у רגלי הצוקים הוולקניים המקיפים את הלוע הכבוי של הר געש קדום, ברובע שקיבל את שמו ממנו במדויק — Crater —, משתרעת זיכרונה של קהילה יהודית מן המיוחדות שבעולם הערבי: זו של Aden. בתוכה משתרשת שושלת המשפחה Jafari, הנמנית עם הבתים המבוססים של סוחרים ולמדנים בנמל הדרומי הגדול הזה. אין ארכיון עיון שהתייעצנו בו מוסר, עד כה, רשימה שמנית מפורטת ועצמאית על משפחת Jafari עצמה; ועל כן בוחר הספר הנוכחי בגישה של יושר אפיסטמי. הוא משחזר את המסגרת ההיסטורית הניתנת לאימות — זו של הקהילה היהודית של Aden, נמלה, בתי כנסיותיה וגלותה — שבתוכה משפחה של סוחרים ורבנים כמו Jafari מקבלת את מלוא משמעותה, מבלי לייחס לשושלת זו עובדות שהמקורות הסמכותיים אינם מאשרים.
שם המשפחה Jafari, הנגזר מן השם הערבי Ja'far, משתלב בנומנקלטורה של יהודי Aden ותימן, שבה אימצו לעיתים קרובות שמות משפחה מן השפה הערבית ומן הטופונימיה המקומית. עבור קהילה זו, נמל Aden לא היה אך ורק מקום מגורים: הוא היה צומת דרכים, סף בין ערב הפנימית, הודו, מזרח אפריקה ואירופה. האוכלוסייה היהודית של Aden, שמנתה כ־4,500 עד 5,000 נפש ערב האלימות של 1947, הורכבה בעיקרה מסוחרים ואנשי מסחר שנתרכזו ברובע Crater, שמרה על קשרים עתיקים עם קהילות יהודיות תימניות ועל יחסים שלווים ברובם. בתוך סביבה זו של מסחר ולימוד משתרשת מסורת Jafari, כפי שמוסרה הרשימה המשפחתית שהתקבלה בירושה.
עדן חבה את עושרה למיקומה הגאוגרפי. כתחנת מעבר בין ים סוף לאוקיינוס ההודי, הפכה העיר תחת השלטון הבריטי לאחד מתחנות הפחם והמסחר הגדולות בדרך להודו. הנוכחות היהודית בה עתיקת ימים, אך שכונת Crater — שנבנתה בתוך מכתש הר הגעש הקדום — הפכה להיות לבה. על פי עדויות טופוגרפיות שנאספו בעניין תולדות עדן, ריכזה השכונה חיים כלכליים קוסמופוליטיים. בה נמצאו יחדיו היהודים וכמעט כל האירופאים בעלי האמצעים; מלווים בריבית, יזמים, חנוונים פרסיים ובוהרים, סוחרי סיטונאות בניאניים וערבים שסחרו באבנים יקרות, קפה, תבלינים ושרפים.
פסיפס סוחרים זה הוא הרקע הטבעי למשפחה כגון Jafari, שרשומה מזכירה את הייעוד הכפול של מסחר ולימוד. בראשית המאה העשרים כלל הרובע היהודי, כפי שנקרא, ארבעה בלוקים עיקריים. הריכוז המרחבי של הקהילה תרם לפריחתן של מוסדות — בתי כנסת, ישיבות, בתי דין רבניים (beth din) — שסביבם נסבו הלינאג'ים הנכבדים. בכלכלה של קרבה שכזו, הגבול בין הסוחר לתלמיד החכם היה מעורפל: ראש משפחה אחד יכול היה לנהל דוכן ביום ולשבת ללימוד בערב, ובדיוק את הדואליות הזו מבקשת הזיכרון של Jafari לנכס לעצמה — סוחרים ורבנים בבית הכנסת של Crater.
המסחר בעדן לא הוגבל לשוק המקומי. סוחרים יהודים מעדן ארגו רשתות שהשתרעו לעבר Bombay, אתיופיה, מצרים, ולאחר מכן גם לעבר London. ההגנה הבריטית, שהבטיחה מסגרת משפטית ואבטחת עסקאות, אפשרה למשפחות אלו לצבור הון מסחרי ולשמש מתווכים בין פנים תימן לבין השווקים האימפריאליים. ההתמחות באבנים יקרות, בקפה Moka, בעורות ובשרפים שיקפה מיומנויות שהועברו מדור לדור, ומהווה את הבסיס הכלכלי הסביר של הלינאג' הנדון כאן.
