הכינוי Kohen-Meghariba — פשוטו כמשמעו "הכוהנים הבאים מן המערב", על שם המילה הערבית al-Maghrib המציינת את ארץ השקיעה, ובהרחבה את הארצות שמערב למצרים — אינו מפנה למשפחה יחידה במובן המדויק של המילה. הוא מהווה ייעוד כולל המקיף את מכלול הבתים הכוהניים הגדולים (כוהנים, צאצאיו המשוערים של אהרן) אשר השתרשו בצפון אפריקה, מן האיפריקיה (תוניסיה של ימינו) ועד לשולי המרוקו האטלנטית. המונח Meghariba הוא, במקורות ימי הביניים של המזרח הקרוב, המילה שבה כינו הקהילות היהודיות המזרחיות את המהגרים והסוחרים שמקורם במגרב; הוא מופיע בשפע במסמכי גניזת קהיר, שבהם נמצאת תכופות התואר al-Maghribī צמוד לשמותיהם של נכבדים, סוחרים ואנשי עט [Encyclopaedia Judaica, ערך « Maghreb »; S. D. Goitein, A Mediterranean Society].
ספר זה בא לשחזר, בזהירות שמחייבת תיעוד עשיר ולקוי כאחד, את ההיסטוריה של אותן לינות כוהניות מגרביות. ראוי לקבוע מראש הבחנה מתודולוגית מהותית: מעמד הכוהן נשען על תביעה גנאלוגית המועברת בעל פה ובדרך בנים, שאין הארכיון יכול לא לאשרה ולא לשללה מעבר לתקופות המתועדות. המדע ההיסטורי אינו יכול לטפס עד אהרן; ביכולתו לעומת זאת לבסס את קיומן, החל מימי הביניים הקדומים, של משפחות הנושאות את הכינוי Cohen — בצורותיו הרבות (Kohen, Cohen, Kahn, al-Kohen, ha-Kohen) — ולתעד את תפקידן הקהילתי, המסחרי והרבני [Encyclopaedia Judaica, ערך « Cohen »].
ספר זה מבחין אפוא בקפידה בין מה ששייך לזיכרון — המסורת המועברת, הגאווה הגנאלוגית הכוהנית, הסיפורים המשפחתיים — ובין מה ששייך להיסטוריה המבוססת על מקורות תיעודיים: שטרות נוטריוניים, שו"ת, קטעי גניזה, פנקסי קהל וקטלוגים מורשים. במקום ששניהם נפגשים ועונים זה לזה, נדבר על הצטלבות.
כל שושלת כהנית מתקשרת, במסורת היהודית המקובלת, לאהרן אחי משה ולתפקיד הכהונה שהוסד בבית המקדש בירושלים. ייחוס זה, המועבר מאב לבן, נותר עובדה של זיכרון: הוא מעצב את זהות המשפחות הנוגעות בדבר, מעניק להן זכויות טקסיות מוגדרות (ברכת הכהנים, פדיון הבן, ועליית ראשון לתורה) וחובות מיוחדות (איסור הטומאה למתים והגבלות בנישואין). תקנות אלו, הנובעות מספר ויקרא ומקובעות בהלכה, נשמרו בכל קהילות המגרב עד לעת החדשה [Encyclopaedia Judaica, art. « Priests and Priesthood »].
הכינוי אל-מע'ריבי (« המגרבי ») נוצר, לעומת זאת, מתוך מבט חיצוני. עבור קהילות מצרים, סוריה וארץ ישראל, המע'ריבי הוא מי שבא מן המערב המוסלמי. על פי המסורת המועברת במשפחות רבות בצפון אפריקה, חלק מן הבתים הכהניים הללו מייחסים את עצמם ליישוב יהודי קדום ביותר, שקדם אף לחורבן בית שני — זיכרון שמצטרף לסיפורים הנוגעים להתיישבות קהילות יהודיות בברבריה כבר בתקופה הרומית והקרתגינית. עתיקות זו, המושרשת עמוקות בזיכרון הקולקטיבי, נותרת בעיקרה בתחום המסורת: הארכיון אינו מאפשר לבססה לגבי המאות הראשונות, אף שקיומן של קהילות יהודיות בצפון אפריקה בתקופה הרומית מאושש מבחינה היסטורית על ידי הממצא האפיגרפי [Encyclopaedia Judaica, art. « Africa, North »].
