שם המשפחה Habib (בערבית ḥabīb, "האהוב, הנחמד"; בעברית, שורש ח-ב-ב, המעלה אסוציאציות של חיבה ודבקות) שייך לאותה שכבה של שמות ים-תיכוניים המשותפים לקהילות היהודיות והמוסלמיות לאורך חופי הים הפנימי. טווח משמעותו — הרוך, הידיד היקר, הרע האינטימי — מסביר את פיזורו הנרחב: הוא מופיע כשם פרטי, כינוי כבוד, ולבסוף כשם משפחה מקובע, מחצי האי האיברי בימי הביניים ועד לחופי המגרב והמזרח העות'מאני.
באשר לשושלת המשפחתית העומדת במרכז עיוננו, הרשומה הייחוסית קובעת מסגרת גיאוגרפית ברורה: מדובר במשפחה יהודית מצפון אפריקה, המתועדת בקהילות הקונסטנטינואה והאורניה שבאלג'יריה, וכן במרוקו ובתוניסיה. בתוך מרחב זה — שעוצב על ידי הגלויות האיבריות, השכבות הילידיות (היהודים המכונים Toshavim, כלומר הוותיקים), והחסות העות'מאנית הממושכת ולאחריה הקולוניאלית — נחרת שם Habib לאורך הדורות. הסמכות האונומסטית הבכירה עבור מרחב זה נותרת הרב הגדול Maurice Eisenbeth, שמילונו למשפחות יהודיות בצפון אפריקה, שיצא לאור באלג'יר בשנת 1936, מונה עבור שם משפחה זה שלוש וריאנטים אורתוגרפיים [Maurice Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord : démographie et onomastique, 1936].
חיבור זה מבקש להבחין בין מה שנמנה על תחום ההיסטוריה — המבוססת על הארכיון והמחקר — לבין מה השייך לזיכרון המועבר במסורת המשפחתית והקהילתית, ובין נקודות הצומת שבהן שני אלה נענים זה לזה. הקורא ימצא, בפתח כל פרק, סמן אמין המציין את הרגיסטר ואת המעמד האפיסטמי של הדברים הבאים.
השם Habib נשען על שורש שמי המשותף לעברית ולערבית. בערבית הקלאסית, ḥabīb פירושו "אהוב, ידיד יקר" ; הוא נמנה עם השמות והתארים הנפוצים ביותר בעולם הדובר ערבית. בעברית, השורש ח-ב-ב (חבב) נושא את המשמעות "לאהוב, לחבב", ואת הצורה חביב — "יקר, אהוד" — ניתן למצוא בשימוש עד לעברית הרבנית והליטורגית. קרבה זו מסבירה מדוע יכול היה השם לעבור בחופשיות בין שתי מערכות הלשון, ומדוע אומץ בשלב מוקדם גם על ידי משפחות יהודיות דוברות יהודית-ערבית וגם על ידי משפחות ממוצא איברי [על הסמנטיקה של השורש, ראו מילוני עברית רבנית וערבית קלאסית].
באונומסטיקה היהודית של צפון אפריקה, חלק ניכר מן הכינויים המשפחתיים נגזר משמות פרטיים עבריים או ערביים שהפכו לתורשתיים, מכינויי חיבה או מתכונות מוסריות. Habib שייך לקטגוריה זו של שמות-איכות או שמות-חיבה, בדומה לשמות משפחה אחרים שנוצרו סביב מושגי הטוב, המזל או הברכה. Eisenbeth, בסווגו את שמות המשפחה לפי מקורם, ממקם רבים מן השמות הללו בין הכינויים שמקורם בשמות פרטיים או בתארי שבח [Maurice Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord : démographie et onomastique, 1936].
ריבוי הצורות הגרפיות שציין Eisenbeth — שלושה גרסאות כתיב — אין בו כל אקראיות. הוא משקף את התנאים הממשיים של תמלול שמות, שנכתבו במקורם בעברית או ביהודית-ערבית, לאותיות לטיניות בתקופת השלטון הצרפתי הקולוניאלי. משפחה אחת יכלה לראות את שמה נרשם בכמה אופנים — Habib, Hbib, Habibi או צורות סמוכות — בהתאם לפקיד מרשם האוכלוסין, לסופר או להגייה המקומית, מבלי שזהות הלינאז' תשתנה בשל כך [Maurice Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord : démographie et onomastique, 1936]. חוסר יציבות כתיב זה הוא אחד האתגרים הגדולים של כל מחקר גנאלוגי במגרב : שם משפחה אחד מתפצל לגרסאות רבות, וגרסאות שונות עשויות להפנות לשושלות שאין ביניהן כל קשר.
