הכינוי Kamhi משתייך לאותה קבוצת שמות ספרדיים שגורלם השתלב בתנועות הגדולות של היהדות הים-תיכונית: גירוש ספרד בשנת 1492, המקלט העות'מאני, פריחת Salonique כ"מטרופולין של ישראל", ואחר כך הפיזור המודרני ברחבי הבלקן, אנטוליה, איטליה ולאחר מכן קהילות המגרב וישראל. בטרם נכנס לפרטי הדורות והדמויות, חיוני לבסס הבחנה יסודית, שבלעדיה כל חקירה על Kamhi מתעתעת: יש להבחין בקפדנות בין Kamhi לבין Kimhi (או Qimḥi) מפרובנס, על אף הקרבה הגרפית והאטימולוגיה העברית המשותפת.
שתי המשפחות נגזרות מאותה שורש שמי qemaḥ (קמח), "קמח" או "דגן טחון", מילה מקראית הנושאת הדים עמוקים: המשנה מלמדת כי "אם אין קמח אין תורה" (אם אין קמח אין תורה, אבות ג, יז), כך שהשם נושא מלכתחילה עול למדני. אך משפחת Qimḥi מפרובנס — זו של Joseph Qimḥi, Moïse ובעיקר David Qimḥi, הרד"ק המפורסם, הדקדוקן והפרשן מ-Narbonne בין המאות ה-12 וה-13 — מהווה לינאז' פרובנסאלי ימי-ביניימי נפרד. Kamhi, שבהם עוסק הספר הנוכחי, מהווים לינאז' ספרדי מזרחי, סוחרי ורבני, שמרכז הכובד שלו היה Salonique העות'מאנית.
על פי הסינתזה הגדולה של Joseph Nehama, Histoire des Israélites de Salonique, הפכה העיר לאחר 1492 למצרף שבו נתגבשו מחדש המשפחות האיבריות הגולות, שהתארגנו בקהילות הנושאות שמות ערי מוצאן [Nehama, 1978]. בתוך מארג זה נמנות Kamhi עם משפחות הנכבדים, בעלות תורה ועסקים כאחד — תצורה חברתית אופיינית לספרדיות העות'מאנית, שבה בקיאות תלמודית ומסחר לא עמדו בסתירה אלא חיזקו זה את זה. הספר הגדול הזה מבקש לעקוב אחר לינאז' זה מראשיתו האיברית המשוערת ועד לדמויותיו המתועדות במאה ה-19, תוך הבחנה מתמדת בין מה שהארכיון מבסס לבין מה שהזיכרון מוסר.
השם Kamhi הוא, מעל לכל, שם משפחה "מדבר בעד עצמו". שורשו העברי קֶמַח מפנה אל הקמח, ובדרך מטונימיה — אל מסחר הדגנים, ענף כלכלי בעל חשיבות ראשונה במעלה בעולם הים-תיכוני. מספר השערות, השייכות כאחד לזיכרון האונומסטי ולבלשנות, מתקיימות זו לצד זו בנוגע למקורו הממשי.
קריאה ראשונה, מקצועית, תראה בנושאיו הראשונים סוחרי חיטה או טוחנים — פרשנות העולה בקנה אחד עם מעמדו של מסחר הדגנים בכלכלה הספרדית-עות'מאנית. קריאה שנייה, מלומדת, קושרת את השם למאמר רבני המצמיד קמח ותורה, ועושה מן הפטרונים אות-היכר למשפחה של בני-תורה. שתי הקריאות אינן שוללות זו את זו: בעולם הספרדי, היה הנכבד פעמים רבות גם סוחר וגם תלמיד חכמים כאחד.
המסורת הגדולה של האונומסטיקה היהודית בצפון אפריקה, כפי שגובשה על-ידי Joseph Toledano, מראה עד כמה שמות שנשאבו מן המציאות הכלכלית ומן האוצר העברי נדדו לאורך הים התיכון, בידי המגורשים מחצי האי האיברי [Toledano, 2003]. Toledano מדגיש כי שמות משפחה ספרדיים רבים נפוצו בעת ובעונה אחת לעבר האימפריה העות'מאנית ולעבר המגרב לאחר 1492, וזה מסביר מדוע ניתן למצוא גרסאות של אותו שם בסלוניקי, באיסטנבול, בתוניס או באלג'יר [Toledano, 1999]. השם Kamhi מכיר אפוא כתיבים מרובים — Kamhi, Camhi, Kimhi, Comhi — המשקפים את ההעתקות העות'מאניות, האיטלקיות והצרפתיות הזו אחר זו; Camondo, יוזכר, אינו קרוב אליהם על אף האשליה הצלילית.
