2000]. עבור לגינאַת Kupferberg, כמו עבור רבות אחרות, נהפך השם למולדת נישאת — "הר" שנשאו עמם בהיעדר האפשרות לשבת בו לצמיתות.
אנו שומרים לפרק זה על מעמד "הסביר": אם נתיבי ההגירה האשכנזיים מבוססים היטב, הרי ייחוסה של מסלול מדויק כזה או אחר ללגינאַת Kupferberg — בהיעדר עיון שיטתי בשטרות נומינטיביים שנאסף בחיבור זה — נותר שחזור מתקבל על הדעת יותר מאשר ודאות מתועדת לכל ענף וענף.
המאה העשרים הטילה על יהדות אירופה את המבחן הקשה ביותר בתולדותיה. משפחות Kupferberg, השרשות דווקא באזורים — גליציה, שלזיה, פולין, גרמניה — שבהם פגע הרצח העממי הנאצי בעוצמה הרבה ביותר, נסחפו בהכרח אל תוך אסון זה. השם הגרמני, אירוניה טרגית, לא הציע כל הגנה: ההגדרה הגזעית של יהדות על פי המשטר הנאצי התעלמה בריבונות מצלילם של שמות המשפחה.
ההיסטוריוגרפיה של השואה והרדיפות הראתה כי מפעל ההשמדה לא עצר בגבולות מרכז אירופה. בצפון אפריקה, גם היהודים נשאו בנטל החקיקה האנטישמית תחת משטר Vichy [Abitbol, 1983]. תוניסיה אף ידעה כיבוש גרמני ישיר בין נובמבר 1942 למאי 1943, תקופה שבמהלכה הוכפפה הקהילה היהודית לעבודת כפייה, לקנסות ולרדיפות [Nataf, 2012]. במרוקו, התפתחות הקהילה היהודית תחת המנדט הצרפתי אף היא נחרתה על ידי המתחים של אותה תקופה [Bensimon-Donath, 1968]. ובמזרח הים התיכון, קהילות עתיקות, כגון יהודי כרתים, ראו את ההיסטוריה הרב-מאות שלהן — מימי השלטון הוונציאני — מגיעה אל קצה בטרגדיה [Παπαδία-Λάλα, 2002].
פנורמה זו, החורגת מהמרחב האשכנזי בלבד, מזכירה כי הרדיפה הייתה תופעה גלובלית של הגולה. עבור Kupferberg ממרכז אירופה, הגורל היה לרוב השמדה, גלות או חיי מחתרת. הניצולים בנו מחדש את חייהם בישראל, בצפון אמריקה או במערב אירופה, ושמרו על שם שהפך, לאחר האסון, למעשה זיכרון לא פחות מאשר לרישום אזרחי. לשאת את השם Kupferberg לאחר 1945 היה עדות לשרידות.
היום, השם Kupferberg שורד בכמה תפוצות, נישא על ידי משפחות שענפיהן אבדו זה מזה לעתים קרובות בשל שברי ההגירה והשואה. הגנאלוגיה היהודית העכשווית — הנסמכת על דיגיטציה של פנקסי קהילות, רשימות מפקד ואוספי ארכיון של השואה — מאפשרת לצאצאים לשחזר באופן חלקי עצי משפחה שהמאה העשרים פיצלה.
כאן שב ומתכתבים המסורת והארכיון, ומצדיקים את הגדרת ה"צומת". מצד אחד, הזיכרון המשפחתי מוסר סיפורים — אב קדמון שבא מגליציה, סבא אומן, "הר הנחושת" שהפך לסמל —; מצד שני, הארכיון בא לאשר, לדייק או לעתים להפריך סיפורים אלה. המאמץ המדעי המוקדש ליהדות, המשלב את הקפדת התיעוד עם הקשב למשמעות המועברת, מציע את המסגרת המתודולוגית ההולמת לעימות זה [Encaoua, 2023].
השם Kupferberg, שנולד מאילוץ מינהלי, והפך לנושא זיכרון לאחר האסון, ממחיש כך את גמישות הזהות היהודית הדיאספורית: המסוגלת להפוך את המוכתב למורש, את הנכפה למועבר. ההמשכיות העכשווית של השם — דרך מרשם האזרחי, הזיכרון המשפחתי ומאגרי הגנאלוגיה — מאריכה תנועת ניכוס זו. ברם, ה"הסתברות" כמעמד נכון כאן: לכל משפחת Kupferberg יש את ההיסטוריה שלה, ורק חקירה ארכיונית ענף אחר ענף תוכל להעלות את רצפי הרציפות הללו לדרגת ודאות מבוססת.
הספר הגדול — Kupferberg אינו מספר על שושלת בעלת גבולות ברורים, אלא על ההרפתקה של שם. מִשֵּׁם שנוצר בצו בירוקרטי באירופה המרכזית של תקופת ההשכלה האבסולוטיסטית, "הר הנחושת" היה בתחילה הגדרה: זו של מדינות שביקשו למנות, למסות ולגייס את נתיניהן היהודים. אולם שם זה, שהוטל מבחוץ, אוכלס לאורך הדורות, הוּאצַל וטוּעַן במשמעות — עד שהפך, לאחר ניסיון המאה העשרים, לעדות של הישרדות.
דרך בני Kupferberg ניתן לקרוא את מלוא הנחלה היהודית בגולה: את הזרימה האונומסטית שלפני המודרנה, את השבר המינהלי, את הפיזור ההגירתי, את השואה ואת השיקום. היסטוריה זו נמצאת בדיאלוג עם זו של שאר הגלויות — הספרדית, המגרבית, המזרחית — שכולן חצויות באותו מתח שבין הכפייה החיצונית לבין הנאמנות הפנימית, בין הגלות לבין הזיכרון [Baer, 2000]. ביושר לגבי גבולות מקורותינו, ספר זה מבחין בכל מקום בין המוּכָח לבין הסביר, בין הזיכרון לבין הארכיון. הוא מזמין את קוראיו נושאי השם להמשיך בחקירה, פנקס אחר פנקס, כדי ש"הר הנחושת" ימשיך להעביר לבאים אחריו את הסיפור האמיתי של אלה שהיו.
