על סף כל שושלת יהודית הטוענת לנאמנות לַהַבְטָחָה עומדת דמות מכוננת: כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה. מרגל שבט יהודה, הוא שייך לאותו דור המדבר שיצא ממצרים ונוסה בארבעים שנות תועה. הסיפור המקראי מייחד אותו כאחד משני האנשים בלבד מדורו — יחד עם יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן — שזכו לבוא אל ארץ המובטחת, משום שהלך אחרי ה' מָלֵא [במדבר יד, כד].
הכרך הנוכחי של הגדול הספר מבקש לשחזר את זיכרונה של דמות מכוננת זו, ממקורה המקראי ועד להדים שהותירה במסורות הפרשנות ובגלויות היהודיות. ראוי להציב כבר מלכתחילה הבחנה מתודולוגית: כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה אינו דמות שניתן לבסס את היסטוריותה באמצעות מקורות ארכיוניים, במובן שהיסטוריון מודרני מייחס למונח זה. הוא דמות מתוך הסיפור המכונן של ישראל, המועברת דרך הטקסט המקראי ומורחבת במסורת הרבנית. "ההיסטוריה" שלו שייכת אפוא הן לזיכרון המארגן של עם והן לניתוח הספרותי וההיסטורי של הטקסטים הנושאים אותה. את המתח הפורה הזה — שבין הסיפור המוכר ובין הבחינה הביקורתית — שואף ספר זה לכבד, פרק אחר פרק.
השושלת המציבה את עצמה תחת חסותו של כָּלֵב אינה תובעת לעצמה תואר אצולה במובן הדינסטי, כי אם יעוד: זה של הנאמנות המיעוטית, של האמון הנשמר מול הרוב הכושל, ושל ההשתרשות בארץ — חֶבְרוֹן — הטעונה בזיכרון האבות. אלה הם המוטיבים שנפרוס בדברינו.
הסיפור המכונן ממקם את Kalev בין שנים עשר האנשים שנשלחו על ידי Moïse, בפקודת האל, לתור את ארץ כנען. כל שבט שלח נציג אחד; משבט יהודה נבחר « כלב בן יפנה » [במדבר י״ג, ו]. המרגלים סיירו בארץ ארבעים יום, ממדבר צין ועד רחוב לבוא חמת, ועלו בנגב עד חברון [במדבר י״ג, כא-כב].
בשובם, נחלק דו״ח המרגלים לשניים. הרוב תיאר ארץ « אוכלת יושביה », יושבת ענקים — בני ענק — שלעומתם ראו בני ישראל את עצמם « כחגבים » [במדבר י״ג, לב-לג]. Kalev לבדו, כנגד השמועה הגואה, הֵשׁקיט את העם לפני Moïse והכריז: « עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה » [במדבר י״ג, ל]. Josué הצטרף אליו לאחר מכן לעורר את הקהל לבטחון [במדבר י״ד, ו-ט].
רגע זה מהווה את ציר דמותו של Kalev. בעוד עשרה מרגלים נכנעו לפחד וגררו את מרד העם, שניים שמרו על אמונתם בהבטחה. העונש האלוהי היה כמידת הכשלון: דור המדבר נגזר עליו לכלות בתוך ארבעים שנות נדודים, שנה אחת לכל יום מארבעים ימי התיור [במדבר י״ד, לג-לד]. אך ה׳ עשה יוצא מן הכלל לשני הנאמנים: « ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורשנה » [במדבר י״ד, כד].
הניתוח ההיסטורי-ביקורתי ממקם סיפור זה בתוך המסגרת הנרטיבית הגדולה של החומש, שבה שקעו והצטברו המסורות על הכיבוש שנכשל ונוסה שנית. האזכור הכפול של Kalev ושל Josué — האחד מיהודה, האחר מאפרים — מבטא בסמלי אופן את שני הקטבים השבטיים הגדולים של ישראל, ומכין את חלוקת הארץ המתוארת בספר Josué. דמותו של Kalev ממלאת בו את תפקיד עד הרציפות: הוא מחבר בין דור יציאת מצרים לבין דור הכניסה לארץ המובטחת.