יש להכפיל כאן את הזהירות המתודולוגית. הקרבה אל בית Qimḥi הפרובנסאלי יצרה, בחלק מן העצים הגנאלוגיים המשפחתיים, את הפיתוי לקשור את Kamhi מסלוניקי לרד"ק המפורסם. ייחוס זה שייך לזיכרון יותר מאשר לארכיון: שום מקור מסמכי מאומת אינו מבסס רצף גנאלוגי ישיר בין הלינאז' הפרובנסאלי מימי הביניים לבין המשפחה הסלוניקאית המודרנית. השותפות בשורש האונומסטי אינה מוכיחה שותפות בדם. נסתפק אפוא בקביעה שתי המשפחות חולקות שם וכבוד אינטלקטואלי, אך חיבורן הגנאלוגי נותר, על-פי מצב המקורות הנוכחי, מעורב בספק ובלתי-מבוסס.
זהירות זו מצטרפת לתובנה רחבה יותר על החברות היהודיות בימי הביניים ויחסן להנחלה: מחקרו של Eleazar Gutwirth על הסמכות הרבנית ועל הלכידות הקהילתית בספרד של המאה הי"ד מראה כי משפחות נכבדים עוצבו לא פחות על-ידי יוקרת התפקיד מאשר על-ידי הלינאז' הביולוגי, כאשר השם שימש לעיתים קרובות כאות של מעמד לא פחות מאשר כאות של ייחוס [Gutwirth, 1995]. השם Kamhi, בהקשר זה, מציין פחות צאצאות יחידה ויותר
ההיסטוריה של משפחת Kamhi אינה ניתנת להבנה ללא ההיפוך הגדול של שנת 1492. גירוש היהודים מספרד, שאחריו בא בשנת 1497 גירושם מפורטוגל, הטיל על דרכי הים התיכון עשרות אלפי גולים. הסולטן העות'מאני Bayezid II קיבל פליטים אלה בברכה, שכן ראה בהם נכס כלכלי ודמוגרפי לאימפריה שלו. לפי Nehama, Salonique נתרה, יותר מכל עיר אחרת, על ידי גל ההגירה הזה: במאה ה-16 הפכה לעיר שרוב תושביה יהודים, מאורגנת בקהילות שהשיקו את מפת המוצאות האיבריות — Castille, Aragon, Catalogne, Portugal, Majorque [Nehama, 1978].
בהקשר זה שיקמו משפחות הספרדים את רשתותיהם המלומדות והמסחריות. המבנים הקהילתיים שנורשו מספרד — הקהל, בית הדין הרבני, חברות הסיוע ההדדי — הוקמו מחדש על אדמת האימפריה העות'מאנית. מחקרה של Mercedes Borrero Fernández על הקהילה היהודית של Séville מזכיר את עתיקותה ועוצמת הנוכחות היהודית האנדלוסית, שהגולים של 1492 היו יורשיה הישירים [Borrero Fernández, 1985]. משפחת Kamhi, כמו משפחות רבות אחרות, שייכת לזיכרון האנדלוסי והקסטיליאני הזה שהושתל בארצות חדשות.
השתרשותה של משפחת Kamhi ברקמת חיי Salonique נמנית עם תחום הסביר המתועד, יותר מאשר עם המוכח באופן מוחלט לגבי הדורות הראשונים. פנקסי הקהילה של Salonique, שנוצלו רבות על ידי Nehama, מזכירים לאורך הדורות משפחות בעלות מעמד — ובהן Kamhi — הנוכחות במסחר ובמוסדות הדתיים [Nehama, 1978]. אך העקב הנומינטיבי הרצוף והבלתי-מוטל-בספק מתבסס בעיקר בתקופות מאוחרות יותר, ככל שהתיעוד מתעבה.
ראוי להדגיש כאן תכונה אופיינית ליהדות הספרדית-עות'מאנית: רציפות המסורת המשפטית. יצירתו המונומנטלית של Joseph Karo, מקודד השולחן ערוך ודמות מרכזית בצפת במאה ה-16, ממחישה את האופן שבו גובש המשפט הרבני הספרדי לאחר הגלות והתפשט ברחבי המזרח הים-תיכוני, לרבות Salonique [Werblowsky, 1962]. המשפחות הרבניות הסלוניקאיות, ובהן Kamhi, פעלו במסגרת נורמטיבית זו, חיות תחת סמכותו של דין מקודד שאיחד את מנהגי הפזורה הספרדית.