יש להיזהר כאן מפישוט נפוץ: נשיאת השם כהן או אל-כהן אינה מוכיחה צאצאות כהנית רצופה וניתנת להוכחה. שם המשפחה התקבע, במהלך הדורות, כשם משפחה תורשתי, והמסורת הבעל-פה של כל בית היא הערובה העיקרית לטענת הכהונה. משום כך, פרק זה שייך באמת לזיכרון המועבר, ולא להיסטוריה המבוססת.
באיפריקייה, סביב המוקד היוקרתי של קירואן, מאפשרות המקורות לראשונה לתפוס בבהירות את נוכחותן של משפחות יהודיות גדולות, חכמות וסוחרות. מן המאה התשיעית עד המאה האחת-עשרה, הייתה קירואן אחד ממרכזי היהדות הים-תיכונית המרכזיים, שבה שכנו ישיבות תלמודיות (yeshivot) שניהלו התכתבות ענפה עם הגאונים שבבבל, בסורא ובפומבדיתא [Encyclopaedia Judaica, ערך « Kairouan »].
התכתבות זו — השאלות והתשובות (responsa) שהוחלפו בין חכמי קירואן ובין הסמכויות הבבליות — מהווה מקור תיעודי ממדרגה ראשונה. היא מגלה את קיומה של אליטה משכילה, שבתוכה נמנו רופאים, משפטנים וסוחרים הנושאים את התואר כהן. שמותיהם של דמויות כגון Isaac Israeli (רופא ופילוסוף), ובמועד מאוחר יותר חכמי חוגם של Hananel ben Hushiel ו-Nissim ben Jacob, מעידים על הקרינה האינטלקטואלית של מוקד זה, אף כי לא כולם היו ממוצא כהני [Encyclopaedia Judaica, ערך « Hananel ben Hushiel » ; ערך « Nissim ben Jacob »].
התרומה המכרעת מגיעה מן המסמכים שבגניזת קהיר, אותו מאגר כתבי-יד מבית הכנסת Ben Ezra שבפוסטאט, שנחשף בסוף המאה התשע-עשרה ונחקר ביד אמן בידי Shelomo Dov Goitein. שברי מסמכים אלה מתעדים רשת מסחרית צפופה המקשרת את איפריקייה, את מצרים ואת האוקיינוס ההודי, שחיּוה במידה רבה סוחרים המכונים Maghāriba. בתוכם מופיעות משפחות כהניות כמתווכות, כמממנות וכמתכתבות, ומעידות שהתואר כהן השתלב לרוב עם תפקיד כלכלי מן השורה הראשונה [S. D. Goitein, A Mediterranean Society, כרך א'].
הפלישה ההלאלית של המאה האחת-עשרה, שהחריבה את קירואן, גרמה לפיזורה של אליטה זו לעבר המזרח המצרי ולעבר המערב המרוקאי. תנועת הגירה זו, המוּכחת מן המקורות, מסבירה בחלקה את התפשטותו המאוחרת של השם al-Maghribī בקהיר כבפאס. פרק זה, המבוסס על מקורות כתובים — שאלות ותשובות, מסמכי הגניזה, כרוניקות — נמנה במלואו עם ההיסטוריה המבוססת.
הרשומה המייסדת של שושלת זו מזכירה את דמותו של Abraham al-Maghrebi, המוצג ככהן-גדול ונכבד בקהיר בתקופה הממלוכית. ראוי לדון בדמות זו בקפדנות הנדרשת, תוך הבחנה בין מה שהמסורת המשפחתית מייחסת לו ובין מה שהארכיון מאפשר לקבוע.
מצרים הממלוכית (1250–1517) הייתה, עבור הקהילות היהודיות, תקופה של מיסוד מוסדי שאופיינה בתפקיד הנגיד, ראש הקהילה המוכר, שהשושלת המפורסמת שבהן הייתה זו של צאצאי הרמב"ם [Encyclopaedia Judaica, ערך « Nagid » ; ערך « Egypt »]. בהקשר זה, נוכחותם של נכבדים ממוצא מגרבי בקהיר מסתברת מבחינה היסטורית, שכן זרם ההגירה מהמגרב למצרים היה מתמשך לאחר המאה ה-XI. הכינוי al-Maghribī ציין בדיוק את הרכיב המערבי של האוכלוסייה היהודית הקהירית, שהתאגדה לעיתים בקהילות נפרדות [S. D. Goitein, A Mediterranean Society].
