שם המשפחה Hammami שייך לאותה משפחה רחבה של שמות מגרביים שצורתם הערבית עוטפת גורלות יהודיים בני מאות שנים. כדי להבין שושלת, יש להבין תחילה את המילה המציינת אותה. שם Hammami נשען על שורש שמי בהירה באופן יוצא דופן: המילה "hammam" (حَمَّام) היא שם עצם שמשמעותו "אמבט", "חדר אמבטיה", "מרחץ ציבורי", "בריכה" וכדומה, הנגזרת משורש הטריליטרלי הערבי H-M-M (ح م م) המייצר משמעויות הקשורות לחום ולחימום. שורש זה, המשותף לכלל התחום השמי — ולפיכך גם לעברית, שבה חַם משמעו "חם" — מעגן את השם בדמיון הקולקטיבי המשותף לאוכלוסיות היהודיות והמוסלמיות של המגרב.
הצורה Hammami היא נִסְבָּה, כלומר שם תואר יחסי הנוצר על ידי הוספת הסיומת -i. לפיכך היא מציינת "מי שקשור לַחַמָּם": בין אם מדובר במפעיל או בשומר של מוסד מרחצאות, בין אם בתושב ישוב הנושא את השם Hammam — טופונים הנפוץ ביותר בכל רחבי המגרב, בשל המעיינות החמים והמרחצאות העירוניים. בערבית המרוקאית, המונח הוא אבן פינה של החיים החברתיים וההיגייניים, ומשמש לעתים קרובות כשם פרטי לערים או למוסדות שהתפתחו סביב מתקנים שכאלה. שם Hammami עשוי אפוא, בהתאם לענפי המשפחה, להיות בעל מקור מקצועי או מקור טופונימי — שתי לוגיקות המאושרות על נרחבות באונומסטיקה היהודית-מגרבית.
ספר זה מבקש לתאר לא גנאלוגיה אחת וליניארית — שהיא משימה אשלייתית עבור שם משפחה מפוזר — אלא את ההיסטוריה של המסגרות שבהן שושלת Hammami יהודית יכלה להיוולד, לחיות ולהימסר לדורות: הנוכחות היהודית הארוכה בתוניסיה ובאלג'יריה, מנגנוני היצירה של השמות, ההפיכות הקולוניאליות, הרדיפות של המאה ה-XX, והגלות. כל פרק מבחין בקפדנות בין מה שנובע מהארכיון המבוסס, מה שנובע מהיסק סביר, ומה ששייך לזיכרון המועבר.
השם Hammami ניתן לקריאה לאור הכללים הכלליים שהנחו את היווצרותם של השמות היהודיים בארצות האסלאם. משפחות יהודיות רבות במזרח התיכון ובצפון אפריקה עשו שימוש היסטורי בשמות ערביים או בשמות מקומיים אחרים, המשקפים לעיתים קרובות את מקצועם או את מוצאם הגאוגרפי. Hammami ממחיש בדיוק את שני הרבדים הללו: הוא יכול לציין מפעיל בית מרחץ (משמעות מקצועית) או יליד מקום הנקרא Hammam (משמעות טופונימית).
האטימולוגיה מבוססת היטב. המילה «Hammam» נגזרת מן הפועל הערבי «ḥamma» (حمّى), שפירושו «לחמם»; שורשיה מאירים את תפקידו הראשוני של החמאם כבית מרחץ ציבורי מחומם, שנועד למנוחה, לטהרה ולחיי חברה. החמאם, הרחק מהיות ציוד בלבד, היה מוסד מרכזי בעיר הים-תיכונית והאסלאמית. המונח נגזר מן המילה הערבית ḥammām (حَمَّام), שפירושה «מרחץ» או «מקום אדים», שורשיה נטועים בשורש השמי התלת-עיצורי ḥ-m-m, שמשמעותו «להיות חם». המרחץ הפך לכה מאפיין את הציוויליזציה העירונית, עד שהחמאם, הנגזר מן הערבית ומציין חום, התפשט עם ההתרחבות המהירה של התרבות הערבית גם לשטחים הכבושים, ואף הגיע לחצי האי האיברי (al-Andalus).
בקהילות היהודיות במגרב, העברת הכינויים המשפחתיים נשמעה למספר היגיונות שספרי האונומסטיקה הצביעו עליהם. שמות מסוימים קשורים למקצוע; אחרים עשויים להיות טופונימיים, כגון Tzan'ani (מ-Sana'a), Habani (מ-Habban) ו-Taizi (מ-Taiz) — כאשר ה-nisba מציינת את מקום המוצא. Hammami שייך ללא ספק לקטגוריה זו, שבה הסיומת -i מקשרת את הפרט אל מייחס, כאן החמאם או המקום בעל אותו השם. הקרבה של השורש ḥ-m-m בעברית (ḥam, חם) ובערבית מסבירה אגב כך מדוע סוג שם זה יכול היה לעבור ללא חיכוך בין שתי הקהילות שחיו זו לצד זו.