כדי לתפוס את עולם Kamhi, יש לתאר את העיר שנשאה אותם. סלוניקי העות'מאנית הייתה מקרה ייחודי בתולדות הגלות: עיר נמל גדולה שבה היהודים היוו את הקהילה הרבה ביותר, עד כי הנמל שבת ממלאכה ביום שבת. Nehama מתאר חברה בעלת מבנה עמוק, שהכילה ישיבות תלמודיות, בתי דפוס עבריים, אגודות מקצועיות ושושלות של נכבדים [Nehama, 1978].
בחברה זו, נקבעו נוסחי התפילה והמנהגים הספרדיים והועברו במסירות יתרה. עבודותיו של Joseph Heinemann על צורות התפילה במסורת היהודית מאירות את האופן שבו קהילות כגון זו של סלוניקי שמרו והעבירו מנהגים מיוחדים, שסימנו את זהותן הקהילתית [Heinemann, 1977]. כל קהילה סלוניקאית — והנכבדים שעמדו בראשה — שמרה בקנאות על מנהגיה, המנהגים שירשה מאיבריה.
גם תרבות הספר והכתב המצולם הייתה מרכזית. המסורת של אילומינציה והעתקת כתבי יד עבריים, שנחקרה בין היתר על ידי Joseph Gutmann, מעידה על עידון הסביבות הספרותיות הספרדיות הללו, שבהן משפחות נכבדים כגון Kamhi הזמינו ושמרו כרכים יקרי ערך [Gutmann, 1978]. יוקרתה של משפחה רבנית נמדדה גם בספרייתה וביכולתה לחסות על יוצרים ואנשי רוח.
בסביבה צפופה זו, מסחרית ולמדנית כאחת, הגיעה משפחת Kamhi לשיא נראותה ההיסטורית. המאה התשע-עשרה, שסומנה על ידי התנזימאת — הרפורמות העות'מאניות הגדולות — ועל ידי הגעת ההשפעות המערביות דרך בתי הספר של Alliance Israélite Universelle, הייתה עבור סלוניקי תקופה של מהפך עמוק. האליטות הקהילתיות הוותיקות נאלצו לנהל מעבר מסדר מסורתי אל מודרניות חינוכית ומוסדית. בצומת זה בדיוק בולטת הדמות המבוססת ביותר של הלינאג': Joseph Kamhi.
דמותו של Joseph Kamhi, נשיא הקהילה היהודית של Salonique במאה התשע-עשרה ומרפורמטור מוסדותיה החינוכיים, מהווה את הנקודה המתועדת ביותר בשיא השושלת. פועלו משתלב בתנועת הרפורמה הגדולה שסעדה את יהדות Salonique עם מגעה עם המודרניות העות'מאנית והאירופית.
במאה התשע-עשרה ידעה קהילת Salonique ויכוח ער בין מחזיקי המסורת התלמודית הבלעדית לבין תומכי חינוך מחודש, המשלב שפות אירופיות, מדעים וידע חילוני. Nehama מתעד ארוכות את המתחים הללו ואת הופעתה של אליטה מרפורמת חדשה, שביקשה להעניק לנוער היהודי את הכלים הדרושים להשתלבות בעולם המשתנה [Nehama, 1978]. נשיאות קהילה גדולה כקהילת Salonique כרוכה היתה בתפקיד מרכזי: בוררות סכסוכים, ניהול הכספים הקהילתיים, יחסים עם השלטונות העות'מאניים, וכיוון המוסדות החינוכיים.
הפעילות הרפורמטורית החינוכית המיוחסת ל-Joseph Kamhi נמנית עם תנועה זו. לרפורם את בתי הספר ב-Salonique במאה התשע-עשרה פירושו לחדש את התלמודי-תורה המסורתיים, לעודד הוראת שפות ומקצועות חילוניים, ולהכין את הקרקע לשיתוף פעולה עם Alliance israélite universelle, שבתי ספרה שינו את הפדגוגיה היהודית במזרח. פעילות זו העמידה את Joseph Kamhi בין הנכבדים הנאורים שביקשו להשלים בין נאמנות דתית ופתיחות מודרנית — איזון עדין בקהילה שבה כובד המסורת נותר ניכר.
