השם הלוי (בעברית ha-Lévi, "הלוי") מציין פחות משפחה במובן הצר ויותר שייכות שבטית: זו של צאצאי לוי, בנו של יעקב, שנועדו לשרת את בית המקדש בירושלים. שם משפחה זה, הנישא על ידי משפחות אין-ספור ברחבי העולם היהודי, הגיע לשיא תפארתו בספרד של ימי הביניים, כאשר איש שנולד בקסטיליה או בנווארה בסוף המאה ה-XI — יהודה בן שמואל הלוי — העניק ללשון העברית כמה מן השירים היפים ביותר שנכתבו בה, ולמחשבה היהודית אחד מיצירות המופת שלה, הכוזרי. שמעו גדול עד כי בזיכרון הקולקטיבי הספרדי, הזכרת "הלוי" פירושה לעיתים קרובות להעלות תחילה את דמותו: משורר, פילוסוף ורופא, הוא מגלם כשלעצמו את הסינתזה בין אמונה לתרבות המאפיינת את התור הזהב של יהודי ספרד.
הספר הגדול הזה שואף לעקוב אחר הלינאז' במובן הרחב: הסביבה האנדלוסית שבה התגבש יהודה הלוי, היצירה שהבטיחה את המשכיותו, והצאצאים הרבים — ממשיים או מוצהרים — של אלה שנשאו אחריו את שם לוי לאורך הגולה הספרדית והצפון-אפריקאית. כדוגמת מיימונידס, שעמו הוא מנוגד בחדות, יהודה הלוי חבק עולמות אחדים: משורר, פילוסוף ורופא, הוא ידוע כיום בזכות שיריו הדתיים והחילוניים — ובהם "שירי ציון" המפורסמים שלו — ובזכות הכוזרי, ביאור היהדות בצורת דיאלוג. [Halkin, 2010] נבחין בכל מקום, בסימון נאמן, בין מה השייך לארכיון המבוסס ובין מה השייך למסורת המועברת.
הכינוי הלוי משתייך לקטגוריה מעמדית עתיקה ביהדות. הלויים, צאצאי שבט לוי שאינם מיוחסים לשושלת הכהונה של אהרן (הכוהנים), שמרו בליטורגיה שלאחר החורבן על זכויות מסוימות: עלייה שנייה לקריאת התורה, ורחיצת ידי הכוהנים לפני ברכת הכוהנים. יחוס זה, המועבר בקו האבות, מסביר את התפוצה הרחבה של השם — מתימן ועד אירופה הרינית — ואת אימוצו המוקדם כשם משפחה מורש בספרד המוסלמית. Joseph Toledano, במדריכו לשמות יהודי צפון אפריקה, מסווג את לוי וגרסאותיו השונות בין שמות המשפחה הנפוצים ביותר בגולה המערבית, בדיוק בשל שורשיו השבטיים [Toledano, 2003].
ספרד של המאות האחת-עשרה והשתים-עשרה, המחולקת בין אל-אנדלוס המוסלמית וממלכות הצפון הנוצריות בעיצומה של הReconquista, הציעה לאנשי הרוח היהודים מסגרת יוצאת דופן. מרכזי Córdoba, Granada, Lucena ו-Sevilla היו עדים לפריחתה של תרבות דו-לשונית, ערבית ועברית, שבה משוררת חילונית, דקדוק, רפואה ופילוסופיה ניאו-אפלטונית ואריסטוטלית השתלבו בלימוד רבני. זהו עידן הזהב שאותו מתאר Raymond Scheindlin: ספרות עברית שאימצה את צורות המשקל והנושאים מן השירה הערבית — יין, אהבה, ידידות ושבח — תוך כדי כפיפתם לגאוניות המיוחדת של לשון המקרא [Scheindlin, 1990]. Zion Zohar מדגיש עד כמה תקופה זו עיצבה לצמיתות את הזהות הספרדית, המושתתת על אידאל של convivencia תרבותית ועל מצוינות אינטלקטואלית שזכתה להכרה מן השלטונות המוסלמיים כמו הנוצריים כאחד [Zohar, 2005].
בקרקע זו נולד, סביב שנת 1075, מי שעתיד היה להפוך לגדול שבהלויים.
