שם המשפחה Hatab משתייך לאותה קבוצה רחבת-היקף של שמות המשפחה היהודיים במגרב — כינויים שאינם אך ורק תוויות מנהליות, אלא מכילים בתוכם גיאוגרפיה, מקצוע, ולעיתים אף מוטו שקט המועבר מדור לדור. לפי ספרו של Abraham I. Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc, האונומסטיקה היהודית המרוקאית מתחלקת לקטגוריות גדולות: שמות ממקור מקראי ותלמודי, שמות טופוגרפיים המפנים לעיר או לאזור מוצא, שמות שנגזרו ממקצוע או מתפקיד, ושמות שמקורם בכינוי או בתכונה גופנית [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc]. השם Hatab משתייך על-פי כל הנראה לקטגוריה המקצועית, הנפוצה ביותר בקהילות האומנים של המגרב.
שאיפתו של הספר הגדול הזה היא לשחזר, בזהירותו של ההיסטוריון, את מה שמאפשרים הארכיון והמסורת לקבוע או לשער בנוגע לשושלת Hatab. אין אנו מתיימרים לשחזר יחס-יוחסין רציף במקום שבו המקורות חסרים; אנו מבקשים דווקא להציב שם זה בסביבתו — זו של היהדות המגרבית, דוברת הערבית והברברית, שעוצבה במשך מאות שנים של דו-קיום, מסחר ויראת שמיים. המתודה שאומצה מבחינה בקפידה בין מה שנמצא בגדר המבוסס (המשמעות הלשונית, קטגוריות האונומסטיקה המתועדות) לבין מה שנמצא בגדר הסביר או המשוער (מסלולי החיים המשפחתיים המדויקים, הנדידות שאינן מעוגנות במסמך). יושר אפיסטמי זה הוא היחיד ההולם שם משפחה שדפו ההיסטורי עדיין, עד היום, רובו ככולו לכתיבה.
השם Hatab — שניתן לפגוש אותו גם בכתיבים Hattab, Hatab, Attab או El-Hatab — נגזר כמעט בוודאות מן המילה הערבית ḥaṭṭāb (حطّاب), המציינת את החוטב, זה שכורת ומוכר עצי הסקה, או באופן רחב יותר את סוחר העצים [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc]. השורש השמי ḥ-ṭ-b מפנה אל רעיון החיתוך והבקיעה של העץ; המילה ḥaṭab פירושה "עצי אש", "אלומת עצים", ואילו ḥaṭṭāb הוא האומן או הסוחר שזה מלאכתו. אטימולוגיה מקצועית זו אופיינית לסדרה עשירה של שמות משפחה מגרביים שנוצקו על שם מקצוע, כדוגמת Nedjar (הנגר), Haddad (הנפח), Sabbagh (הצבעי) או Dahan (הצייר), כולם מתועדים בקורפוס האונומסטי המרוקאי [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc].
ייחוס שם מקצוע כשם משפחה תורשתי מציית לתהליך מוכר היטב בהיסטוריה החברתית: אב קדמון שעסק במלאכה מזהה נקרא בסופו של דבר על שמה, וכינוי זה מתקבע על צאצאיו, גם כאשר אלה נטשו את המקצוע המקורי. בחברות המגרב, שבהן עץ — לצרכי חימום, אפיית לחם, הפעלת החמאמים והתנורים — היה משאב יקר ערך ומסחר יומיומי, תפס מקצוע ḥaṭṭāb מקום ממשי בכלכלה העירונית והכפרית. ראוי להדגיש כי שיתוף שמות משפחה זהים בין משפחות יהודיות ומוסלמיות שכיח בעולם הדובר ערבית: השם Hattab/Hatab קיים הן במשפחות מוסלמיות והן במשפחות יהודיות, דבר המעיד על בסיס לשוני ומקצועי משותף ולא על מוצא עדתי ייחודי.
ראוי לדחות בזהירות כל אטימולוגיה חלופית שאינה מבוססת. משפחות מסוימות עשויות היו, עם הדורות, לפרש מחדש את שמן באמצעות הקבלות פולקלוריות או מעוברתיות; פרשנויות שכאלה שייכות לתחום המשפחה ולא לבלשנות המבוססת. הקריאה המקצועית, הנשענת על הלקסיקוגרפיה הערבית ומאושרת על ידי מבנה האונומסטיקה המגרבית שתיאר Laredo, נותרת עד כה החזקה ביותר [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc].
נוכחות השם Hatab מוסברת על ידי השורשים העמוקים של היהדות בעולם הערבי-ברברי. יהודי מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה חיו במשך מאות שנים בתוך רצף לשוני שבו הערבית הדיאלקטית — הג'ודאו-ערבית — הייתה שפת היומיום, ושמות המשפחה שאבו באופן טבעי מן המילון הערבי הסביבתי. שם אב הבנוי על ḥaṭṭāb מעיד על שורשים אלו: אין זה שם שיובא מבחוץ, אלא שם שנולד מאדמת המגרב עצמה.