יש אולם לתחום את התיעוד ביושר. אם תפקיד הנשיאות ופועלו הרפורמטורי של Joseph Kamhi מבוססים על פי הרשומה, ועולים בקנה אחד עם התמונה שמשרטט Nehama על ציבור המרפורמים בSalonique [Nehama, 1978], הרי שפרטיו המדויקים של יוזמותיו — תאריכים מדויקים, בתי ספר שייסד, אמצעים שנקט — ראויים לאימות מתוך פנקסי הקהילה עצמם. החיבור הנוכחי שומר אפוא על העיקר המבוסס: נכבד בדרגה ראשונה, שעמד בראש הקהילה היהודית הגדולה ביותר באימפריה העות'מאנית, ופעל לחידושה החינוכי בעידן הרפורמות.
פרופיל זה אינו עומד בפני עצמו. בכל רחבי העולם הספרדי הים-תיכוני של המאה התשע-עשרה נטלו על עצמן האליטות הרבניות והמסחריות תפקיד דומה של מודרניזציה. מחקרו של Yossef Charvit על האליטה הרבנית באלג'יריה מראה כיצד, במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, ניהלו השושלות התלמידות את מעבר אל המודרניות תוך שמירת סמכות המסורת [Charvit, 2005]. Joseph Kamhi שייך לדור זה של נכבדים-ציר, שפועלם מבשר את התמורה העמוקה שעברו החברות היהודיות הים-תיכוניות.
אם Salonique נותרת מוקד הבית העיקרי של Kamhi, השם התפשט על פני אגן הים התיכון, בעקבות נתיבי המסחר ותנועות הקהילות. ניתן למצוא נושאי השם — בכתיבים Kamhi, Camhi, Kimhi — ב-Istanbul, ב-Izmir, בבולגריה (ובמיוחד ב-Sofia וב-Plovdiv), בסרביה, ובאופן רחב יותר בבלקן העות'מאני, וכן באיטליה, שם השתרשו הגרסאות המאיטלקות.
התפשטות זו נובעת מהלוגיקה של הרשתות הספרדיות. עבודותיו של Toledano על שמות משפחה יהודיים מראות כי שמות פטרונימיים איבריים היוו מורשת משותפת שחלפה בין המזרח העות'מאני ובין המגרב, באופן שבו אותו שם יכול לציין ענפים ללא קשר גנאלוגי ישיר, המאוחדים בלבד במוצאם הספרדי המשותף [Toledano, 1999]. נוכחותן של גרסאות השם בקהילות צפון אפריקה — המתועדת בתיעוד המשפחות היהודיות של צפון אפריקה [Toledano, 2003] — ממחישה פיזור זה, מבלי שיש לראות בכך שושלת יחידה של ענף Salonique.
המודרניזציה של הקהילות הים-תיכוניות במאות ה-XIX וה-XX, שאפיינה אותה התמערבות האליטות, נגעה לכל הענפים הללו. מחקרה של Claire Rubinstein-Cohen על קהילת Sousse בתוניסיה מציע מודל למעבר זה "מן המזרחיות אל ההתמערבות" שחוו המשפחות הספרדיות בכל רחבי הים התיכון, לרבות אלו הנושאות את השם Kamhi בהתיישבויותיהן השונות [Rubinstein-Cohen, 2011]. בכל מקום פעלו אותן דינמיקות: חינוך מודרני, צרפתיזציה של האליטות, ניידות מסחרית גוברת.
יש כאן, שוב, להבחין בין זיכרון לבין ארכיון. העצים הגנאלוגיים המשפחתיים בני-זמננו, הנתונים לדאגה לגבי יוקרה, נוטים לעתים לאחד תחת שורש אחד את כל ענפי Kamhi של הים התיכון. הארכיון, בצניעותו, אינו מתיר לקבוע אלא קשרים אזוריים והמשכיות מקומיות. גאוות השם — שורשיו ב-Salonique, זיקתו לכבוד הרבני ולמסחר — מהווה מורשת מועברת אמיתית, שאין לבלבל בינה לבין שושלת ביולוגית מבוססת באופן אוניברסלי.
מעבר לשטרות ולפנקסים, מתמשכת שושלת Kamhi בזיכרון — זיכרון ארוג מסיפורים שנמסרו מדור לדור, מגאוות השם ומקשר עמוק למורשת הספרדית. פרק זה שייך במודע לרובד הזיכרון: הוא אוסף את מה שהמסורת המשפחתית והקהילתית שמרה, תוך הבחנה ברורה מן המבוסס.