קושי אחד נותר בעינו: כָּלֵב מכונה לעיתים "הַקְּנִזִּי" (ha-Qenizzi), כלומר בן או צאצא של קְנַז [במדבר לב, יב; יהושע יד, ו]. אך הקנזים מוזכרים במקומות אחרים בין עמי כנען, ואף בסביבת אדום, שכן קנז הוא שם המופיע בגנאלוגיה של עֵשָׂו [בראשית לו, יא.טו]. כיצד ליישב ייחוס זה עם שייכותו של כלב לשבט יהודה, המוצהרת בתפקידו כמרגל המייצג את יהודה?
המסורת הפרשנית הציעה מספר תשובות. על פי קריאה רבנית אחת, כלב היה בנו המאומץ או בן אשתו מנישואים קודמים של אדם שמוצאו ממשפחה שנספחה אל יהודה, וזה מסביר את שייכותו הכפולה. קריאות אחרות רואות בזכרת קנז שם של אב קדמון או אח למחצה — שהרי עָתְנִיאֵל עצמו מכונה "בן קנז אחי כלב" [יהושע טו, יז; שופטים א, יג]. הגנאלוגיות שבספר דברי הימים הראשון מסבכות את התמונה עוד יותר, בהרבותן את הכלבים: "כָּלֵב בן חֶצְרוֹן" מופיע שם בצאצאי יהודה [דברי הימים א ב, יח.מב], ופרשנים חלוקים אם להבחין בינו לבין כלב בן יְפֻנֶּה או לזהותם.
אזור הדמדומים הגנאלוגי הזה ממחיש בדיוק את נקודת המפגש — את הצומת — שבין הזיכרון המסור לבין הבחינה הביקורתית. לפרשנים המסורתיים, הצטרפותה של שושלת ממוצא חיצוני אל שבט יהודה מגלה את פתיחותו של עם ישראל לאלה הנלווים אליו בלב שלם; ה"קנזי" שנעשה נשיא יהודה הופך לדמות הגר המופתי. לחוקר הדתות, המתחים האונומסטיים הללו מעידים על תהליך ההיתוך ההדרגתי של שבטים דרומיים — סביב חֶבְרוֹן והנגב — לתוך הזהות היהודאית המתגבשת. שתי הקריאות, הרחוקות מלהיות סותרות, מאשרות זו את זו בעצם עניינן: כָּלֵב מגלם את שילובה של קבוצה בשבט הגדול של הדרום.
הגמול שהובטח לכלב מוצא את מימושו בספר יהושע. בעת חלוקת הארץ בין השבטים, כלב — בן שמונים וחמש שנים — מופיע לפני יהושע בגלגל ומזכיר לו את השבועה הקדומה. הוא מציין כי היה בן ארבעים שנה בעת שליחות התרים, וכי שמר על כל כוחו: «עוֹדֶנִּי חָזָק כַּיּוֹם אֲשֶׁר שָׁלַח אֹתִי מֹשֶׁה» [יהושע יד, י–יא]. הוא תובע אז «אֶת-הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה» — בדיוק את אזור חברון, שבו ישבו בני ענק בערים מבוצרות [יהושע יד, יב].
יהושע ברכו ונתן לו את חברון בנחלה [יהושע יד, יג–יד]. הטקסט מדגיש את משמעותו הסמלית של מתנה זו: חברון, שנקראה בשמה הקדום קִרְיַת-אַרְבַּע — «עיר הארבע, הגדול בענקים» [יהושע יד, טו] — היא גם עיר קברות האבות, מקום מנוחתם של אברהם, יצחק ויעקב עם נשותיהם, כמסופר בספר בראשית [בראשית כג; מט, כט–לא]. בקבלת חברון, כלב נרשם בהמשכיות ישירה של הברית האברהמית: הארץ שנועדה לאבות נמסרת לידי מי שהאמין בהבטחה.