הביוגרפיה של Yehuda Halévi שוזרת יחד נתונים תיעודיים ואזורי עלטה שהמחקר המודרני האיר בחלקם. מקובל לומר כי נולד ב-Tudèle שבנבארה, או ב-Tolède שבקסטיליה, סביב שנת 1075 — אי-הוודאות עצמה בדבר מקום לידתו ממחישה את אופיין הקטוע של המקורות. לאחר שקיבל את חינוכו בצפון הנוצרי, יצא במהרה לאל-אנדלוס, שם נקשר בידידות עם הדקדקן והמשורר הגדול Moïse ibn Ezra, שהריע לכישרונו הבשל. מקצועו היה רפואה, ועסק בה בין היתר ב-Tolède ובקורדובה, וחי עשרות שנים תחת הלחץ הכפול של המהומות הפוליטיות בין נוצרים למוסלמים ושל עליית הקנאות המורביטית ולאחריה המוּחַדית.
תרומתה המכרעת של המלגה בת-זמננו נעוצה בגניזת קהיר, מאגר המסמכים שהתגלה בסוף המאה התשע-עשרה בבית הכנסת בן עזרא בפוסטאט. כפי שמזכיר Hillel Halkin, הודות לארכיון זה ניתן היה לשחזר את שנותיו האחרונות של המשורר ואת מסעו המפורסם אל ארץ ישראל. בהישענו על תגליותיה המפתיעות של גניזת קהיר, משחזר Halkin את תעלומת ימיו האחרונים של Halévi, על מסעו הגורלי לפלשתינה, שהפך לאגדה רדופה. [Halkin, 2010] האיגרות והקבלות שנמצאו מצביעות על איש שנתקבל בכבוד רב על-ידי קהילות אלכסנדריה ופוסטאט בעת מעברו במצרים, לקראת שנות 1140–1141, בעודו מתכונן להמשיך לירושלים.
כאן מתכתשות הארכיון והמסורת. הזיכרון היהודי שמר את הסיפור על Halévi שהגיע לשערי ירושלים, דרך על עפר ציון ונפל תחת פרסות סוסו של רוכב ברגע שבו הילל את קינתו המפורסמת ביותר. מסמכי הגניזה מאשרים את המסע ואת המוות שהתרחש זמן קצר לאחר הגעתו למזרח, מבלי לאמת את פרטי האגדה: הגבול בין עובדה מבוססת לסיפור בנייני נותר כאן מחורר, והזהירות מחייבת את לשון ה"כנראה".
יצירתו של יהודה הלוי מתחלקת בין שירה חילונית לשירה קדושה. בזרם האנדלוסי חיבר שירי חצר, שירי יין, אהבה וידידות, שבחים וקינות, ובהם הפגין שליטה וירטואוזית במשקל הכמותי שאול מן הערבית. אולם בשירה הדתית — פיוטים המיועדים לליטורגיה, סליחות של חזרה בתשובה — הגיע לשיא בשלותו, ועוד יותר מכך במחזור הציוניות (שירי ציון).
שירים אלה, שהנודע שבהם פותח בקריאה «ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך», מבטאים געגוע עז לארץ ישראל וקריאה לשיבה. הם שונים בתכלית מהאסתטיקה המאצ'לנת בלבד של שירת החצר: הלוי כפף בהם את האמנות לייעוד רוחני ולאומי, ועשה את כיסופי ציון לציר הכובד של כל קיום יהודי אמיתי. Scheindlin הראה כיצד יצירות אלה מסמנות את השיא של המסורת השירית האנדלוסית ובמובן מסוים את ההתעלות ממנה, בשאיבת עוצמה דתית שלא הייתה בה כמותה [Scheindlin, 1990]. כמה מן הציוניות נכנסו לליטורגיה של תשעה באב, יום האבל על חורבן בית המקדש, ונאמרות עד היום בקהילות ברחבי העולם — עדות מוחשית לנצחיות יצירה זו.
המסורת השירית של לויי ספרד לא כבתה עמו. מאה שנים לאחר מכן, בטולדו עצמה, טודרוס בן יהודה הלוי אבולעפיה (1247–לאחר 1300) הנציח, תחת שם לוי אחר, את אמנות הדיוואן העברי, בשלבו שירת חצר לשירות גדולי יהודי קסטיליה עם עורק סאטירי. יצירתו, שנשמרה ונערכה עד ימינו, מעידה על המשכיותה של תרבות שירית לויית באדמת חצי האי האיברי [Sefaria, 2024].
