השם המשפחתי Khalastchi משתייך לאותה קטגוריה פורייה של שמות יהודיים מזרחיים הנושאים, חרותה בהברותיהם, עדות למלאכה. הרשומה העיונית שברשותנו מציגה אותו כשם משפחה בגדדי ממקור תורכי-ערבי, הקשור למלאכת היציקה או הזיקוק של מתכות, המתועדת בקהילה היהודית של בגדד. אף בכך לבדה, פותחת הוראה זו אופק שכרך זה שואף לעבור בו: עולמם של יהודי עיראק, שורשיהם הנטועים אלפי שנים במסופוטמיה, והמבנים החברתיים והמקצועיים שהבחינו בין משפחותיהם.
השם ניתן לפירוק בהירות מסוימת. שורשו מפנה אל הפועל העות'מאני והתורכי halâs/khalâs — "לטהר", "לזקק" —, שמקורו בתורן ערבי (khalaṣa, "להיות טהור, נקי"), ואילו הסיומת -çı/-tchi היא סיומת הפועל האופיינית לתורכית, המציינת את בעל המלאכה (כמו kahveci, בעל בית הקפה, או demirci, הנפח). הkhalastchi יהיה אפוא, כמשמעו המילולי, "המטהר" — כלומר מזקק המתכות היקרות, הצורף-הבוחן, או היצקן המופקד על הפרדת הזהב והכסף מסגסוגותיהם. צורה היברידית זו, שבה שורש שמי מקבל לבוש מורפולוגי תורכי, אופיינית לארצות האימפריה העות'מאנית, שעיראק הייתה חלק ממנה מ-1534 עד 1917.
ספר זה מציע אפוא למקם את שושלת Khalastchi במשך הארוך של בבל היהודית, לשחזר את עולם מלאכות המתכת שממנו צמח שמה, ולעקוב אחר נתיבי הגולה הבגדדית שפיזרה, לאורך שני המאות האחרונות, את בני קהילה זו מבומביי ועד לונדון ומקלקותה ועד ירושלים. נבחין הבחנה קפדנית בין הנסמך על ארכיון מבוסס, הנסק מסתבר והזיכרון המסור, על מנת להישאר נאמנים לדרישת האמת שחייבת לעמוד ביסודה של כל גנאלוגיה רצינית.
לפני שהיה שמה של משפחה, היה בגדד, עבור היהדות, שמו של מרכז. הנוכחות היהודית במסופוטמיה היא מן הוותיקות והרציפות ביותר בכל הדיאספורה: היא משתרעת אחורה עד לגלויות האשורית (722 לפנה"ס) ובעיקר הבבלית (586 לפנה"ס), עת הוּשְׁבוּ גולי יהודה על גדות החידקל והפרת. מגלות זו צמח, באופן פרדוקסלי, אחד ממוקדי היצירה הפוריים ביותר של הציוויליזציה היהודית. בבבל פעלו ישיבות האמוראים של Soura ושל Poumbedita, ושם התגבש, בין המאה השלישית למאה השישית, התלמוד בבלי — אנדרטת הרוח שנעשתה לנורמת ההלכה היהודית בכל העולם כולו.
קדמות זו מסבירה את היוקרה המיוחדת שנהנו ממנה יהודי עיראק לאורך דורות. בימי הביניים הפכו מוסד הגאונות ומוסד האקסילארכות (ראש גלותא) — הנסיך שבגלות שנחשב לצאצא בית דוד — את בגדד למושב סמכות רוחנית ומעין-מדינית שאורה הגיע לכלל קהילות המזרח. הכיבוש הערבי במאה השביעית, ואחריו ייסוד בגדד כבירה עבאסית בשנת 762, שילבו אוכלוסייה זו בציוויליזציה האסלאמית במסגרת מעמד הד'מי — מוגן, אך כפוף. היהדות הבגדאדית פיתחה אז תרבות דוברת ערבית לעומקה, שבה התפללו בעברית אך חשבו, סחרו וכתבו פעמים רבות ביהודית-ערבית.