על פי הטיפולוגיה של Laredo, שמות המקצוע נוטים להתרכז במרכזים עירוניים גדולים שבהם המלאכה והמסחר היו מאורגנים בגילדות ובשכונות מתמחות — פאס, מכנאס, מראכש, טיטואן, רבאט-סלא במרוקו, ובהרחבה ערי המגרב כולו [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc]. סביר להניח, אף שלא ניתן לתעד זאת עבור כל ענף, שנושאי השם Hatab התגוררו בסביבות עירוניות אלו שבהן למסחר בעץ היה מקומו. המלאח — השכונה היהודית — של ערים אלו כינס משפחות של בעלי מלאכה ששמותיהם המקצועיים יצרו מיפוי ממשי של המקצועות המותרים והנהוגים.
יש להבחין כאן בין המרחב המרוקאי, שבו ספרו של Laredo הוא הסמכות המרכזית, לבין המרחבים האלג'יראי והתוניסאי, שבהם השם בצורה Hattab מאוּשר אף הוא בעולם היהודי. הזהירות מחייבת שלא לאחד לתוך שושלת אחת ורציפה משפחות בעלות שם זהה אשר, מופרדות במאות קילומטרים ובמסלולים שונים, ייתכן שגיבשו את שמן באופן עצמאי מאותו מקצוע. הומונימיה אינה קרבה משפחתית: זוהי כלל יסוד בגנאולוגיה הספרדית, והיא חלה בעוצמה מיוחדת על שמות מקצוע, שמבחינה סטטיסטית נוטים להופיע בצורה רב-עצמאית ומרובת מקורות.
כדי להבין מה שמה של משפחת Hatab מספר על שושלת, יש לדמיין את תפקידו החברתי של מי שהשם מציין. הḥaṭṭāb לא היה אדם מכובד; הוא השתייך לעולם העבודה הידנית ולמסחר הזעיר, עולם האספקה החיונית. עצי ההסקה הזינו את המוקדים הביתיים, אך גם את תנורי הלחם הציבוריים (ferran) ואת בתי המרחץ, מוסדות מרכזיים בחיי העיר היומיומיים. מוכר העצים תפס אפוא עמדה של שימושיות מתמדת, בצומת שבין הכפר — ממנו הגיעה הסחורה — לבין העיר — שם נצרכה.
עיסוק זה הציב לעיתים קרובות את הḥaṭṭāb בניידות כלכלית: אספקה מאזורים כפריים ויערות, הובלה, מכירה חוזרת בשווקים. מקצוע שכזה חייב קשרים סדירים בין קהילות, בין יהודים למוסלמים, בין תושבי עיר לאנשי כפר, במסגרת החילופין שעיצבו את הכלכלה המגרבית המסורתית. סביר להניח שהמשפחות הנושאות שם זה השתלבו, במקורן, ברשתות האספקה הללו, עם תהפוכותיהן והצנע שאפיין את מקצועות הבסיס.
יש להיזהר מלאידיאליזציה כשם שיש להיזהר מהמעטה בערכה של מצב זה. המקצועות האומנותיים והמסחריים היוו את עמוד השדרה של קהילות יהודי המגרב, ושם מקצוע אינו טומן בחובו כל שיפוט של יוקרה: הוא מתעד מציאות כלכלית. עם הזמן, כפי שקרה לכלל שמות המשפחה המקצועיים, צאצאי Hatab עשויים היו להתפצל לכל מיני עיסוקים — מסחר, אומנות, תפקידים קהילתיים, ובתקופה מאוחרת יותר מקצועות חופשיים — מבלי לחדול מלשאת את השם שירשו מהאב הקדמון חוטב העצים. שם המשפחה הופך אז למאובן לשוני: הוא שומר את עקבות מקצוע שזה מכבר ננטש, כמו כה רבים משמות המשפחה האירופיים והמזרחיים.
ההיסטוריה של שם היא גם היסטוריה של תמורותיו הגרפיות. המעבר מערבית לעברית, ולאחר מכן לאלפביתים הלטיניים של המינהל הקולוניאלי ושלאחר הקולוניאליזם, הרבּה את הצורות שבהן השם Hatab מתגלה לעין. העיצור הערבי הדגוש ḥāʾ והגמינציה של ṭāʾ הולידו תעתיקים שונים: Hatab, Hattab, לעיתים עם הגדרה הנסמכת לשם (El-Hatab, Lahtab). וריאציות אלו אינן שמות שונים אלא לבושים עוקבים של אותה מציאות פונטית.