יצירת הפרוזה המרכזית של Yehuda Halévi היא הכוזרי (שמה המלא: ספר הטענה והראיה לטובת הדת הנבזה), שנכתבה בערבית יהודית-ערבית והושלמה סביב שנת 1140, זמן קצר לפני יציאתו לארצות המזרח. הספר נוקט בצורת דיאלוג המבוסס על עובדה היסטורית שפורשה מחדש: גיורם של מלך הכוזרים, עם טורקי מערבות הפונטוס, בסביבות המאה השמינית. המלך, המבקש את הדרך האמיתית, חוקר בזה אחר זה פילוסוף, נוצרי, מוסלמי, ולבסוף חכם יהודי (החבר), שתשובותיו ממלאות את עיקר החיבור.
הכוזרי מפתח ביקורת על הרציונליזם הפילוסופי הטהור ומגן על קדימותה של ההתנסות ההיסטורית של ישראל — גילוי ה' בסיני, המעוגן בעדות כלל העם — כבסיס לוודאות הדתית. Halévi מבסס בו את ייחודה של ישראל ואת הקשר האורגני של העם לשפתו, לתורתו ולארצו. הגות זו הופכת אותו לנגד-קוטב של הרציונליזם המיימוני, ומזינה עד לעת החדשה את הדיונים על הזהות היהודית.
Adam Shear עקב אחר תולדותיו הארוכות של הספר: מכתב יד אנדלוסי הפך הכוזרי, באמצעות תרגומיו העבריים בימי הביניים ומהדורותיו המודפסות, לטקסט קנוני של התרבות היהודית — נקרא שוב ושוב, מפורש ומגויס מן המאה ה-12 ועד המאה ה-20 כדי להגדיר מחדש את משמעות היהדות [Shear, 2008]. קבלה זו הופכת את הכוזרי לאחד מן היצירות הפילוסופיות היהודיות הנדירות שהזינו ללא הפסקה את התודעה הקולקטיבית. ראוי לציין, בניגוד לכך, שהמסורת הפילוסופית הספרדית ידעה מאוחר יותר יורשים חולקים: מאותו עולם האיברי שגלה צמחה, באמסטרדם, דמותו של Spinoza, שביקורתו הרדיקלית ממשיכה ועם זאת הופכת את המורשת הרציונליסטית של ימי הביניים כאחת [Nadler, 2005].
גירוש 1492 פיזר את יהודי ספרד לעבר צפון אפריקה, האימפריה העות'מאנית, איטליה והמחוזות המאוחדים. שם המשפחה לוי — בצורותיו Halevi, Levy, Lévi, Allevy וגרסאותיהם המקבילות — נמצא מאותה עת בכל ארצות הקליטה, נשוא על ידי משפחות שתבעו לעצמן ייחוס לוויי ולעיתים גם את יוקרתו של המשורר הגדול. יש לנהוג כאן בזהירות: שיתוף השם אינו מוכיח מוצא ישיר מ-Yehuda Halévi, שצאצאיו הביולוגיים נותרים בלתי מתועדים. ולכן פרק זה נסמך על הזיכרון המועבר יותר מאשר על הארכיון.
באימפריה העות'מאנית התבלט שם המשפחה במיוחד ב-Salonique, מטרופולין ספרדית מובהקת. משפחת Saadi Halevi תפסה שם מקום בכיר בחיי הרוח והעיתונות: Saadi Halevi היה עורך כתב העת היהודי-ספרדי La Época, אחד מעיתוני העיתונות הספרדית הגדולים של הבלקן בפנות המאה העשרים [Saadi Halevi, 1911]. דוגמה זו ממחישה כיצד הלוויים הספרדים העבירו לעידן המודרני — עיתונות, דפוס, שפת לאדינו — את המורשת הלמדנית שאותה ייצג Halévi בימי הביניים.