רציפות היסטורית זו מהווה את הרקע ההכרחי לכל לינאג' בגדאדי. שם כגון Khalastchi אינו ניתן להבנה ללא שורשים אלה: הוא שייך לקהילה שלא ראתה את עצמה כמהגרת, אלא כילידית — יורשת ישירה של גולי ציון ושומרת מסורה שלא נקטעה במשך יותר מאלפיים שנה. דפוסי הארגון הקהילתי שהמחקר האיר בקהילות ספרדיות ומזרחיות אחרות — הזיקה בין סמכות רבנית, מעמד נכבדים-סוחרים וסולידריות שכונתית — מוצאים בבגדד אחת מביטוייהם המושלמות ביותר, ואת הדיה ניתן למצוא במבנים המתוארים עבור קהילות ים-תיכוניות שכנות [Schwarzfuchs, 1997].
הניתוח האונומסטי מהווה את לב הכרך, שכן הפטרונים Khalastchi הוא, במובן המדויק של המילה, שם מדבר. שלוש שכבות לשוניות מתחברות בו. הראשונה, שמית, היא השורש kh-l-ṣ (خ ل ص), המבטא בערבית את הרעיון של טוהר, של הפרדה, של מה שנוקה מכל סיג: ממנה נגזרים התואר khâliṣ (« טהור, ללא סגסוגת ») והפועל khallaṣa (« לטהר, לזקק »). השכבה השנייה היא טורקית: הסיומת -çı / -ci, המנוקדת לפי ההרמוניה התנועתית כ--tchi, מציינת את האומן או הסוחר. השלישית היא השימוש המקומי העיראקי, שחיבר יסודות אלה לפטרונים הניתן להעברה.
המשמעות הטכנית העולה מכך מדויקת. בחברות העות'מאניות והפרסיות, זיקוק המתכות היקרות היה מקצוע מתמחה ובעל אחריות רבה: המזקק הפריד את הזהב והכסף מסיגיהם, בחן את כותרתם, והבטיח בפסיקתו את ערכם של הלבנים והמטבעות. מקצוע זה דרש גם כשירות כימית אמפירית, גם יושרה מוכרת, ולעיתים קרובות גם הסמכה מרשויות המטבע. בערים רבות של האימפריה, תפקידי הצורפות, החלפנות ובדיקת המתכות הופקדו תדיר בידי אומנים יהודים וארמנים, קהילות שהאמון המסחרי והמסירה המשפחתית של המיומנות העניקו להן יתרון מתמשך.
ואולם יש לסמן כאן את הגבול האפיסטמי: אם פירוק השם מבחינה לשונית מבוסס היטב, הרי שהקשר הישיר בין אב קדמון של Khalastchi המזוהה בשמו לבין עיסוק ממשי בזיקוק שייך לתחום ההיסק המסתבר, ולא לתחום המסמך הארכיוני. אכן, פטרונימים של מקצועות יודעים אוטונומיה משלהם: לעיתים קרובות הם מתקבעים בדור מסוים ומשרדים זמן רב לאחר נטישת המקצוע שהוליד אותם. לפיכך אנו רואים כמסתבר, מבלי לראות זאת כמוכח, שצורף-מזקק מ-Bagdad העות'מאנית נתן את שמו ללינאז'. זהירות זו מצטרפת לשיטתם של היסטוריונים של קהילות סביב הים התיכון, הנזהרים שלא לבלבל בין אטימולוגיה של שם לבין ביוגרפיה של נושאיו [Lévy, 1996].
ההקשר שבו התגבש שם המשפחה הוא זה של בגדד העות'מאנית, שנספחה לאימפריה בשנת 1534 תחת סולימאן המפואר, נכבשה בקצרה על ידי הסאפאווידים הפרסים, ואחר כך הפכה לעות'מאנית לצמיתות החל משנת 1638. במהלך מאות שנים אלה התקבעה המורפולוגיה הטורקית-ערבית של שמות המשפחה, המסבירה את נוכחותה של הסיומת הטורקית -tchi על שורש ערבי. הקהילה היהודית של בגדד חוותה גורלות משתנים: שגשוג מסחרי תחת מושלים מסוימים, רדיפות תקופתיות תחת אחרים — ובפרט תחת שלטונו של המושל Dawud Pacha בתחילת המאה ה-XIXᵉ, שגרם לגלות ראשונה של משפחות סוחרים.
