שם המשפחה Guth שייך לאוסף הרחב של שמות משפחה אשכנזיים ממוצא גרמני, כלומר שמות שנשאו אותם הקהילות היהודיות שהתיישבו בארצות דוברות הגרמנית — האימפריה הרומית הקדושה, ולאחריה גרמניה, אוסטריה, שווייץ, אלזס והאזורים הגובלים — לפני שהתפשטו, בעקבות הגירות, אל מרכז אירופה, צפון אמריקה וכל העולם. כתיב השם עצמו, עם אותו h אֶטִימוֹלוֹגִי האופייני לאיות הגרמני הקדום, מאותת בבירור על שורש בגרמנית העתיקה הגבוהה ובגרמנית התיכונה הגבוהה.
על פי מאגרי הנתונים של שמות משפחה, ובהם Wikidata, Guth מתועד כשם משפחה אשכנזי שלשונו המקורית גרמנית, ונשאוהו מספר אישים יהודים. מאפיין כפול זה — שורש לשוני גרמני ונשיאה על ידי משפחות יהודיות — ממקם את השם בצומת שתי תולדות: זו של השפה הגרמנית וזו של היהדות האשכנזית, שהיו בלתי נפרדות במשך כאלף שנה.
מטרתו של הספר הגדול הזה היא לבחון, בקפדנותו של ההיסטוריון וביושרו של איש היחוסין, את שניתן לקבוע, את שניתן להניח באופן סביר, ואת שנמסר כמסורת אודות שושלת Guth. ראוי להזהיר את הקורא מראש: שם משפחה אינו משפחה אחת. Guth אומץ, ככל הנראה, באופן בלתי תלוי על ידי בתי אב רבים, בתאריכים ובמקומות שונים. אין אפוא "משפחת Guth" אחת, אלא קבוצת שושלות החולקות שם משותף, שמקורותיהן יש לחקור כל אחת לגופה ולא לערבבן תחת יחוסין אחד. ברוח ביקורתית זו נכתב החיבור הנוכחי.
המילה הגרמנית gut — שצורתה הקדומה בגרמנית עילית תיכונה היא guot — פירושה "טוב". הכתיב Guth, עם h אילמת בסופו, היא גרסה אורתוגרפית ישנה ונפוצה מאוד בשטרות הגרמניים של המאות הט"ז עד הי"ח, שבהם נהוג היה להוסיף h לאחר תנועה ארוכה (כמו ב-Roth, Bluth, Muth). השם שייך אפוא לקטגוריה הגדולה של שמות האב הנגזרים מתואר שבח, המבטא תכונה מוסרית או הערכה חיובית.
כמה השערות, שאינן שוללות זו את זו, מסבירות את הופעתו של שם כזה. ייתכן שמדובר בכינוי מחמיא לאיש "טוב", ישר ומיטיב לב, ומבחינה זו הרי הוא Übername (כינוי) אופייני לאונומסטיקה הגרמנית בימי הביניים. ייתכן גם שנגזר משם טבילה או שם פרטי קצר, או מקיצורו של שם מורכב ארוך יותר — כשמשפחת Gutmann, Gutfreund, Guthmann ו-Guttmann מיוצגת היטב במיוחד באונומסטיקה היהודית. במקרה האחרון, Guth תהיה צורה מקוצרת או קרובה, כאשר Gutmann הוא עצמו הגרמניזציה של השם העברי טוביה (מן טוֹב) או של השם האידישי Yontev.
קרבה סמנטית זו לשורש העברי טוֹב חיונית להבנת הנשיאה היהודית של השם. כאשר כפו הרשויות הקיסריות על היהודים לאמץ שמות אב קבועים — בפרט מכוח צו הסובלנות של יוסף השני משנת 1787 לגבי שטחי בית הבסבורג — בחרו משפחות רבות, או שיוחס להן, שמות בעלי ראשית Gut-, שתרגמו לגרמנית מושג של טוּב שכבר היה נוכח באונומסטיקה העברית המסורתית שלהן. Guth נמצא אפוא בצומת של שורש גרמני שקוף ורגישות תרבותית יהודית.
יש להדגיש כי השם נישא, מאידך, בידי משפחות נוצריות רבות דוברות גרמנית, אשר עבורן אין לו כמובן כל קונוטציה יהודית. שם האב Guth הוא אפוא
הייחוסים היהודיים של משפחת Guth משתרשים ככל הנראה במרחב דובר הגרמנית, שם התגבשה, עוד מימי הביניים הגבוהים, היהדות האשכנזית. המונח אשכנז עצמו מציין, במסורת הרבנית של ימי הביניים, את ארצות הריין וגרמניה. קהילות השו"ם — Spire (Speyer), Worms ו-Mayence (Mainz) — פיתחו שם תרבות דתית ומשפטית בעלת עוצמה יוצאת דופן במאות ה-XI וה-XII, עד שהרדיפות שנבעו מן המסעות הצלב, מעלילות הדם ומטבח המגפה השחורה (1348–1349) פיזרו שוב ושוב את אוכלוסיות אלה.