באשר לזהותו המדויקת של «Abraham al-Maghrebi» ככהן-גדול ונכבד מזוהה, התיעוד הנגיש נותר מעורפל, ועלינו לציין בכנות כי ייחוס זה משתייך יותר למסורת המשפחתית מאשר למקור קטלוגי מבוסס לחלוטין. תפקיד «הכהן הגדול» במשמעו המקדשית חדל להתקיים כמובן מאז שנת 70; הביטוי יש להבין אפוא, בהקשר זה, כמעמדו של כהן נכבד הממלא תפקיד של ראש קהילה (מוקדם, או דיגניטר), דבר שהיה מתיישב לחלוטין עם המעמד הכהוני [Encyclopaedia Judaica, ערך « Muqaddam »].
אנו מסווגים פרק זה אפוא בנקודת הצומת: הזיכרון המשפחתי (אב-קדמון כהוני נכבד בקהיר הממלוכית) נפגש עם הקשר היסטורי מוכח (נוכחות נכבדים מגרביים במצרים של המאות ה-XIII–XV), מבלי שהארכיון יאפשר לקבוע בוודאות את הזהות האישית הנטענת. הסטטוס האפיסטמי הוא סביר: משתמע מן ההקשר, אך אינו מוכח בפרטיו.
פאס תופסת מקום ייחודי בתולדות היהדות המגרבית. מרכז לימודים מאז המאה ה-10, העיר אירחה גדולי רוח כדונש בן לברט, ובעיקר — קיבלה את הרמב"ם הצעיר שמצא בה מקלט בסביבות שנת 1160 [Encyclopaedia Judaica, ערך « Fez »]. השכונה היהודית, המלאח — שפאס מציגה אחד מהדוגמאות העתיקות שלה, שנוסד במאה ה-15 — הפך למסגרת שבה השתרשו לאורך דורות משפחות גדולות, ובהן בתים אחדים של כוהנים [Encyclopaedia Judaica, ערך « Mellah »].
הגעתם ההמונית של גולי האיברי לאחר 1492, המגורשים («המגורשים»), שינתה את פני הקהילה בפאס ויצרה, לאורך דורות, עימות בין מנהגי הבאים החדשים לבין אלה של ילידי המקום, התושבים. בין המשפחות הכהניות, יש שטענו לוותק מגרבי עתיק, ואחרות לייחוס הספרדי המפואר. מתח זה, המתועד בתקנות הקהילתיות של פאס, הוא מן העובדות המבוססות ביותר בתולדות יהדות מרוקו [Encyclopaedia Judaica, ערך « Castile, taqqanot » ; H. Z. Hirschberg, A History of the Jews in North Africa].
הפנקסים הרבניים וספרי השאלות ותשובות המרוקאים — ובראשם חיבוריהם של גדולי הפוסקים מפאס — מזכירים פעמים רבות דיינים ונוטריונים הנושאים את התואר הכהן. המסורת הגנאלוגית המרוקאית, שנחקרה בקפדנות על ידי חוקרים בני זמננו כדוגמת Maurice Eisenbeth (מחבר לקסיקון אונומסטי של יהודי צפון אפריקה) ולאחרונה על ידי עמותות לשימור המורשת הספרדית, מאשרת את השתרשותו העמוקה של שם המשפחה ברקמה החברתית של העיר [M. Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord : démographie et onomastique].
בקצה הצפון-מערבי של המגרב, טנג'יר מציעה פרק נבדל ומאוחר יותר. הקהילה היהודית של טנג'יר פרחה במאות ה-18 וה-19, על גבי הסחר הימי, מעמדה הבינלאומי של העיר והשפעתן של משפחות megorashim שהגיעו מן הפנים ומספרד. ניב היהודית-ספרדית הייחודי לצפון מרוקו, ה-Haketía, היה שם הלשון המדוברת, ומה שהבדיל קהילות אלו מאחיותיהן בפנים הארץ, דוברות הערבית [Encyclopaedia Judaica, ערך « Tangier » ; ערך « Haketia »].
משפחות Cohen של טנג'יר הצטיינו במסחר, בדיפלומטיה ובעידן המודרני במוסדות Alliance Israélite Universelle, שפתחה בעיר בתי-ספר מכריעים לשחרורן של הקהילות [Encyclopaedia Judaica, ערך « Alliance Israélite Universelle »]. תפקידה של הבורגנות היהודית הטנג'ירית כמתווכת בין מרוקו, אירופה והמעצמות הקונסולריות מתועד היטב מבחינה היסטורית ; כמה בתים כהניים תפסו בה מעמד בכיר בחיים הכלכליים והקהילתיים [M. Kenbib, Juifs et musulmans au Maroc].