כלב כבש בפועל את חברון, גירש את שלושת בני ענק — שֵׁשַׁי, אֲחִימַן וְתַלְמַי [יהושע טו, יד; שופטים א, י.כ]. פרשה זו חותמת את הסיפור שנפתח עם שליחות המרגלים: העיר שלפניה רעדו המרגלים היא בדיוק זו שהנאמן כובש ומחזיק. גאוגרפיית הספר מעניקה כך לכלב תפקיד של מייסד טריטוריאלי בדרום יהודה, סביב חברון והיישובים הסמוכים לה, שיהוו את לב ההתנחלות היהודאית.
צאצאיו של כָּלֵב ידועים בעיקר בזכות בתו עַכְסָה, שנישואיה חותמים את ברית הייחוס עם הדמות הראשונה של שופט בישראל. הסיפור, המובא פעמיים — בספר יהושע ובספר שופטים — ראוי להיקרא בעיון.
כָּלֵב הבטיח את בתו לאשה למי שילכוד את קִרְיַת-סֵפֶר, היא דְּבִיר. עָתְנִיאֵל בן קְנַז לכד את העיר, וקיבל את עַכְסָה לאשה [יהושע טו, טז-יז; שופטים א, יב-יג]. הפרט הבא, עדין מבחינה נרטיבית, מדגיש את אופייה הנחוש של עַכְסָה: כשישבה על חמורה, ביקשה מאביה מתנה נוספת, שכן הוא נתן לה קרקע צחיחה בנגב. היא דרשה: "תְּנָה-לִּי בְּרָכוֹת" — ובכלל זה מעיינות מים — וכָּלֵב נתן לה את גֻּלֹּת הָעֶלְיוֹן ואת גֻּלֹּת הַתַּחְתּוֹן [יהושע טו, יח-יט; שופטים א, יד-טו]. פרשה זו, אחת הנדירות במקרא העברי שבה אישה מנהלת משא ומתן ישיר ומשיגה נחלת קרקע, הצמיחה פרשנות עשירה על מעמד האישה ויוזמתה בסיפור הישראלי הקדום.
עָתְנִיאֵל, חתנו של כָּלֵב, הפך לאחר מכן לראשון ה"שופטים" שהושיעו את ישראל. ספר שופטים מספר כי לאחר עריצותו של כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מלך אֲרַם נַהֲרַיִם, תְּקָפַתהוּ רוּחַ ה' על עָתְנִיאֵל בן קְנַז, שפט את ישראל ויצא לנצחון, ותנוח הארץ ארבעים שנה [שופטים ג, ט-יא]. כך מוצא עצמו ייחוסו של כָּלֵב, על ידי ברית הנישואין, בראשיתה של מוסד הישועה והמשפט בישראל.
מסירה זו שייכת מהותה לזיכרון המקובל, המשובץ בסיפור המכונן. היא מתווה דפוס של המשכיות: מן המרגל הנאמן (כָּלֵב) אל כובש דְּבִיר (עָתְנִיאֵל), ממתנת הארץ למתנת המעיינות, מהנחלה האבהית אל הגאולה הראשונה. הייחוס אינו ביולוגי בלבד; הוא נושא בחובו אֶתוֹס — נאמנות פעילה, המתוגמלת בהשרשה ובמשפט צדק.
הספרות הרבנית עשתה את Kalev לדמות מופת, תוך שהיא מרחיבה את שתיקות הטקסט. מסורות מדרשיות אחדות עוסקות בהסבר האזכור לפיו, במהלך התרגול, "ויבוא עד חברון" — בלשון יחיד — בעוד שהמרגלים נסעו יחד [במדבר יג, כב]. המפרשים מסיקים מכך שKalev פרש מחבריו ללכת להשתחוות על קברי האבות בחברון, כדי לבקש סיוע אלוהי ולהגן על עצמו מפני קשר המרגלים האחרים. עקיפה זו, בקריאה המסורתית, מסבירה את איתנותו לאחר מכן: הוא שאב את כוח נאמנותו מן הזיכרון של האבות.