אם מבקשים לאתר את הענף היהודי של שם המשפחה Hammami, הרי שהחקירה פונה תחילה אל תוניסיה ואלג'יריה — שתי מדינות שבהן מרוכזות ההוכחות הרבות ביותר לשם זה, ואשר מאכלסות קהילות יהודיות מן הוותיקות ביותר בגאות הים התיכון. לתוניסיה אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בצפון אפריקה — היהודים התוניסאים, שרוכזו מבחינה היסטורית בתוניס ובאי ג'רבה, שמרו על נוכחות רצופה במשך למעלה מ־2,500 שנה. בית הכנסת אל-ע'ריבה בג'רבה הוא אחד מבתי הכנסת הפעילים העתיקים ביותר בעולם.
עתיקות זו אינה אגדה, אלא עובדה המאוששת על ידי גנטיקת האוכלוסיות. המסקנות תומכות בעדות ההיסטורית על יהודים ממזרח התיכון שהשתקעו בצפון אפריקה בתקופה הקלאסית, גיירו נכרים, ונישאו לאוכלוסיות המקומיות — ויצרו כך קהילות ייחודיות שנשארו שלמות ברובן במשך למעלה משני אלפי שנה. לפיכך, לִינְיָאז' יהודי הנושא את השם Hammami נחתם בהיסטוריה רב-דורית של שורשים צפון-אפריקאים, שבה אימוץ שמות ערביים או ברבריים לא טשטש כלל את השייכות הדתית.
הארכיון מימי הביניים מאשש את חיוניותן של קהילות אלה. ראיית ההיסטורית המוצקה הראשונה לקהילה יהודית בג'רבה מתוארכת למאה ה־11. מכתב סוחר מן הגניזה הקהירית, שנכתב בשנת 1030, מזכיר יהודי בשם Abū al-Faraj al-Jerbī (כאשר al-Jerbī פירושו "הג'רבי") שחי בקירואן וניהל מסחר עם ארצות המזרח. ראוי לציין כי עדות זו מציעה מקבילה מושלמת למקרה Hammami: al-Jerbī הוא, כמו Hammami, נִסְבָּה — כינוי יחס המשמש כאן כשם משפחה. מכתבים נוספים מאותה תקופה מאירים את תפקידם של יהודי ג'רבה בדרכי הסחר הים-תיכוניות בעת האימפריה הביזנטית. ניידות מסחרית זו מסבירה את פיזורם המאוחר של שמות כגון Hammami ברחבי המגרב.
היהדות צפון-אפריקאית אינה מקשה אחת: היא מכילה שכבה מקומית עתיקה ביותר ומספר גלי הגירה ספרדיים שהגיעו מחצי האי האיברי. הבנת הלינאז' Hammami מחייבת למקם שם זה בתוך שכבות-על אלה. מאחר שהשם הוא בעל צורה ערבית ולא היספנית, הוא שייך על-פי כל הסבירות לשכבה המקומית דוברת-הערבית — הToshavim, יהודי "הארץ" — ולא לMegorashim שגורשו מספרד, אשר שמרו לרוב על שמות משפחה איבריים.
הגעת הספרדים הייתה מאוחרת ומלאת תקלות. צרפת סירבה לקלוט את המהגרים היהודים, ומקלט הקרוב ביותר בצפון אפריקה היה חסום בפניהם, שכן הספרדים כבשו את נמלי אלג'יריה ותוניסיה, והפורטוגזים כבשו את צפון מרוקו. יתרה מכך, שייח'ים עצמאיים של האזורים החופיים סירבו להעניק גישה לפנים הארץ. שכבה ספרדית ראשונה זו נשאה שמות שניתן לזהותם: בין המשפחות הללו נמצאו אלה הנושאות שמות משפחה כגון Astruc, Barsessat, Cohen Solal, Duran, Efrati, Gabbay ו-S(a)tora. הניגוד לשם כגון Hammami הוא רב-משמעות: המורפולוגיה הערבית הטהורה שלו קושרת אותו לשכבת התשתית המקומית, ולא לבאים החדשים מספרד.