במאה ה-20, כיהדות מרוקו כולה, נסחפו Cohen מטנג'יר בגלי ההגירה הגדולים שבאו בעקבות הקמת מדינת ישראל ועצמאות מרוקו : עלייה לישראל, צרפת, ספרד ואמריקה. פיזור עכשווי זה, המתועד ביסודיות בנתוני ההגירה ובמחקרים הדמוגרפיים, מסמן את מעברה של לִינְיָה שורשית לדיאספורה רבת-פנים [Encyclopaedia Judaica, ערך « Morocco » ; M. Abitbol, Le passé d'une discorde].
גורלו של השם Cohen / al-Kohen ממחיש באופן מופתי את הדיאלוג בין זיכרון להיסטוריה. מצד אחד, התביעה הכהנית מועברת בקו האבות ומתבטאת טקסית בכל תפילה בבית הכנסת, בברכת כהנים; היא מהווה קבוע של הזהות המשפחתית, הבלתי תלוי בתהפוכות התיעוד. מצד שני, האונומסטיקה ההיסטורית — הדיסציפלינה החוקרת את מקור השמות והפצתם — מאפשרת לעקוב אחר התגבשות שם המשפחה, גרסאותיו הגרפיות והגיאוגרפיות, ופיזורו המופלא ברחבי המגרב והים התיכון [M. Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord].
המחקרים הגנאלוגיים העכשוויים, הנסמכים על תעודות מרשם האזרחים מימי הפרוטקטורט, על פנקסי Alliance, על רשימות הג'יזיה מתקופות שלטון שונות ועל ארכיוני הקונסוליות, אפשרו לשחזר עצי יוחסין המגיעים לעיתים קרובות עד המאה ה-18, ולעיתים עד המאה ה-17. מעבר לכך, התיעוד הולך ודל והגנאלוגיה מפנה את מקומה למסורת. בנקודה זו בדיוק נמצא הצומת: ההיסטוריון יכול לבסס קשרי ייחוס סבירים על פני כמה מאות שנים, אך הרצף עם אב כהני מימי הביניים — וקל וחומר עם אהרן — נותר עניין של זיכרון ואמונה, לא של הוכחה [H. Z. Hirschberg, A History of the Jews in North Africa].
חשוב לציין לבסוף כי ריבוי שמותיו של Kohen-Meghariba עצמו אוסר לדבר על שושלת אחת בלבד. מדובר באשכול בתים הקשורים זה לזה בתפקידם הכהני ובמוצאם המגרבי, אך נבדלים בעריהם, במנהגיהם ובמסלולי חייהם. ריבוי זה, במקום להחליש את הנרטיב, מהווה את עושרו: הוא משקף את גיוון היהדויות של צפון אפריקה.
בסיום מסע זה, מתגלה לנו שושלת Kohen-Meghariba פחות כמשפחה יחידאית ויותר כקונסטלציה של בתים כוהניים המאוחדים בשם, בתפקיד ובגאוגרפיה. מקירואן ועד Fès, מקהיר הממלוכית ועד Tanger האטלנטית, עקבו שושלות אלו אחר הפעימות הגדולות של ההיסטוריה היהודית הים-תיכונית: תקופת הזוהר של האקדמיות, השברים ההגירתיים של ימי הביניים, הגעת גולי ספרד, ההתחדשות המודרנית שנשאה Alliance, ולבסוף הפיזור הגדול של המאה העשרים.
החקירה ההיסטורית, שנוהלה באמינות, מובילה לממצא כפול. מצד אחד, השתרשותן המגרבית של משפחות כוהניות הנקראות al-Kohen מבוססת היטב על פי המקורות מימי הביניים הקדומים, ותפקידן הקהילתי, המסחרי והרבני מתועד בעושר רב. מצד שני, הטענה לצאצאות כוהנית בלתי פוסקת, וכן זהותן המדויקת של דמויות כגון Abraham al-Maghrebi, שייכות לזיכרון מסתבר אך לא ניתן להוכחה מלאה, שהספר הנוכחי בחר להעביר בנאמנות תוך הצבעה על גבולותיו. בשיווי-משקל זה — בין כבוד המסורה המקובלת לבין הדרישה הביקורתית של הארכיון — ביקש הספר הגדול הזה להתייצב.
