מוגדור — היא Essaouira של המפות הישנות — היא אחת הקהילות הצעירות שביהדות מרוקו: נוסדה מחדש בשנת 1764 על חוף האוקיינוס האטלנטי בדרום המדינה, והפכה בתוך פחות ממאה שנה למרכז תוסס של יצירה רבנית. שם, במלאח שהקצה המושל ליהודי העיר בשנת 1807, בצפון העיר, בלטה משפחת Knafo (כנאפו / כנפו), אחת השושלות הרבניות המרכזיות של הקהילה. בראשה ניצבת דמות יוצאת דופן, רבי Joseph Knafo (1824–1900), שהמסורת הספרדית מנתה אותו בין גדולי מאורי היהדות המרוקאית בשני המאות האחרונות.
הספר הגדול הזה עוקב אחר חוט השזור בתולדות משפחה זו מן השורשים הרחוקים — קדושי Ifrane שבדרום מרוקו, שהKnafo מתייחסים אליהם — ועד לצאצאיה בימינו, סופרים וחוקרים בישראל. הוא מוקדש בעיקר לרבי Joseph, פוסק הלכה, מוסרן, מחנך ומקובל, שיצירתו המודפסת והכתובה בכתב יד מהווה מפעל נדיר במרוקו של תקופתו. איש הספר לא פחות מאיש התפילה, הוא היה, לפי המסורת שמשמרת משפחתו, הראשון במגרב שתרגם לערבית-יהודית את סיפורי הבעל שם טוב, ובכך הנגיש את החסידות לפשוטי עמו.
נבחין כאן, ככל האפשר, בין מה שההיסטוריה קובעת — תאריכים, מקומות, תפקידים, ספרים מודפסים — לבין מה שהזיכרון המשפחתי והדבקות מוסרים בדמות סיפורים. שכן משפחת Knafo היא גם משפחה של שומרים: צאצאיה הם שהצילו את כתבי היד של האב הקדמון, הוציאו לאור מחדש את ספריו, וליקטו לכבוד מאה שנה לפטירתו קובץ מלומד לזכרו. נאמנותם היא עצם השתי-וערב של סיפור זה.
בשונה מהקהילות הגדולות שבפנים הארץ, מוגאדור היא עיר חדשה: נוסדה מחדש בשנת 1764 על חוף האוקיאנוס האטלנטי, משכה אליה סוחרים ולמדנים, וקהילתה היהודית נבנתה בגלים של התיישבות שבאו מכל דרום מרוקו. בתוך תנועה זו נקעו הKnafo את שורשיהם בעיר. המסורת המשפחתית מייחסת את שורשיהם ל"שרופי אופראן" (נשרפי אופראן) — אותם קדושים יהודים מאופראן — שזכרם רובץ על זיכרון יהדות הדרום כצל כבד. Rabbi Moshe Knafo, אביו של Rabbi Joseph, נמנה, כך מסופר, עם ניצולי אופראן שהגיעו עד מוגאדור.
הקשר לקדושי אופראן אינו קישוט גנאלוגי בלבד: הוא הזין את דמיונה של הלִינְיָה עד ימינו, עד כדי כך שאחד מצאצאיה, Asher Knafo, שאב ממנו רומן, Le nourrisson d'Ifrane (התינוק מאופראן, תל-אביב, 2000). פרטי ההגירה הזו נעלמים מאתנו ברובם, ואין אנו יודעים את תאריך התבססות המשפחה במוגאדור במדויק; אך עצם ההשתרשות — זו ודאית, שכן במוגאדור נולד Rabbi Joseph וחי.
לאחר שהתיישבו במלאח — אותו שכונה שהמושל הקצה ליהודי העיר בשנת 1807, בצפון העיר — נמנו הKnafo עד מהרה עם האליטה הלמדנית של קהילה שנמצאה בתסיסה אינטלקטואלית מלאה. המאה התשע-עשרה של מוגאדור הייתה אכן עת של יצירה רבנית מגוונת, שבה חיו בצוותא פוסקים, משוררים ומקובלים. שם Knafo, הנכתב פעם כנאפו ופעם כנפו, עתיד היה להיקשר שם לתורה, להוראה ולהנהגת הקהילה — לאורך דורות רבים.
יש המציבים את לידתו של רבי יוסף קנאפו במוגדור סביב שנת 1824; המקורות נחלקים במעט בשאלת השנה המדויקת, אך מסכימים על המקום ועל קומתו הרוחנית של האיש. בנו של רבי משה, נשלח בצעירותו ללמוד במרקש, בישיבת העיר הגדולה שבדרום, שם שמע בין היתר את דברי החכם רבי יעקב עדאודי; במוגדור, היה רבי אברהם כוריאת לרבו המובהק. מתוך כפל מסורת זה שב לקדש את חייו כולם ללימוד, להוראה במלאח ולכתיבה — קבליסט נאמן לאסכולת האר"י — יצחק לוריא — ומחנכיו הממשיכים.