כאן, זיכרון וארכיון נענים זה לזה. המסורת הבעל-פה של משפחות יהודיות-מגרביות רבות מדגישה את השתרשות "מאז ומעולם" בארץ, שקדמה גם לאסלאם וגם לגירוש מספרד — זיכרון שהאונומסטיקה באה לאשש בכל הנוגע לנושאי שמות ערביים מסוג Hammami. נוכחות שמות כגון Tounsi ("התוניסאי") בפנקסים הקהילתיים של אלג'יריה מעידה אגב כך על תנועה ושקיעה של נִסְבּות אלה בקהילות מגרב המרכזי. המעמד של "סביר" מתחייב מן הנסיבות: בהיעדר שטר מינוי החוזר לראשיתם, ייחוס הלינאז' Hammami לשכבת ה-Toshavim נותר מסקנה — מוצקה, אך אינה מתועדת חלק חלק.
בתקופה הקולוניאלית קיבעו שמות המשפחה של יהודי המגרב — שעד אז היו לרוב נזילים — מעמד אזרחי רשמי. באלג'יריה, ארגנה המינהל הצרפתי את הקהילה בהסדרה הדוקה. כבר בשנת 1841 הועמדו הבתי דין היהודיים תחת סמכות שיפוטית צרפתית וסופחו לקונסיסטואר הישראלי המרכזי של צרפת; הוקמו בתי דין אזוריים אלג'יראים, כונסיסטוארים, שפעלו תחת אפוטרופסות צרפתית. לאחר מכן הגיע ארגון הכונסיסטואר כשלעצמו: ב-9 בנובמבר 1845 ארגנה הממשלה הצרפתית את הפולחן הקהילתי לפי הדגם המטרופוליני, בכוננה כונסיסטואר ישראלי אלג'ירי ב-Alger ושני כונסיסטוארים פרובינציאליים — ב-Oran וב-Constantine — ובכך השלימה את ה"אסימילציה" המשפטית של יהודי אלג'יריה.
למסגרת מינהלית זו הייתה השלכה ישירה על חוקר תולדות המשפחות: היא הפיקה מקורות נומינטיביים. רשימות בוחרים, פנקסי כונסיסטוארים ומפקדי אוכלוסין תיעדו מעתה שמות משפחה, מקצועות ומקומות מגורים. ספרי הרישום של קהילת Constantine, למשל, הכילו בשיטתיות את שם המשפחה, השם הפרטי, המקצוע ועיר המגורים של כל ראש משפחה — צורף, פחח, סוחר, נגוציאנט. במסמכים מסוג זה ניתן לקוות לאתר עקבות נומינטיביות של Hammami, מקצועם וחיבורם הגיאוגרפי.
תוניסיה ידעה הסדרה דומה אך בעצימות פחותה. תוניסיה הייתה פרוטקטורט צרפתי מ-1881 עד 1956 — קולוניזציה קצרה יותר ופחות אינטנסיבית מ-132 שנות שלטונה של צרפת באלג'יריה. הבדל משטרי זה מסביר מדוע יהודי תוניסיה, ובתוכם כנראה גם לינאז' Hammami, שמרו זמן ממושך יותר על מעמדם המשפטי הייחודי ועל שמותיהם הערביים, בעוד שיהודי אלג'יריה התאזרחו בצרפת באופן קולקטיבי מכוח צו Crémieux משנת 1870. צורתו הערבית השלמה של השם Hammami, כפי שנשתמרה, מצדדת אפוא — כאינדיקציה — במוצא תוניסאי יותר מאשר אלג'יראי.
המאה העשרים הביאה ליהודי תוניסיה את הניסיון האכזרי ביותר בתולדותיהם הארוכות. כל לינייה של משפחת Hammami שהשתרשה בתוניס או בדרום תוניסיה נסחפה בהכרח בסערת מלחמת העולם השנייה. בין השנים 1940 ו־1942, הוטלה על הקהילה היהודית הפקעת רכושה, והיא סבלה מאפליה קשה בבתי הספר ובמקומות העבודה — בשל החלת חוקי האנטישמיות של משטר וישי על הפרוטקטורט.
הכיבוש הישיר האיץ את הרדיפה. הכיבוש הגרמני-איטלקי של תוניסיה (9 בנובמבר 1942) הצית שישה חודשים של רדיפה גלויה, בהנהגת קולונל SS Walter Rauff. שכונת ה-Hara נבוזזה ב־9 בדצמבר 1942: יהודים בגילאי 15 עד 45 גויסו בכפייה לעבודת פרך, והקהילה נדרשה לספק למעלה מ־5,000 איש. ה-Hara — הרובע היהודי של תוניס — הייתה ממש לב החיים הקהילתיים, שם ישבו המשפחות ממוצא דובר הערבית, שבתוכן ייתכן שנמנו גם Hammami. קנסות קולקטיביים הוטלו על קהילות הדרום, ובמיוחד על Djerba ו-Gabès, שם גייסו הגרמנים כשבעים קילוגרמים של זהב.