עבור החוקר הגנאלוגי, הווריאנטות הללו הן מלכודות ממשיות. אותו אב קדמון עשוי להופיע בשתי כתיבים שונות בשני פנקסים סמוכים; ולהפך, שתי משפחות ללא כל קשר ביניהן עלולות להיראות קרובות באופן מלאכותי עקב איחוד כתיב מאוחר. ההתעמתות בין המָּמוֹרִיָּה המשפחתית — שלעיתים מבססת כתיב "אותנטי" — לבין הארכיון — המציע צורות נזילות — ממחישה כאן באופן טיפוסי את הצומת שבין המסורת ובין המסמך. שני הרגיסטרים משיבים זה לזה ולעיתים מתקנים זה את זה: המסורת בעל-פה שומרת על ההגייה המדויקת, במקום שבו הכתיב המינהלי עיוותה; אולם הכתב, הוא לבדו, מאפשר לתארך ולאתר.
השיטה הבטוחה ביותר מורכבת מאיסוף, לכל ענף, צרור של ראיות מתכנסות — מקום, תקופה, שמות פרטיים, ברית נישואין — ולא להסתמך על זהות גרפית של השם בלבד. זהו העיקרון שהקטלוגים האונומסטיים הגדולים מזכירים במרומז: השם מכוון את החקירה, אין הוא מסיים אותה [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc]. כל שחזור גנאלוגי של שושלת Hatab יצטרך אפוא לצעוד ענף ענף על פי עדויות מאומתות, מבלי להניח שורש אחד משותף במקום שבו ההומונימיה המקצועית מעמידה מספר מקורות כשווי-סבירות.
גורלן של המשפחות ממוצא מגרבי הנושאות את שם Hatab הלך, במאה העשרים, בתלם התנועה הכללית של יהודי המגרב. בתקופת הפרוטקטורט, ולאחר מכן עם עצמאותן של המדינות, עברו הקהילות היהודיות במרוקו, באלג'יריה ובתוניסיה תמורות דמוגרפיות עמוקות: הגירה לישראל, לצרפת, לקנדה ולאמריקה. רעידת אדמה גדולה זו פיזרה לינאג'ות שהיו נטועות עד אז בערי מוצאן, ושם Hatab, ככל שמות רבים אחרים, מצוי היום מפוזר על פני כמה יבשות.
לפיזור זה השלכות ישירות על ההיסטוריה המשפחתית. הארכיונים מפוצלים כעת בין ארצות המוצא לארצות הקליטה; הזיכרון בעל-פה, המועבר על ידי הדורות שנולדו במגרב, הופך למקור יקר ערך ביותר, כשם שהוא הולך ומצטמצם. ארגוני הגנאלוגיה הספרדית עוסקים בדיוק באיסוף עקבות אלה, בהצלבתן ובשימורן בטרם ייעלמו. עבור לינאג'ת Hatab, החקירה נותרת פתוחה ברובה: היא מחייבת ריכוז של מסמכי מצב אזרחי, פנקסי קהילה, רשימות הפרוטקטורט ועדויות משפחתיות, על מנת לשחזר ענף אחר ענף את מה שהשם לבדו אינו מסוגל לגלות.
גיבושה של רשומה מוצקה יעבור דרך איסוף סבלני זה. בהיות המקורות העומדים לרשות הספר הנוכחי במצבם זה, ניתן לקבוע בביטחון את משמעות השם ומוצאו, לאתר את סביבתו ואת ההיגיון החברתי שלו — אך לא לשרטט שושלת רציפה. זו כנות הכרחית: עדיף מסגרת מדויקת ומצנועת על פני שחזור ספקולטיבי. שם Hatab עוד ממתין לחוקריו המונוגרפיים, לאלה שייכתבו, מתוך הארכיונים המפוזרים, את הנרטיב הפרטיקולרי של כל ענף וענף.
בסיומו של מסע זה, ניתן לתפוס את שושלת Hatab פחות דרך גנאלוגיה ויותר דרך משמעות. השם נושא בתוכו את זכרו של מקצוע — זה של ḥaṭṭāb, החוטב, הסוחר בעצים — ודרך מקצוע זה, עולם שלם: עולמו של היהדות המגרבית דוברת הערבית, המלאח'ים שלה, האומנים שבה והחליפין היומיומיים עם החברה הסובבת. האונומסטיקה, כפי שמקדדה Laredo, מאפשרת לנו לאשר מוצא מקצועי זה באמינות של ממש, תוך שהיא מחייבת אותנו לנקוט זהירות בכל הנוגע למסלולים המשפחתיים המדויקים [Laredo, Les Noms des Juifs du Maroc].
מה שהספר הגדול הזה קובע הוא אפוא מסגרת: משמעות השם, שורשיו המגרביים, ההיגיון החברתי שלו, וריאנטי הכתיב שלו ופיזורו בעת המודרנית. מה שנותר פתוח — שחזור הענפים, תיארוך האבות, מיפוי מדויק של ההגירות — נתון לחקירה שיש להמשיך, על סמך מסמכים ולפי אזורים. יהי רצון שרשימה זו תשמש אבן פינה ראשונה: נקודת משען ישרה לצאצאים ולחוקרים שירצו, יום אחד, לכתוב את ההיסטוריה המלאה של נושאי שמו של חוטב העצים.