רבי יהודה אדרי, שהוציא לאור אחד מחיבוריו, מנה אותו בין "החכמים השלמים" (החכם השלם) — כינוי שהיהדות הספרדית שומרת לגדולי מאורותיה: לדעתו, זכה רבי יוסף לתואר זה משום שפיו ולבו שווים היו, ומה שלימד את אחרים — קיים הוא עצמו. איש של ענווה מוצהרת — שכינה עצמו "עפר" (ואנכי עפר) — מתארת אותו המסורת כצדיק, כפרוש וכקדוש.
על תפקידו כמורה ופוסק ביקשה הקהילה להוסיף את תפקיד החזן בבית הכנסת שנבנה לאחרונה. סיפורי חייו מספרים כי בתחילה התחמק מתפקיד זה, לא ראה את עצמו בו, עד שנכנע ללחצם של ראשי הקהל; ומסופר כי תפילתו הראשונה כחזן הפליאה את הקהל בנועמה ובדקותה. בית הכנסת "של הקהל" נשא בסופו של דבר את שמו — "סלאט רבי יוסף קנאפו" — עדות לחותם שהטביע על התפילה לא פחות מאשר על הלמדנות. נפטר במוגדור בסוף שנת 1900 (ראש חודש, תרס"א); הפיוט החרות על מצבתו מיוחס, לפי המסורת, למשורר הנערץ של מוגדור, רבי דוד אלקאיים.
רבי יוסף קנאפו הוא בראש ובראשונה איש הספר. הוא החל לפרסם באיחור יחסי, בגיל ארבעים ושלוש בערך, אך יצירתו המודפסת מהווה מכלול ניכר עבור רב מרוקאי בן זמנו. בהיעדר בית דפוס עברי במרוקו, הוציא לאור את כמעט כל ספריו בליוורנו, בבית הדפוס המפורסם של אליהו בנאמוזג, בסיועו של הספרן יצחק — הנקרא יאיץ' — הלוי. כך יצאו זה אחר זה: זבח פסח (1875), כרכו הנכבד ביותר בכמאתיים ועשרים עמודים, המוקדש לחודש ניסן; אות ברית קודש (1885), על המילה ושמירת הברית; חסדים טובים (1888); שומר שבת (1891); מנחת ערב (1896), על תפילת המנחה; ולבסוף, באותה שנת 1899, טוב רואי, פירוש על מסכת אבות, ויפה עיניים.
תכונה בולטת אחת מושכת את עינו של המתבונן: כמעט כל הספרים הללו יצאו ללא הסכמות — אותן אישורים רבניים שהמנהג נהג להציב בראש החיבורים. ריקנות זו, שאינה מקובלת, מתיישבת עם ענוותנותו של המחבר, שלא ביקש את חותמן של הסמכויות. ואף על פי כן, חמש הסכמות מרבני מוגדור קיבל לחיבור אחר, מעט צרי — אלא שזה נותר בכתב יד.
את להיטותו זו לדפוס תיאורטת רבי יוסף בכתביו: באות ברית קודש הוא טוען כי הדפסת ספרי קודש היא מצווה נעלה אף מכתיבת ספר תורה, שכן ספר מודפס מתרבה ומלמד המונים. חלק מיצירתו נותר בכל זאת בכתב יד — הפירוש הנרחב על התורה כל זמרה, ההגהות בדי הארון על המגילות ועל יצירתו של חיים ויטל, הטרילוגיה מעט מים / מעט צרי / מעט דבש — ושישה חיבורים אינם ידועים לנו אלא מכותרתם, המצוטטים במלכי רבנן של רבי יוסף בן נאים.
מקובל מבית מדרשו של האריז"ל, לא שמר Rabbi Joseph Knafo את חכמתו לבני היחידה בלבד. מעשהו המקורי ביותר — ובלא ספק המתמשך ביותר — היה להנגיש את המיסטיקה והאדיקות לפשוטי עמו. הוא היה, ככל הידוע, הראשון במגרב שתרגם ליהודית-ערבית, לשון הדיבור של העם, את סיפורי ושבחי הבעל שם טוב, מייסד החסידות במזרח אירופה. סיפורים אלה מהווים את ליבו של Hassadim Tovim (1888), ספר בשלושה חלקים — Hasdei Hachem, חידושים על התורה; Hasdei Avot, סיפורי הבעל שם טוב בערבית מדוברת; Hasdei David, על המלך David ועל עקידת יצחק.