מסורות אחרות מדגישות כי "רוח אחרת היתה עמו" [במדבר יד, כד] מציינת את יכולתו להסתיר את חולקנותו עד לרגע המתאים, כדי להשיב את העם אל הדעת. Kalev הופך אז לדמותו של איש האומץ השקט, היודע מתי לשתוק ומתי לדבר. אריכות ימיו והכוח שנשמר לו בגיל שמונים וחמש, שהטקסט עצמו מדגיש [יהושע יד, יא], נקראו כאות הנראה לעין של הברכה השמורה לצדיקים.
המסורה קושרת גם את Kalev, דרך יחוסי הדברי הימים, לדמויות מאוחרות יותר של יהודה, וקריאות אגדיות מסוימות מצרפות אותו לבית שממנו יצאה השושלת הדוידית של הדרום — חברון היא בדיוק בירתו הראשונה של David לפני ירושלים [שמואל ב ה, א–ה]. צירוף זה, השייך להרחבה ההומילטית יותר מאשר לייחוס הקפדני, מגלה את תפקידו של Kalev כאב מייסד סמלי של ההשרשות היהודאית בחברון, שם תיפתח מאוחר יותר המלוכה.
התפתחויות אלה שייכות לרשומת הזיכרון המועבר: אין לאמתן על ידי הארכיון, אך הן מהוות את החומר החי שבאמצעותו עשו דורות של קוראים את Kalev לחסיד של הנאמנות.
מעבר לטקסט המייסד, שמו של כָּלֵב הפיץ זרעים באונומסטיקה היהודית כסמל של נאמנות. אף כי שום קו ייחוס מתועד אינו מקשר משפחה היסטורית ספציפית לכלב המקראי — כל טענה בכיוון זה תשתייך לאגדה גנאלוגית ולא לארכיון —, הדמות השפיעה בכל זאת השפעת חסות רוחנית מתמשכת, ובמיוחד בתפוצות שבהן עמדה לה מרכזיות גדולה לוְנֵרַת הצדיקים והאבות.
בעולם הספרדי וצפון-אפריקאי, תרבות הזיכרון המשפחתי וההגיוגרפיה שמרה חיה על הזיקה בין הדמויות המקראיות המייסדות לבין זהות הקהילות. עבודותיו של Issachar Ben-Ami על ההגיוגרפיה במרוקו הראו עד כמה פולחן הקדושים והעברת הסיפורים האבות עיצבו את החיים הקהילתיים [Issachar Ben-Ami, 1984]. כמו כן, ההתייחסות של מוסדות השימור — כגון קובץ Laredo שבמכון Ben-Zvi — לתיעוד היחסים הספרדיים מעידה על המאמץ המודרני לגשר בין זיכרון מועבר לבין ביסוס ארכיוני [Fonds Laredo, Collection Ben-Zvi].
עבודות אחרונות בתחום המדעים הדיגיטליים המוּיָּשמות על מורשת ספרד וצפון-אפריקה ממשיכות שאיפה זו: לדגם, לאנדקס ולהנגיש את המקורות המאפשרים להבחין בין מה שנמסר במסורת לבין מה שניתן לבסס בתיעוד [Naar, 2020] ; [Guberman-Pfeffer, 2019]. מתוך פרספקטיבה זו, מיחוס כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה כ"אב קדמון" של שושלת הוא פחות גנאלוגיה ביולוגית הניתנת לאימות ויותר שייכות סמלית מוּדעת: להציב עצמך תחת חסות המרגל הנאמן פירושו לתבוע לעצמך אתיקה של אמון ושל שורשים.