החברה היהודית הבגדדית התארגנה סביב היררכיה שבה שלטו המשפחות הסוחרות הגדולות — Sassoon, Ezra, Kadoorie יהפכו לידועות שבכולן — אך נשענה על מרקם צפוף של בעלי מלאכה: צורפים, שולחני-כספות, צבעים, אורגים, ובפרט אותם מתכנאים ומזקקים שהשם Khalastchi שומר את זכרם. מלאכת המתכת תפסה מקום אסטרטגי בכלכלה העירונית, בנקודת הצומת של מלאכת היוקרה, הצרפות ושוק האשראי. הנאמנות הנדרשת מן המזקק הפכה אותו לאיש אמון, שתפקידו נגע לסדר הציבורי-כלכלי של העיר.
במאה ה-XIXᵉ, בהשפעת הTanzimat (הרפורמות העות'מאניות) ופתיחתה לסחר בין-לאומי, חוותה הקהילה התרחבות מרשימה. בעת פירוק האימפריה העות'מאנית ומעבר עיראק למנדט הבריטי (1920), היוו היהודים חלק ניכר מאוכלוסיית בגדד — אחת הפרופורציות הגבוהות ביותר מבין כל ערי המזרח הקרוב הגדולות — ושלטו בתחומים שלמים של מסחר, בנקאות ומלאכת יד. בקהילה פורחת זו, ערב תהפוכות המאה ה-XXᵉ, יש לדמיין את נושאי השם Khalastchi כמי שעוסקים במלאכתם ומורישים את נחלתם. מודלים של התמערבות הדרגתית ושל עיצוב מחדש של מבנה חברתי, כפי שנצפו במקומות אחרים בעולם היהודי-מזרחי, מן המגרב ועד הלבנט, מאירים בדרך ההיקש מסלול בגדדי זה [Rubinstein-Cohen, 2011].
אחת התכונות המרשימות ביותר של יהודי בגדד היא פיזורם, כבר בפנייה מהמאה ה-18 למאה ה-19, לאורך נתיבי המסחר של האוקיינוס ההודי ומעבר להם. בין שנמלטו מרדיפותיו של Dawud Pacha ובין שנמשכו פשוט להזדמנויות שהציעה האימפריה הבריטית המתרחבת, השתקעו משפחות שלמות ב-Bombay, ב-Calcutta, ב-Rangoon, ב-Singapour, ב-Shanghai וב-Hong Kong, וכוננו את מה שההיסטוריוגרפיה מכנה הדיאספורה של Baghdadi Jews. סוחרים אלה, שנשתלבו במעגלי הכותנה, האופיום, היוטה והמתכות היקרות, שמרו בקנאות על זהותם, על נוסחם ועל שמות המשפחה העיראקיים שלהם.
פיזור זה מסביר מדוע שמות בגדדיים כגון Khalastchi עשויים להיתקל, בעת החדשה, בנקודות מרוחקות מאוד מנהר החידקל: בהודו, שם שגשגה הדיאספורה הבגדדית במיוחד; בממלכה המאוחדת, שהייתה תחנת הסיום של מסלולים מסחריים רבים דרך Manchester ו-London; ולאחר 1948, בישראל. הרשתות המשפחתיות של דיאספורה זו פעלו כשרשראות אמון, שבהן השייכות המשותפת לקהילה הבגדדית שימשה ערובה מסחרית חרף מרחקי הימים — מנגנון שהמחקר תיעד גם בדיאספורות סוחרות ספרדיות ומזרחיות אחרות [Lévy, 1996].
מלאכת הזיקוק, בדיוק, הייתה מתאימה במיוחד לניידות זו: מיומנויות הבחינה והמסחר במתכות יקרות היו מבוקשות בכל מקום בנמלי המסחר הקולוניאליים, שבהם הערכת הזהב והכסף נותרה פעילות מרכזית. סביר אפוא להניח — גם אם אין בידינו תיעוד ארכיוני המאפשר לקבוע זאת בוודאות — שנושאי שם המשפחה העתיקו את מומחיותם הרוחית אל עמדות המסחר של האוקיינוס ההודי. רצף מלאכתי זה בתוך הפיזור, כאשר ניתן לבססו, ממחיש את החוסן המרשים של משפחות האומנים היהודיות המזרחיות, שיכלו לשאת עמן את הון כישוריהן מיבשת ליבשת.