במלאכת התיווך הזו הוא הגיש את החסידות "להמוני בית ישראל", כלשון שנשתמרה אצל צאצאיו, לנשים ולאנשים שלא קראו עברית מלומדת. אותה כוונה שזורה בתוך Shomer Shabbat (1891), ספר הלכה וקובץ תפילות לשבת כאחד — מערב שבת ועד צאתו — ובו קטעים רבים המובאים בערבית מגרבית; וכן ב-Minhat Erev על תפילת מנחה, המנוקד אף הוא בקטעים בערבית.
כאן מתגלה תפיסה תובענית ונדיבה של המסירה: התורה והקבלה אינן שוות בעיני Rabbi Joseph אלא אם כן הן מגיעות ממש אל העם. כותב לסירוגין בעברית לבני התורה וביהודית-ערבית לפשוטי העם, הוא מגלם את דמות הרב המרוקאי המסרב להפריד בין רוממות הדוקטרינה ובין הדאגה המעשית לקהל מאמיניו — תכונה המסבירה את הפופולריות המתמשכת של ספר כגון Ot Brit Kodesh, שיצא לאור בצילום חוזר עד לברוקלין בשנת 1993.
מעבר לאֶרוּדִיצְיָה, יצירתו של הרב יוסף קנאפו נושאת עמה פרויקט חינוכי ומוסרי אמיתי, שאותו הבליטו המחקרים המלומדים שנאספו סביבה. בהקדמת Yefe Einayim הוא מציג שלוש ערכים מרכזיות, קשורות זו בזו: לימוד התורה לשמה, צדקה וגמילות חסדים, וענוה. האחרונה אינה פחות חשובה: היא מוצגת כתנאי מקדים לכל לימוד אמיתי, שבלעדיה הופך הידע לגאווה.
הגותו מציבה בראש לא את הלימוד הבודד, אלא את הוראת התורה לזולת. המורה, לדעתו, הופך ל"מעיין נובע" שאינו מתדלדל בנתינה, אלא לומד הוא עצמו את הרב מתלמידיו — הד לקריאתו של רבן יוחנן בן זכאי, שאותה הוא מצטט, המזמין את החכמים לצאת אל קהילתם במקום להסתגר בלימוד. את הקשר בין לימוד לצדקה הוא מפתח עד ל-Zevah Pessah.
אידיאל זה חיה הרב יוסף תחילה בעצמו. איש שכינה עצמו "עפר" (ואנכי עפר), הוא נתן לספר המוסר שלו את הכותרת Zakh veNaki — "זך ונקי" — קובץ עשרים ושבעה פרקים (ז"ך שוה עשרים ושבעה בגמטריא) העוסקים במועדים, בתיקון מידות ובדרך ישרה, והמסתיים ב"פרק זך" האחרון. הדורות האקדמיים שבאו אחריו עמדו על ערכה של יצירה זו: ד"ר Ariel Knafo ניתח את "עולם הערכים" שלה, הרב Haïm ben Naïm את תפיסת לימוד התורה שבה, ד"ר Shlomo Elkayim את לשונה הרבנית — קריאות שכולן ביחד עושות ממורה מוגדור הזה הוגה חינוכי של ממש.
גדולתם של Knafo נעוצה גם בכך: המשא והזיכרון עברו מאב לבן. רבי דוד Knafo, בנו של רבי Joseph, היה אף הוא רב של Mogador ונשיא בית דינה הרבני (אב בית דין): הוא נתן הסכמות וחתם על הכתובות, וכינה עצמו "דוד Knafo, בן אדוני אבי הרב יכי"ן". שכן דוד הוא שטבע לאביו את הכינוי ראשי התיבות יכי"ן — אשר בו יזכירנו הדורות הבאים. הוא עצמו חתם לעתים קרובות "ד"ך בן ז"ך": דוד Knafo, שראשי התיבות שלו מרמזים גם לדל ושפל, בן ה"זך" — רמז לאביו ולספרו זך ונקי.
לאחר פטירתו של רבי Joseph, מילא דוד את מקומו כחזן בבית הכנסת "של הקהל"; ואחריו בא הנכד, רבי שלמה-חי Knafo, שנתמנה חזן בשנת 1937 והחזיק במשרה עד עזיבתו לCasablanca בשנת 1952, בדרכו לארץ ישראל, שם נפטר בשנת 1996. שלושה דורות של אותה משפחה נשאו אפוא את קולה של אותה בית כנסת.
בית הכנסת עצמו, "סלאת לקהל", נמצא במרכזו של סיפור יפה שמסר רבי שלמה-חי בשם אביו. המסורת מספרת שנבנה כולו על ידי הקהילה: הכסף נאסף בעיקר בעת הלוויות, לקריאת "צדקה תציל ממות"; ולאחר שהתמצו הכספים, בא כל איש מן הקהל ועבד במלאכתו שלו בבניין, כך שאף יד שאינה יהודית לא נטלה חלק בו — מכאן, כך אומרים, שמו "בית הכנסת של הקהל", בית הכנסת של הציבור. האדריכל Pinkerfeld, שביקר בו בשנת 1954, תארך אותו לראשית המאה העשרים.