אין מחקר של שם Habib יכול לעבור בשתיקה על פני משפחת הרבנים המפוארת אבן חביב, שהשפעתה הותירה חותם עמוק על יהדות ספרד והאגן הים-תיכוני במאות ה-XV וה-XVI. הרב יעקב בן שלמה אבן חביב, שנולד בקסטיליה לאמצע המאה ה-XV ונאלץ לצאת לגלות עם גירוש ספרד ב-1492, התיישב בסלוניקי, שהייתה אז מוקד ספרדי גדול באימפריה העות'מאנית. שם חיבר את עין יעקב — אסופה נרחבת של הקטעים הסיפוריים וההומילטיים (אגדות) של התלמוד — היצירה שנותרת עד היום מן החיבורים הנפוצים ביותר בספרות הרבנית [על יעקב אבן חביב ועל עין יעקב, ראו Encyclopaedia Judaica, ערך « Ibn Ḥabib »].
בנו, לוי אבן חביב (הידוע בראשי-תיבות רלב"ח), שימש כרב ראשי של ירושלים במאה ה-XVI. הוא התפרסם בעיקר בגלל הוויכוח המפורסם שניהל עם יעקב בירב מצפת בנוגע לפרויקט חידוש הסמיכה הרבנית הקלאסית — ויכוח שהסעיר את עולם החכמים בארץ ישראל העות'מאנית [על לוי אבן חביב, ראו Encyclopaedia Judaica, ערך « Ibn Ḥabib, Levi »].
יש להקפיד בכל זאת על זהירות מתודולוגית: העובדה שהדמויות הספרדיות הגדולות הללו ושושלת Habib של צפון אפריקה נושאות שם זהה אינה מספיקה כדי לבסס קירבה ישירה. השם היה נפוץ מדי, ונוצר באופן עצמאי מדי הן בתחום העברי הן בתחום הערבי, כדי שהומונימיה תשמש ראיה לקרבת משפחה. ואולם, גירוש 1492 פיזר את יהודי ספרד לכל רחבי המגרב — מרוקו, אוראניה, תוניסיה — וסביר כי נושאי שם אבן חביב נטלו גם את דרך צפון אפריקה, בד בבד עם אלה שפנו לעבר המזרח. מכאן שהמסורת הספרדית והארכיון מתכתבים זה עם זה, מבלי שניתן, במצב הדברים הנוכחי, להכריע לגבי משפחה פרטיקולרית זו או אחרת [סינתזת המחבר, בהסתמך על Eisenbeth, 1936, ועל ההיסטוריוגרפיה הספרדית].
הרישום העיוני מאתר את שושלת Habib בארבעה אזורי התיישבות מוגדרים. באלג'יריה, השם מתועד בקונסטנטינואה — האזור המזרחי שבו הייתה Constantine, היא Cirta העתיקה, אחת מקהילות ישראל הוותיקות והצפופות ביותר במדינה — ובאזור אורניה שבמערב, ארץ שנחתמה בנוכחות חזקה של יוצאי חצי האי האיברי ובקשרי חליפין מתמידים עם מרוקו השכנה. במרוקו ובתוניסיה, השם השתרש בקהילות עתיקות לא פחות, שבהן חיו זה לצד זה משפחות ילידיות וצאצאי גולי ספרד [Maurice Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord : démographie et onomastique, 1936].
פריסה גיאוגרפית זו חופפת את מפתהּ הקלאסי של היהדות המגרבית, כפי שמתעדים אותה המפקדים ופנקסי הקהילות. הקונסטנטינואה ואורניה כפופות היו, כבר מן הכיבוש הצרפתי (1830, ו־1831 עבור Oran), למינהל שהפיק מרשם אזרחי מפורט: מתוך מאגר זה, בצירוף פנקסי הקונסיסטואר, הצליח Eisenbeth לערוך את מלאי המשפחות. צו Crémieux משנת 1870, שהעניק אזרחות צרפתית ליהודי אלג'יריה, האיץ את קיבוע שמות המשפחה במרשם האזרחי ואת תעתוקם באותיות לטיניות — רגע מכריע שבו הוסדרו כלל הגרסאות הכתובות של השם Habib מבחינה מינהלית [על ההקשר המשפטי והמינהלי, ראו ההיסטוריוגרפיה של יהדות אלג'יריה; לענין האונומסטיקה, Eisenbeth, 1936].
נוכחותו בו־זמנית של השם במרוקו, בתוניסיה ובאלג'יריה המזרחית והמערבית משקפת את הניידות הרבה שאפיינה את המשפחות היהודיות במגרב: סחר קרוואנים, רשתות רבניות, ברית נישואין, ונדודים בעקבות תהפוכות פוליטיות — כל אלה ארגו בין הקהילות הללו רצף של קשרים שהגבולות הקולוניאליים, שהוצבו מאוחר יותר, לא עשו אלא לכסות עליו [סינתזה של המחבר, על בסיס Eisenbeth, 1936].
הרשומה המשפחתית מציינת כי כאשר הן ידועות, הדמויות הרבניות או הקהילתיות הקשורות לשושלת מתועדות בה. הסתייגות זו היא עיקרית: מילון Eisenbeth, כמו לוחות השנה הקונסיסטוריאליים, מציין עבור שמות משפחה מגרביים רבים רבנים, נכבדים, דיינים (שופטים דתיים) או ראשי חברות — אך לא תמיד ניתן לקשור אישים אלה לגזע ייחודי אחד של השם Habib [Maurice Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord : démographie et onomastique, 1936].