בהקשר זה של ניידות כפויה נוצרה גיאוגרפיית הגולה האשכנזית. המשפחות, שגורשו מעיר חופשית זו או מנסיכות אחרת, התיישבו מחדש בכפרים, בLandjudentum (יהדות הכפר) של דרום גרמניה — Baden, Württemberg, Bavaria, Franconia, Swabia — או חצו את הריין לעבר Alsace, ואחרות פנו מזרחה אל Bohême, Moravie ו-Hongrie. שם המשפחה Guth, כאשר הוא יהודי, עוקב ככל הנראה באותן הדרכים עצמן.
Alsace ראויה לאזכור מיוחד. עוד לפני סיפוחה לצרפת במאה ה-XVII, וכן בתקופת צרפת המהפכנית והקיסרית, היא אירחה אחת מאוכלוסיות יהודיות הכפריות החשובות ביותר באירופה המערבית, המרוכזת בכפרי Bas-Rhin ו-Haut-Rhin. השמות בעלי ההגייה הגרמנית נותרו שולטים שם עוד זמן רב לאחר הסיפוח הצרפתי. הצו הנפוליאוני מיום 20 ביולי 1808, המכונה "צו השם", חייב את יהודי האימפריה לקבע את שמות משפחותיהם לצמיתות; ייתכן שמשפחות Guth מסוימות מ-Alsace אישרו בו רשמית שם שכבר היה נהוג.
בהיעדר שטר מסוים הנגלה לעיני ההיסטוריון, יש להציג התפתחויות אלה כמסגרת סבירה ולא כגנאלוגיה מוכחת. ההסתברות נשענת על ההלימה בין השם לדפוסי האונומסטיקה האשכנזית הידועים; אין בה כדי לשמש ראיה לייחוס מסוים.
אחד העובדות המבוססות ביותר בתולדות השמות היהודיים האשכנזיים הוא קביעתם המאוחרת, שהוכתבה במידה רבה על ידי המדינה. עד לפנות המאה ה-18 והמאה ה-19, רוב יהודי אשכנז לא נשאו שם משפחה תורשתי במובן המודרני, אלא הוכרו בשמם הפרטי ואחריו שמו של אביהם (בן), לעיתים בתוספת שם מקום, מקצוע או כינוי.
שלושה אבני דרך חקיקתיים מרכזיים שינו מנהג זה. ראשית, ה-Toleranzpatent של הקיסר Joseph II בשנת 1787, שחייב את יהודי ארצות הבסבורגים — אוסטריה, בוהמיה, מורביה, גליציה, הונגריה — לאמץ שמות משפחה קבועים בצורה גרמנית. לאחר מכן, צו Napoleon משנת 1808, שחל על צרפת והשטחים שתחת שליטתה הצרפתית. לבסוף, סדרת חוקים פרוסיים וחוקי מדינות גרמניות בתחילת המאה ה-19. בתקופה זו, בגסות רבה בין 1787 ל-1830, נרשמו רוב שמות המשפחה Guth היהודיים באופן רשמי בפנקסי מרשם האזרחים — בין שנבחרו באופן חופשי, נורשו משימוש קודם, או הוקצו על ידי פקידים.
לנתון זה ישנה השלכה מתודולוגית מכרעת עבור החוקר הגנאלוגי. נוכחות השם Guth בפנקס נישואין משנת 1812 או במפקד אוכלוסין משנת 1828 אינה מעידה שהמשפחה "מתוארכת" לאותה תקופה: היא מעידה בלבד שהשם נקבע אז. הקו הביולוגי משתרע הרבה מעבר לכך; אך יכולת המעקב התיעודית הרציפה, תחת השם Guth, מתחילה בדרך כלל בצומת זו. מעבר לכך, המחקר עובר ממרשם האזרחי אל המקורות הקהילתיים — פנקסי מוהל, פנקסים (פנקסי קהילות), מצבות קבר — שקריאתם קשה יותר ושימורם בלתי סדיר.
החל מאמצע המאה התשע-עשרה, נסחפו לינאז'ות Guth, כמו יהדות האשכנז כולה, בגלי ההגירה הגדולים. האמנציפציה ההדרגתית פתחה בפני היהודים את הערים שהיו סגורות בפניהם: ניתן לצפות בנדידה מה-Landjudentum הכפרי אל המרכזים העירוניים הגדולים — פרנקפורט, וינה, ברלין, מינכן, שטרסבורג, פריז. השם, שהיה עד אז קשור לכמה כפרים בודדים, נמצא כעת בספרי הטלפונים של הערים הגדולות.
ואז באה ההגירה הטרנס-אטלנטית הגדולה. בין שנות ה-1840 ל-1914, מאות אלפי יהודים דוברי גרמנית עלו על אניות לארצות הברית, ברחם תחילה מהגבלות כלכליות ופוליטיות, ולאחר מכן מרדיפות. שם המשפחה Guth מצוי אפוא ברשימות הנוסעים ובפנקסי ההתאזרחות האמריקאיים, לעיתים שמור כלשונו ולעיתים מותאם. פיזור זה מסביר מדוע השם נישא כיום הן במרכז אירופה הן בצפון אמריקה.