פרק זה, קצר אך מטלטל, חרת חותמו העמוק בזיכרון המשפחות היהודיות התוניסאיות. עבודת הכפייה, הביזה, כופר הזהב והפחד מן הגירושים הותירו רושם שהמסורת הבעל-פה העבירה מדור לדור. עבור הלינייה של Hammami, כמו עבור כלל הקהילה, היה ניסיון זה פתח לגלות הגדולה: המלחמה שברה איזון שנמשך אלפי שנים, והכינה את הלבבות לגלות שתבוא בעקבות העצמאות.
עצמאות תוניסיה בשנת 1956 פתחה את תקופת ההגירה המסיבית. כמו יהודי המגרב בכללם, נטשו נושאי השם Hammami בחלקם הגדול את אדמת אבותיהם לטובת צרפת וישראל, וכך הסתיימה נוכחות בלתי פוסקת של יותר משני אלפי שנה. בית הכנסת El Ghriba בג'רבה נותר עד היום עד חי להיסטוריה זו — אחד מבתי הכנסת הפעילים הקדומים ביותר בעולם, ומקום עלייה לרגל המכנס מדי שנה את הצאצאים הפזורים.
פרק זה שייך לנקודת ההצטלבות שבין ארכיון לזיכרון, ומעמדו הוא "מסורת שהועברה": סיפורה של כל משפחת Hammami פרטנית — תאריכי עזיבתה, תחנותיה ומפגשיה מחדש — שורד לרוב רק בתוך הסיפור המשפחתי. ואולם כלי הגנאלוגיה מאפשרים להצליב זיכרון זה עם התיעוד. מסד הנתונים של JewishGen על אלג'יריה מאפשר לעיין במיליוני רשומות, לזהות קרובי משפחה ולגלות את ערי אבות אבותיו. כמו כן, עבור הצד האלג'יראי והספרדי, מציעים מלאי ארכיוני קונסיסטוריאליים — ובמיוחד ספרו של Richard Ayoun על יהודי אלג'יריה בין השנים 1830 ו-1907 — נקודות כניסה תיעודיות בעלות ערך רב.
כך נמסה לה שושלת Hammami, שיצאה ממילה המציינת חום ורחצה, בגולה המודרנית, תוך שהיא שומרת בשמה עצמו את עקבות מוצאה המגרבי. המסורת המועברת — השתייכות ל-Hara של תוניס, זיכרון ג'רבה, הקשר ל-El Ghriba — וארכיון הקונסיסטוריה מתכנסים יחד כדי לשרטט, בהיעדר עץ ממצה, את קווי המתאר הנאמנים של סיפור אחד.
בסיום מסע זה, שם המשפחה Hammami מתגלה כתמצית של ההיסטוריה היהודית-מגרבית. אטימולוגיתו ודאית: הוא נגזר מהשורש השמי ḥ-m-m, "להיות חם", ומציין את החמאם — בית המרחץ הציבורי שהיה אחד ממוסדות היסוד של החיים העירוניים בים התיכון. המבנה המורפולוגי של ניסבה ערבית מקשר אותו, בסבירות גבוהה, לשכבה היהודית הילידית — Toshavim דוברי ערבית — ולא לספרדים שגורשו מספרד, ששמותיהם נשארו איבריים.
החקירה ממקמת בסבירות את הענף היהודי של השם בתוניסיה, ארץ של נוכחות יהודית רצופה של יותר מאלפיים וחמש מאות שנה, או בגאוגרפיה הסמוכה של אלג'יריה, שם הקונסיסטוריות שנוסדו במאה ה-19 הניבו את הארכיונות הנומינטיביים השיטתיים הראשונים. לינאז' זה חצה את ייצוב התקופה הקולוניאלית, את ניסיון השואה הנורא — ביזת הרה, עבודת כפייה, כופר — ואת הגלות הגדולה שלאחר 1956.
ספר זה לא שאף לשחזר שושלת רציפה, בהיעדר שטרות נומינטיביים המתחקים אל שורשיה: הוא בחר באמינות של "המשוער" על פני האשליה של "הוודאי". מה שמבוסס הוא המסגרת; מה שסביר הוא השתייכות הלינאז' למסגרת זו; מה שמועבר הוא הזיכרון החי של המשפחות. מחומה של החמאם ועד לפיזור הדיאספורות, שם Hammami נושא בתוכו, שלם ובלתי פגום, את האורך הרב של היהדות צפון-אפריקאית.