בזיכרון קהילות הקונסטנטינואה ואוראניה, משפחות הנושאות שמות משפחה עתיקים שמרו לעיתים קרובות על זכר אב קדמון בן תורה — תלמיד חכם —, שליח ציבור בבית הכנסת, מוהל או חבר חברא קדישא. העברות אלו, שבמהותן בעל-פה וביתיות, שייכות לרובד הזיכרון: הן יקרות ערך כעדות להערכה שרחשו לשושלת, אך לא תמיד הותירו עקבות ארכיוניות המאפשרות לאמתן. היושרה העריכתית מחייבת להציגן ככאלה — מסורות ולא מבוססות — בהמתנה לבחינתן אל מול הפנקסים הקהילתיים השמורים באלג'יר, קונסטנטין, אוראן, וכן אל מול האוספים התוניסיים והמרוקאיים [סינתזה של המחבר; לגבי המסגרת, Eisenbeth, 1936].
כאשר המחקר מחזיק בשטרות — שטרי נישואין שנחתמו בידי רב, שו"ת המזכירים בעל דין, רשימות מנויים של ספרים מודפסים — ניתן לאמת את הזיכרון המשפחתי או לדייקו. עבודת הצלבה זו בדיוק, סבלנית ומקומית, היא שתאפשר בסופו של דבר לעבור מן המסורת אל המבוסס עבור ענף מזוהה זה או אחר של השושלת.
המאה העשרים זעזעה את גורלן של המשפחות היהודיות בצפון אפריקה, ולינאז' Habib לא נמלטה מגזרה זו. באלג'יריה, מעמד האזרחות הצרפתית שנרכש בשנת 1870 — שהושעה תחת משטר וישי בעקבות ביטול צו Crémieux בין השנים 1940 ו-1943, ואחר כך שוחזר — הפנה בהדרגה את המשפחות אל השפה והתרבות הצרפתיות. במרוקו ובתוניסיה, הפרוטקטורטים הצרפתיים, פרשה ה-Alliance israélite universelle חינוך מודרני שהביא לשינוי מהותי באופקים החברתיים והמקצועיים של הדורות החדשים [לקונטקסט זה, ראו ההיסטוריוגרפיה של היהדות המגרבית בת-זמננו].
העצמאויות — של מרוקו ותוניסיה בשנת 1956, ושל אלג'יריה בשנת 1962 — גרמו לנדידה המונית. כמעט כלל יהודי אלג'יריה עלו לצרפת המטרופולינית בשנת 1962; קהילות מרוקו ותוניסיה התפזרו בין צרפת, ישראל וקנדה. נושאי השם Habib מצאו עצמם מפוזרים בין ספרות גולה חדשות, שבהן נמשיך שם המשפחה — המוקפא כעת בכתיבתו האזרחית — להעיד על מוצא מגרבי ומורשה ספרדית או יהודית-ערבית [סינתזה של המחבר, בהתבסס על ההיסטוריוגרפיה של ההגירות היהודיות הפוסט-קולוניאליות].
כיום שורד השם בצרפת, בישראל ומעבר להן, נישא על ידי צאצאים אשר, באמצעות עמותות זיכרון, עצי יוחסין משפחתיים וארכיונים ממוחשבים, משחזרים אט אט את החוט שנותק בגלות. מילונו של Eisenbeth נותר, למסע חיפוש זה, נקודת העיגון הראשונית: הוא קובע את מצב השם ערב התמורות הגדולות [Maurice Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord : démographie et onomastique, 1936].
שושלת Habib מציעה קיצור דרך מרהיב של ההיסטוריה היהודית הים-תיכונית. שמה, הנטוע בשורש שמי המשותף לעברית ולערבית ומשמעותו "האהוב", מעיד על השתרשותם העמוקה של נושאיו בעולם היהודי-ערבי של המגרב. קרבת השם עם בני Ibn Ḥabib הספרדים המפורסמים, אף שאין לראות בה ייחוס מבוסס, מזכירה את הפיזור הגדול שבא בעקבות גלות ספרד בשנת 1492. השתקעויות השושלת בקונסטנטינואה, באוראן, במרוקו ובתוניסיה, ושלוש הגרסאות האורתוגרפיות שתיעד Eisenbeth בשנת 1936, ממחישות כאחד את רציפותה של נוכחות עתיקה ואת גמישותו של שם משפחה הכפוף לתהפוכות התעתיק.
בין הזיכרון — אותם אבות משכילים ונכבדים שזכרם עובר מדור לדור — ובין ההיסטוריה — השטרות, הרשימות, הקטלוגים השומרים את עקבותיהם — ניצבת שושלת Habib בנקודת ההצטלבות. החיבור שלפנינו לא שאף לסגור את החקירה, אלא לסמן ביושר את הוודאויות ואת ההשערות. לדורות הבאים נותרת המשימה של הצלבת מקורות מפוזרים אלה, כדי שמה שנשאר מסורת או סביר יוכל, ענף אחר ענף, להגיע אל האור המלא של המבוסס.