המאה העשרים הביאה את האסון. השואה פגעה בצורה ישירה ועמוקה בקהילות האשכנזיות במרכז אירופה ובמזרחה, וסביר ביותר מבחינה סטטיסטית כי משפחות Guth יהודיות היו בין הקורבנות. מאגרי המידע לזיכרון — ובמיוחד מאגר השמות המרכזי של קורבנות השואה ב-Yad Vashem — מציינים נושאי שם זה בין הנרצחים, ומהווים בכך מקור היסטורי מן המעלה הראשונה, אף שכל זיהוי פרטני טעון בדיקה. שורדי המלחמה והענפים שנהגרו ערב המלחמה הנציחו את השם בישראל, בארצות הברית, בצרפת ובמקומות אחרים.
בהיעדר תיק ארכיוני נומינטיבי מפורט, תנועות אלה מתוארות כמסגרת ההיסטורית הסבירה של כל לינאז' אשכנזי הנושא שם זה, ולא כשחזור של משפחה מסוימת. הקורא המבקש לשחזר את ענפו שלו יידרש להתמודד עם המסגרת הכללית הזו לאור המסמכים הפרטיקולריים הנוגעים אליו.
פטרונים אינו קיים אלא בזכות נושאיו. הרשומה המקובלת מציינת כי Guth נישא על ידי אישים יהודים, וזאת מזמינה לבחון כיצד השם מתגלם בתוך מסלולים אינדיווידואליים — מבלי שאישים אלה יהוו משפחה אחת ויחידה.
כאן, זהירותו של ההיסטוריון חייבת להיות עליונה. קיימים נושאי שם מפורסמים של Guth בתחומי המדע, האמנות והספרות, באירופה כבאמריקה; אך השתייכות יהודית, כמו השתייכות לשושלת משותפת, אינה ניתנת לקביעה אלא מקרה לגופו, על סמך ראיות. לטעון כי פלוני "הוא מן המשפחה" על סמך שיתוף השם בלבד יהיה בדיוק הטעות המתודולוגית שספר זה מבקש לגנות. השם Guth בהיותו גם יהודי וגם נוצרי, גרמני ונפוץ למדי, ההומונימיה בו היא הכלל ולא היוצא מן הכלל.
בכך נוגעת הפרק הנוכחי בנקודת הצומת: המסורת המשפחתית, הנוטה לשייך אישיות ציבורית פלונית ללינאז', חייבת להיבחן מול הארכיון, אשר לעיתים קרובות מעדן אותה או סותר אותה. עבודת הגנאולוג הרציני מורכבת מביסוס שרשראות ייחוס מתועדות — תעודות לידה, נישואין ופטירה, מפקדי אוכלוסין, פנקסי קהילה — המקשרות בין פרט לפרט באופן שניתן לאימות. ללא שרשרת זו, הקרבה נותרת השערה, ולו גם מפתה.
מה שניתן לקבוע בביטחון הוא שהשם Guth ליווה יהודים אשכנזים בהשתלבותם בחברות האירופיות המודרניות, ומשמש עדות למעבר מה-Landjudentum הכפרי אל האזרחות ואל הנראות הציבורית. השם הוא אפוא סמן של היסטוריה קולקטיבית: זו של האמנציפציה וההתרבות, עם הבטחותיה וטרגדיותיה.
בסיום מסע זה, דיוקנו של שם המשפחה Guth מתחדד מבלי להתקבע לעולם. שם גרמני בעל משמעות שקופה — «טוב» — אומץ על ידי משפחות יהודיות אשכנזיות במסגרת גל קביעת שמות המשפחה הגדול של המאות ה-XVIII וה-XIX, בהתכתבות עם אונומסטיקה עברית עתיקה המעלה על נס את מושג הטוב. הוא משרש עצמו במרחב דובר הגרמנית, עוקב אחר נתיבי הדיאספורה האשכנזית — מן הריין לאלזס, מבוהמיה להונגריה — ואחר כך מתפזר בדרכי ההגירה העירונית והטרנסאטלנטית, עד שנפגע בשואת המאה ה-XX.
אולם עיקר מורשתה של חקירה זו הוא אזהרה לא פחות מסיפור. אין משפחת Guth אחת, כי אם שושלות מרובות, יהודיות ולא יהודיות, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה. כל מחקר גנאלוגי רציני חייב לכן לצאת לא מן השם אלא מן המסמכים; לא מן הדמיון אלא מן הייחוס המוכח. הגראנד ליבר מספק כאן מסגרת — מסתברת, קוהרנטית, נאמנה למה שידוע על ההיסטוריה האשכנזית — שבתוכה תוכל כל ענף להנחיל, בידיים אחוזות במקורות, את סיפורו הייחודי שלו. רק בתנאי זה תוכלנה הזיכרון המועבר והארכיון המבוסס להיענות זה לזה סוף סוף.