בצפון אפריקה נקשר השם ברקמה קהילתית צפופה, שבה התאחרו שמות לוויים לצד אלה של משפחות רבניות גדולות. Joseph Toledano מתעד את הנוכחות הוותיקה ואת התפשטות השמות הללו במרוקו, באלג'יריה ובתוניסיה, תוך הדגשה שהייחוס הלוויי הקנה שם יוקרה ליטורגית המועברת מדור לדור [Toledano, 2003]. המסורת המשפחתית, יותר מהשטר הנוטריוני, היא כאן הנשא העיקרי של הזיכרון.
בתוך היהדות הצפון-אפריקאית, זיכרון השושלות הלויות נפגש עם זה של משפחות רבניות גדולות אחרות, שאתרי המורשת והיחוס שלהן מפיחים כיום חיים בזיכרון. משפחת Ankawa / Encaoua, המיוצגת בולטות בדמותו של הרב Raphaël Ankawa מ-Salé, דמות מרכזית ביהדות המרוקאית, זוכה לתיעוד מלומד ומשפחתי עשיר, המאיר את מנגנוני העברת הסמכות הרבנית ושל הזיכרון הגנאלוגי במגרב הספרדי [Foundation for Sephardic Studies, 2024] [Ner Tzaddik, 2024].
מפעלי זיכרון אלה — פלטפורמות גנאלוגיות, אתרים רשמיים, בסיסי נתונים שיתופיים — מהווים מקור יקר ערך לשחזור ענפי המשפחה, ובה בעת מחייבים בחינה ביקורתית. הנתונים שאסף Geneanet על משפחת Encaoua ואלה שמציעה הפלטפורמה המשפחתית הייעודית מספקים חומר של עצי יחוס מורחבים [Geneanet, 2024] [Encaoua.org, 2024], שחלקם נשען על המסורת האוראלית ועל שחזור רטרוספקטיבי. האתר הרשמי המוקדש לרבי Raphaël Encaoua ממשיך את מלאכת שימור המורשת הזו [RabbiRaphaelEncaoua.com, 2024].
ערכן של מקורות אלה עבור היסטוריה של ה-Halévi במובנה הרחב נעוץ במה שהם חושפים על צומת שבין מסורת לארכיון: במקום שבו הזיכרון המשפחתי מצהיר על ייחוס, מתעמת הגנאלוג עם השטרות, עם רשימות הקהילות ועם הקולופונים של כתבי היד. עימות זה מוביל לעתים קרובות לריכוך תביעות הייחוס היוקרתי, מבלי לדחותן בתנועת יד — ומכאן הסטטוס ה"סביר" המיוחס לסעיף זה. רציפות השם והתפקיד הלוי, לעומת זאת, נותרת החוט האדום הבטוח המחבר את משורר Tudèle למשפחות הספרדיות והמגרביות של הדורות המאוחרים יותר.
שושלת Halévi ניתנת לקריאה בשתי קנות מידה. ברמת הפרט, היא מגיעה לשיאה בדמותו של יהודה בן שמואל הלוי, שחייו — שנתגלו חלקית הודות לגניזה של קהיר — ויצירתו — השירות לציון וכוזרי — עיצבו באופן מתמשך את הרגישות והמחשבה היהודיות. כמו Maïmonide, שממנו הוא נבדל הבדל עמוק, אימץ יהודה הלוי עולמות אחדים. [Halkin, 2010] געגועיו לציון, שניתנו לשיר, הפכו למורשת ליטורגית חיה, והגנתו על ייחודה של ישראל — לטקסט מכונן שנקרא ונלמד ללא הפסקה מימי הביניים ועד ימינו [Shear, 2008].
ברמת הקולקטיב, שמו של לוי חוצה גלות ותפוצות, מ-Salonique ועד Maghreb, נישא על ידי משפחות שירשו את התפקיד הלוויתי ואשר חלקן מבקשות לטעון לקשר עם המשורר הגדול. רציפות זו נשענת בחלקה על הארכיון — שטרות, קולופונים, עיתונות ספרדית — ובחלקה על הזיכרון המועבר דור לדור, שיש להבחין בינו לבין הראשון ביושר. הספר הגדול של Halévi הוא אפוא פחות רשימתה של שושלת אחת ויחידה, ויותר סיפורו של שם אשר — משירות המקדש ועד השירה האנדלוסית ועד הקהילות בנות זמננו — לא חדל מלקשור את העם היהודי אל זיכרונו העתיק ביותר.