המאה ה-XX הייתה עבור הקהילה היהודית בעיראק מאה של סיום אלים, לאחר אלפיים וחמש מאות שנות נוכחות. עליית הלאומיות, השפעת האידיאולוגיות שיובאו בין שתי מלחמות העולם והקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי חרצו את גורלה של קהילה שסברה כי היא איראקית באופן בל יינתק. נקודת המפנה הטראגית הייתה הפַּרְהוּד של יוני 1941, הפוגרום שהדם את בגדאד וגבה תוך יומיים כמאתיים קורבנות יהודים, וסימן את שבר ברית האמון בין הקהילה לסביבתה.
הקמת מדינת ישראל ב-1948 והחמרת הרדיפות האיצו את גלות היציאה. בין השנים 1950 ל-1952 ארגנה מבצע עזרא ונחמיה את ההעברה ההמונית של כמעט כלל יהודי עיראק לישראל — כ-120,000 עד 130,000 איש — במחיר נטישת רכושם ושלילת אזרחותם. במשך כמה שנים בודדות חדלה קהילה בת אלפי שנים מלהתקיים למעשה על האדמה המסופוטמית. אלה שלא עזבו באותה עת ידעו גורל קשה עוד יותר בעשורים הבאים, תחת שלטון המפלגה הבעת'ית.
בתוך תנועה גדולה זו יש למקם את גורלה העכשווי של לינאז' Khalastchi, המפוצלת — כמו כלל הדיאספורה הבגדאדית — בין ישראל, שם מצאו מרבית יהודי עיראק מקלט, לבין מרכזי ההגירה הסוחרת הוותיקים יותר, מתת-היבשת ההודית ועד אנגליה. שם המשפחה, שנותק מעתה מאדמת מוצאו, הפך לנושא זיכרון: הוא אינו מסמל עוד את כתובתה של סדנה בגדאדית, אלא את מוצאה של משפחה בתוך הארכיפלג הרחב של הדיאספורה היהודית העיראקית. שינוי זה של שם מקצוע מקומי לסמן זהות טרנס-לאומי הוא אחד ממאפייניה הקבועים של היסטוריית ההגירות היהודיות בעת החדשה [Botbol, 2000].
בסיום מסע זה, ניתן לתפוס את שושלת Khalastchi כתמצית של ההיסטוריה היהודית-עיראקית. שמה, קודם כל, מגלה את סודה הבטוח ביותר: נגזר מהשורש הערבי של טוהר ומסיומת הסוכן הטורקית, הוא מציין את המזקק, מטהר המתכות, ונושא כך את החותם הכפול של הציוויליזציה הערבית-איסלאמית ושל המינהל העות'מאני שהקיפו במשך מאות שנים את בבל היהודית. שם משפחה זה של בעל מלאכה משרה את המשפחה בתוך הרקמה האומנותית של הקהילה הגדולה של Bagdad, הרחק משושלות הסוחרים המפורסמות ביותר, אך בלב המיומנויות שהעשירו את העיר.
ההיסטוריה של שושלת זו, אחר כך, חובקת בהכרח את ההיסטוריה של קהילתה: שורשים בני אלפי שנים במסופוטמיה, פריחה תחת הסהר העות'מאני, פיזור מוקדם לאורך נתיבי האוקיינוס ההודי, ולבסוף גלות סופית באמצע המאה ה-XX. מ-Bagdad ל-Bombay, מ-London לירושלים, שם Khalastchi הלך בדרכי הדיאספורה העתיקה ביותר, והפך מונח של בית-מלאכה לסמל של נאמנות למוצא.
חשוב, לסיום, לחזור ולהבחין בין הידוע לבין ההשערה. מבוסס הוא משמעות השם, ההקשר הבגדאדי והעות'מאני, והנרטיב הגדול של ההגירה הקהילתית. סביר הוא הקשר בין השושלת לבין עיסוק ממשי בהזקקת מתכות. ומסורה לבסוף נשארת הזיכרון האינטימי של כל משפחה, שרק מסמכים — פנקסי קהילה, חוזים, רשימות עולים — יוכלו יום אחד להבהיר. הספר הגדול הזה אינו שואף לסגור את החקירה, אלא להניח את מסגרתה הנאמנה: זו של שם שלבדו מספר על טוהר המתכת שנוסתה ועל עמידותו של עם שנוסה.