ההיסטוריה של Knafo אינה נעצרת בדורו של Mogador: היא נמשכת בישראל, שם הפכו הצאצאים לשומרים ערניים של המורשת. דאגתם הראשונה הייתה להציל את כתבי-היד של הסב. Zakh veNaki, שכתב-ידו נשלח בשעתו לוורשה להדפסה — פרויקט שנכשל עם מותו של הספרן Yitzhak Halevi —, אותר והוחזר למשפחה, ולאחר מכן הודפס בשנת 1987 בירושלים על ידי הנכד הרב Shlomo-Haï, במהדורה שהכין הרב Yehouda Adri: זה היה הספר הראשון של הרב Joseph שיצא לאור בארץ ישראל. כתבים נוספים באו בעקבותיו: Me'at Mayim נערך על ידי מכון Orot ha-Maghreb של פרופ' הרב Moshé Amar, והאגודה « Ot Brit Kodesh », הפעילה בירושלים ובאשדוד, הוציאה מחדש מספר חיבורים — ובהם מהדורת יוקרה של Minhat Erev (1996), שהוקדשה לזכרו של Shlomo-Haï שנפטר באותה שנה.
לרגל מאה שנה לפטירתו של הרב Joseph, כינסו צאצאיו אנתולוגיה מלומדת, « yki"n » (סביב שנת 2002), שבה שימש Asher Knafo — נינו של הרב, סופר ומו"ל — כעורך הראשי; הוא אף שילב בה דיאלוג דמיוני עם אביו הקדמון. לצידו תרמו ד"ר Ariel Knafo, Elichai Knafo, David Knafo ואחרים, שזרו את קולה של המשפחה עם קולם של החוקרים.
גידת הזיכרון הזאת משקה את כל המשפחה: Asher Knafo הקדיש רומן לקדושי Ifrane, Le nourrisson d'Ifrane (2000), ו-Isaac D. Knafo כתב את Le Mémorial de Mogador (ירושלים, 1993). מהרב Moshe, שניצל מאיפראן, ועד לסופרים אלה של ימינו — אותה נאמנות מחברת בין הדורות: לשמור את העקבה, להדפיס את כתב-היד, לומר את השם.
מIfrane למוגדור, ומוגדור לירושלים, משרטטת משפחת Knafo את אחת מהמסלולים היפים ביותר של היהדות המרוקאית: זו של שושלת שעשתה מן הלימוד, מן הכתיבה ומן המסירה שליחות של יותר ממאה שנה. במרכזה ניצב הרב יוסף Knafo — זכרונו יגן עלינו — כדמות יחודית: פוסק הלכה ומקובל לוריאני, אך גם גשר שתרגם את החסידות לערבית-יהודית עבור פשוטי העם, מחנך שהציב את הענווה על סף כל דעת, ואיש הספר שראה בהדפסת טקסטים קדושים מצווה. סביבו — בן שהיה אב בית דין, נכד שהיה חזן, נינים שהיו סופרים וחוקרים: קול אחד, שנשא אותו זמן רב אותו בית כנסת, ואחר כך הדפוסים והספרים.
ספר הגדול הזה השתדל להבחין, בכל צעד, בין מה שההיסטוריה מבססת — תאריכים, מקומות, תפקידים, חיבורים — ובין מה שהזיכרון המשפחתי מוסר בדבקות, אותם סיפורי קדושה המועברים מדור לדור. שניהם יחד מרכיבים את פניה של משפחה. ויש למדוד את החוב שאנו חייבים כאן לבני Knafo עצמם: ללא השקדנות של הרב Shlomo-Haï, שדאג להדפיס את Zakh veNaki בירושלים בשנת 1987, ללא עבודתו של Asher Knafo ואנתולוגיית המאה, וללא עמותת Ot Brit Kodesh, חלק שלם מן היצירה הזו היה נותר אילם בתוך כתבי יד. אצל בני Knafo, הכבוד לאב הפך לידע, והזיכרון — להוצאה לאור.
את עיקר חומרו הוא חייב למונוגרפיה המסודרת שפורסמה באתר moreshet-morocco.com, הספרייה הדיגיטלית של Elie Pilo, שאליה נתונות הכרת תודתנו והוקרתנו על שמרה ועשתה נגישה את ההיסטוריה של משפחת Knafo ממוגדור — ודרכה, חלק מן הזיכרון החי של היהדות הספרדית וצפון-אפריקה.
לטינית
עברית