ההערה המייסדת את החיבור הנוכחי מתארת את Jafari כ"סוחרים ורבנים בבית הכנסת של Crater". ניסוח זה, האופייני לזיכרון המשפחתי, נפגש בדיוק עם מה שהמקורות ההיסטוריים מבססים על אודות המרקם החברתי היהודי של Aden: אליטה שבה המסחר מימן את הלימוד, וסמכות הרבנות הקנתה לעסק את יוקרתו. העימות בין המסורת המועברת ובין הארכיון אינו חושף כאן כל סתירה; הוא מגלה דווקא התאמה, דבר המצדיק רישום של צומת.
הקהילה היהודית של Aden פיתחה חיים דתיים מאורגנים, מצוידים בבתי כנסת, בתי ספר וסמכויות רוחניות מוכרות. הנמל, בפתיחותו, הביא את יהודיה אלה במגע עם הזרמים הגדולים של היהדות: המסורת התימנית (baladi ו-shami), וכן ההשפעות הספרדיות והבבליות שנישאו על גבי המסחר עם Bombay ומסופוטמיה. משפחה של רבנים מ-Crater הייתה שותפת אפוא להעברתה של אותה סינתזה ליטורגית ומשפטית ייחודית, על סף העולם התימני והעולם ההינדו-בריטי.
יש עם זאת לשמור על זהירות. הארכיונים שנסקרו מתעדים את הקהילה בכללותה — דמוגרפיה, שכונות, מוסדות — הרבה יותר מאשר את הגנאלוגיות הפרטיקולריות. הטענה לפיה Jafari מילאו תפקידים רבניים ספציפיים בבית הכנסת של Crater נשענת על המסורת המשפחתית; היא סבירה לאור הפרופיל הסוציולוגי של הקהילה, אך אינה, כמות שהיא, מגובה במקור תיעודי נומינטיבי עצמאי. ה"ספר הגדול" רושם אותה אפוא כמורשת מועברת, סבירה ועקבית, מבלי להפכה לעובדה שנקבעה על ידי שטר.
המינהל הבריטי, שהשתרש בעדן בשנת 1839, שינה לצמיתות את אופי העיר ואת מעמד יהודייה בתוכה. הנמל הפך לצומת של האימפריה, והקהילה היהודית, שכבר עסקה במסחר, נהנתה מיציבות מוסדית שיצרה תנאים לשגשוגה. בתקופה זו התגבש פניה המודרני של הרובע היהודי של Crater, עם בתי הכנסת ובתי הספר שבו. המשפחות המיוחסות — אלה שכמו Jafari שילבו מסחר ותורה — יצרו את שדרת הבורגנות הסוחרת והמלומדת.
הגידול הדמוגרפי ליווה את השגשוג הזה. ערב הסערות שבאמצע המאה העשרים, הגיעה האוכלוסייה היהודית של עדן לכדי כ-4,500 עד 5,000 נפש, ובעיקר סוחרים וחנוונים שהתרכזו בשכונת Crater. צפיפות זו מסבירה את חיוניות המוסדות הקהילתיים ואת יציבות הלינאג'ים המבוססים.
מבחינה דתית ותרבותית מילאה עדן תפקיד ציר בין תימן הפנימית ובין עולם הגולה הרחב. עולי רגל, מלומדים וסוחרים עברו דרך העיר, והקהילה העדנית רכשה שם של בקיאות ונאמנות למסורת. בהקשר זה של יציבות יחסית ופתיחות מסחרית מציבה המסורת את שיא פריחתן של משפחות כגון Jafari — בין הסמכות הרוחנית שהפעילו בבית הכנסת לבין הכושר המסחרי שפרשו בדוכני הנמל.
האיזון החילוני של הקהילה נשבר בעקבות הצבעת האומות המאוחדות על חלוקת פלסטין. עדן, כערים אחרות בעולם הערבי, חוותה אז פרעות אנטי-יהודיות אלימות. פרעות 1947 נגד היהודים בעדן פגעו באוכלוסייה יהודית של כ-4,500 עד 5,000 נפש, שקיימה עד אז יחסים שלווים בדרך כלל עם סביבתה. אירועים אלה סימנו נקודת אל-חזור: האמון נשבר, וההגירה, שהייתה עד כה שולית, הפכה למפעל קולקטיבי.