לפיכך נושא פרק זה מעמד של השערה מערכתית: הוא מניח שהקשר בין המשפחות הנושאות זיכרון זה לבין הדמות המקראית הוא קשר של אידאל ושל העברה רוחנית, שבו מסורת וארכיון משיבים אחד לשני מבלי להתערבב.
כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חוֹצֶה אֶת הַכְּתָבִים הַמְּיַסְּדִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּדְמוּת מוֹפֶת שֶׁל נֶאֱמָנוּת מִיעוּטִית. כְּמְרַגֵּל שֵׁבֶט יְהוּדָה, הָיָה הוּא, יַחַד עִם יְהוֹשֻׁעַ, אֶחָד מִשְּׁנֵי הָאֲנָשִׁים מִדּוֹר הַמִּדְבָּר שֶׁנִּמְצְאוּ רְאוּיִים לָבוֹא אֶל אֶרֶץ הַמּוּבְטַחַת, מִשּׁוּם שֶׁ״מִלֵּא אַחֲרֵי״ הָאֱלֹהִים. שְׂכָרוֹ — אֲחֻזַּת חֶבְרוֹן, עִיר הָאָבוֹת — חָרַת אֶת שׁוֹשֶׁלֶת בֵּיתוֹ בְּלֵב לִבּוֹ שֶׁל הַבְּרִית הָאַבְרָהָמִית וְשֶׁל הַשָּׁרְשׁוּת הַיְּהוּדִית בִּנְגֶב הָאָרֶץ. עַל יְדֵי בִּתּוֹ עַכְסָה, שֶׁנִּשְּׂאָה לְעׇתְנִיאֵל, בִּכּוֹר הַשּׁוֹפְטִים, מִתְחַבֶּרֶת צֶאֱצָאוֹתָיו לַמּוֹסָד הַמּוּבְהָק שֶׁל גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל.
בְּחִינַת הַמְּקוֹרוֹת מְגַלָּה דְּמוּת הַנִּמְצֵאת בְּצֹמֶת שֶׁל מִסְפָּר רְבָדִים. הַסִּפּוּר הַמִּקְרָאִי מְבַסֵּס אוֹתוֹ כְּדְמוּת מְבַנָּה ; חִידַת ה״קְּנִזִּי״ פּוֹתַחַת מִפְגָּשׁ שֶׁבּוֹ זִכָּרוֹן וּבִיקֹרֶת מְשִׁיבִים זֶה לָזֶה ; הַמָּסֹרֶת הַפַּרְשָׁנִית עוֹשָׂה אוֹתוֹ לְמוֹדֵל רוּחָנִי הַמֻּעְבָּר מִדּוֹר לְדוֹר. וַאֲשֶׁר לְצֶאֱצָאָיו הָאוֹנוֹמַסְטִיִּים וְהַסִּמְלִיִּים בְּתְפוּצוֹת יִשְׂרָאֵל — הֲרֵי הֵם שַׁיָּכִים לִזִּקָּה אִידֵאָלִית, אֲשֶׁר יֵשׁ לְכַנּוֹתָהּ בְּיֹשֶׁר כִּמְה שֶׁהִיא.
הַסֵּפֶר הַגָּדוֹל לֹא בִּיקֵּשׁ לִיצֹר רְצִיפוּת שׁוֹשֶׁלֶת שֶׁהַמְּקוֹרוֹת אֵינָם מַתִּירִים אוֹתָהּ. בִּמְקוֹם זֹאת, בִּיקֵּשׁ לְהַשִּׁיב לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה אֶת הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁלּוֹ : לֹא תֹּאַר, כִּי אִם יְעוּד — יְעוּד הַמַּאֲמִין בַּהַבְטָחָה בְּשָׁעָה שֶׁהָרֹב מִתְיָאֵשׁ, וְזוֹכֶה לְחֵלֶק בָּאָרֶץ שֶׁבָּהּ יְשֵׁנִים הָאָבוֹת.