שם Kamhi נושא, כפי שראינו, עומק סמלי: החיטה, הקמח, ומעבר לכך — התורה עצמה. במודעות המשפחתית הספרדית, שם כזה חי כייעוד — לאחד את לחם החיים ואת לחם הלימוד. רוחניות יומיומית זו, שבה מסחר ועיון מזינים זה את זה, אופיינית לספרדיות העות'מאנית כפי שתיאר אותה Nehama [Nehama, 1978].
המסירה בין דורות, במשפחות אלה, עברה בערוצים רבים: הליטורגיה הביתית, המנהגים הקהילתיים, כתבי היד שנשמרו והועתקו, וזיכרון הפה של הקדמונים. עבודותיו של Heinemann על התפילה היהודית מזכירות עד כמה הייתה הליטורגיה, עבור קהילות הגולה, הנשא העיקרי של רציפות הזהות לאורך גלויות ושברים [Heinemann, 1977]. עבור משפחה כמו Kamhi, הנאמנות למנהג הספרדי הייתה דרך להישאר עצמם לאורך הדורות והגלויות.
העולם שממנו יצאו Kamhi ידע גם הוא, בעת החדשה, תמורות רוחניות עמוקות. הזרמים המיסטיים והחסידיים שחצו את היהדות במאות ה-18 וה-19 — מן החסידות האשכנזית, שחקרה Jean Baumgarten, ועד ההתחדשות הקבלית הספרדית — עיצבו את האופק הדתי של כל הגולה [Baumgarten, 2006]. ואם Salonique ידעה את מתחיה שלה, ובראשם אירוע השבתאות שטבע בה חותם עמוק, נטו משפחות הנכבדים כגון Kamhi בדרך כלל לצד המסורת הרבנית הנורמטיבית, שומרות האורתודוקסיה הספרדית.
לבסוף, זיכרון Kamhi הוא גם זיכרון פצוע. הקהילה הגדולה של Salonique, שהייתה עריסת השושלת, הושמדה במלחמת העולם השנייה, כאשר כמעט כל יהודי העיר גורשו ונרצחו. אסון זה, הסוגר באופן טרגי מאות שנות היסטוריה סלוניקאית, מטיל על שם Kamhi את חובת הזיכרון הנחלת כל שושלת ספרדית בבלקן. הניצולים והענפים המפוזרים — בישראל, בצרפת, באיטליה, ביבשת האמריקאית — נושאים מעתה את השם הזה כעדות. כאן שותק הארכיון לרוב, ורק הזיכרון המועבר מעיד על מה שהיה.
בסיום מסע זה, מתגלה שושלת Kamhi כמקרה מופת של יהדות ספרדית מזרחית: שם הנושא משמעות — qemaḥ, החיטה והידע —, שורשים איבריים משוערים, מולדת סלוניקאית מתועדת, ודמות בכירה, Joseph Kamhi, נשיא קהילת Salonique ומחולל רפורמות בבתי ספרה במאה התשע-עשרה.
החקירה שמרה בעקביות על הפרדה בין מה שהארכיון מבסס לבין מה שהזיכרון מוסר. מבוסס הוא הסביבה הסלוניקאית, המסחרית והרבנית, המתועדת בידי Nehama ביד אמן [Nehama, 1978]. סביר הוא שרישום הKamhi הקדום השתרש תחילה ברקמה האיברית ואחר כך בעות'מאנית. נותר בגדר השערה הקשר הגנאלוגי עם Qimḥi מ-Provence — מפתה אך לא מוכח, וראוי להחזיקו בנפרד. ואילו לתחום הזיכרון המועבר שייכים המורשת הרוחנית, הגאווה בשם ואבל Salonique שהושמדה.
יושרה אפיסטמית זו אינה מרוקנת את הסיפור מתוכנו — אלא מעגנת אותו. שכן גדולתה של שושלת אינה נובעת מייחוסים אגדיים, אלא מהרציפות האמיתית של כבוד אנושי — זה של משפחה שידעה, בSalonique ובגלויותיה, לאחד לחם ותורה, מסחר ולימוד, נאמנות ופתיחות. שם Kamhi, על כתיבותיו המרובות וענפיו המפוזרים, נותר חותמה של ייעוד כפול זה.