הגלות קיבלה ממדים היסטוריים עם הקמת מדינת ישראל. עדן הפכה לציר המרכזי של פינוי יהודי תימן. בשנת 1949, בחרה כמעט כל האוכלוסייה היהודית של תימן בהגירה; מחנה מעבר הוקם בעדן לקלוט אותם, לעיתים למשך חודשים ארוכים, וממנו הוקם גשר אווירי על ידי הרשויות הישראליות. מחנה זה, הידוע בשם Hashed, והמבצע האווירי שיצא ממנו, נותרים חקוקים בזיכרון הקולקטיבי של יהדות תימן ועדן בתפוצות.
מאמץ הפינוי היה מסיבי ומתואם. לאחר הקמת ישראל ב-1948, ארגנה המדינה החדשה באביב 1949 את מבצע עלי הכרבולת במטרה להעביר 45,000 יהודים מתימן לישראל. משפחה מעדן ששרשיה נטועים ב-Crater, כמו משפחת Jafari, נמצאה בהכרח בעין הסערה: או שנסחפה לישראל בגלי ההגירה, או שנפוצה, בזכות ענפיה המסחריים, לעבר Bombay, מצרים או בריטניה. המסירה המשפחתית, מאותה עת ואילך, עתידה הייתה להתרחש לא עוד בתוך רצף של מקום, אלא בתוך הזיכרון של עקירה.
השתלבותם של יהודי תימן ועדן בישראל הייתה קשה. קהילה זו מצאה עצמה במהרה משוקעת בשכבות הנמוכות של החברה הישראלית, מוקמה תחילה במעברות — מחנות האוהלים בתנאי מחיה קשים ביותר — שבהן נותרה, כשאר יהודי המזרח, זמן ממושך יותר מאחרים. ניסיון זה עיצב זיכרון גלות כפול: זה של עולם עדני שאבד, וזה של קליטה שנכבשה במאבק מר.
עבור לינאג'ים כגון Jafari, פירוש אחרי-עדן היה שמירתו של מורשת מאוימת בהכחדה, במרחב הפרטי והקהילתי. הטקסים התימניים והעדניים, הניגונים בבית הכנסת, המנהגים הקולינריים והמסורות האונומסטיות עברו בתוך המשפחות, והפכו לנושאי זהות שהפיזור הגאוגרפי לא היה בכוחו להמיסה. ציביליזציית יהודי המזרח, כפי שמדגישות המוסדות השומרות על עקבותיה, היא כיום בת-אחת שקועה ונושאת חיים. התערוכה « Juifs d'Orient » חשפה בדיוק את עקבות ציביליזציה כזו — שנעלמה ונמצאת בחיים כאחד — שנעלמה מפני שיורשיה חוו את החילון.
גם כאן, הצלבת הזיכרון המשפחתי עם הארכיב הקולקטיבי פורייה ובה בעת בלתי-שלמה. ההיסטוריה המתועדת מאשרת את גורלה של הקהילה; חלקו הייחודי של Jafari בסיפור זה עדיין נושא את עצמו בזיכרון האוראלי ובסיפורי המשפחה. הפרק הנוכחי מחזיק את שניהם יחדיו, מבלי לבלבל בין הסביר של הלינאג' לבין המבוסס של הקהילה.
הלינאז' של משפחת Jafari (Aden) אינה נתפסת באמצעות גנאלוגיה של מסמכים נומינטיביים הנגישים בקטלוגי העיון שנסקרו. אולם היא מקבלת את מלוא משמעותה כאשר ממקמים אותה בתוך ההיסטוריה הניתנת לאימות של הקהילה היהודית של Aden: נמל קיסרי, רובע — Crater — שבו השתלבו המסחר והלימוד, עילית בין סוחרים ורבנים, ואחר כך השבר של 1947 והגלות הגדולה של 1949. התיאור המייסד אותה — «סוחרים ורבנים מבית הכנסת של Crater» — מתאים בנאמנות למה שהארכיון מבסס על עולם Aden; בכך הוא הגיוני, מבלי שיהיה מוכח במסמך.
הספר הגדול הזה ביקש אפוא להיות ספר מפתן: הוא משחזר את המסגרת המוצקה היכן שהיא קיימת, ומתעד ביושר את מה ששייך לזיכרון המועבר היכן שהארכיון שותק. Jafari מופיעים בו כמשפחה מייצגת של עולם שהתפזר כיום — בין ישראל, הודו והמערב — אך שמותיו, מנהגיו ורוויותיו ממשיכים להעיד על Aden, על המכתש שלה ועל בתי הכנסת שלה.
