השם Galligo משתייך לאותה קבוצת שמות יהודים-איטלקיים שהיסטוריתם שזורה בזו של חצי-אי שנותר זמן רב מפוצל לעיר-מדינות, נסיכויות ורפובליקות ימיות, ובו שמרה הנוכחות היהודית על קיומה — לעיתים בקושי, לעיתים בשגשוג — מן התקופה האנטיקוויטית המאוחרת ועד העת החדשה. השם מופיע ברפרטואר הגדול שערך Samuel Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia (Florence, 1925), חיבור עיוני המפרט, על פי הניתוחים שנעשו בו, קרוב לעשרת אלפים משפחות יהודיות איטלקיות. רשימת השמות הנוגעת לאותן משפחות שמנה Schaerf מסתיימת בכרך הנחתם בפרק המוקדש למקורות השמות ולאטימולוגיה שלהם, וכן בנספח עשיר בדבר המשפחות היהודיות האצילות שבאיטליה [Schaerf, 1925]. כלילתו של שם בקטלוג זה אינה מהווה, כשלעצמה, גנאלוגיה; אולם היא מעידה על שורשיו בתשתית האונומסטית של היהדות האיטלקית.
שחזור תולדותיה של לינאז'ה כגון Galligo מחייב זהירות כפולה. מחד גיסא, המקורות התיעודיים של היהדות האיטלקית — רשומות קהילתיות, חוזי נישואין, כותרות-סופרים שבכתבי-יד, רשימות מנויים של חיבורים מודפסים — מפוזרים ושמורים בדרגות שמירה שונות. מאידך גיסא, הזיכרון המשפחתי, המועבר מדור לדור, שוזר לרוב את הניתן לאימות עם האגדתי. כפי שהראה Yosef Hayim Yerushalmi בדרך ממצה, הזיכרון היהודי וההיסטוריה היהודית אינם חד הם: הראשון הוא מעשה של העברה ליטורגית וקהילתית, ואילו השנייה היא עבודה ביקורתית על הארכיון [Yerushalmi, 1984]. החיבור הנוכחי שואף להחזיק בשני הרגיסטרים גם יחד מבלי לערבב ביניהם, תוך שהוא מציין בכל שלב את אופי הטענה הנדונה ואת מידת הוודאות שלה.
המסגרת הגאוגרפית המשוערת של משפחת Galligo מתגלמת בין Toscana — Florence, Livourne, Pise — לבין הדיאספורות הים-תיכוניות שצמחו ממנה, ובעיקר צפון-אפריקה, שם פיזרה ה"אומה הפורטוגלית" הלגורנית שורשים מתמידים. בתוך מרחב זה, ועל-פי המקורות העומדים לרשות החוקר, מתפרשת החקירה שלפנינו.
נקודת המוצא התיעודית הבלתי מעורערת נותרת הרפרטואר של Samuel Schaerf. חיבור זה, שיצא לאור בפירנצה בשנת 1925, משתלב בתנועה רחבה יותר של מיפוי ומחקר מדעי של שמות המשפחה היהודיים באיטליה — תנועה שקיבלה חדות מיוחדת בשנים שבין שתי מלחמות העולם. כרכו של Schaerf מלווה בפרק המוקדש למוצא ולאטימולוגיה של השמות, וכן בנספח העוסק במשפחות היהודיות האצילות של איטליה [Schaerf, 1925].
תולדות האונומסטיקה היהודית האיטלקית מורכבות ורוויות משמעות. ההיסטוריון Michele Luzzati, במאמרו על תולדות השמות היהודיים באיטליה בעלי הצורה האיטלקית, מדגיש את חומרתו המיוחדת של העובדה שהפניה לדת הפכה לפניה ל״גזע״ מדומה [Luzzati, מצוטט על ידי Cognomix]. הערה זו מזכירה כי חקר שמות המשפחה היהודיים אינו יכול להיות ניטרלי: משמש זמן רב ככלי מניפולטיבי, הוא מחייב כיום קפדנות מתודולוגית גדולה אף יותר.
בכל הנוגע למורפולוגיה של השם Galligo, ניתן לנסח בזהירות מספר השערות אטימולוגיות. הצורה מעלה אסוציאציה לשם מקום או לשם עם שעבר איטלקיזציה; השורש עשוי להפנות למוצא גאוגרפי — מקום התיישבות או מקום מוצא קדום — בהתאם למנגנון הרווח של היווצרות שמות משפחה יהודיים איטלקיים, שבו שמות רבים נגזרים משמות ערים או אזורים. ואולם, בהיעדר עדות מפורשת במקורות שנסקרו, קריאה זו נותרת ספקולטיבית ויש להציגה ככזו, ״בהתאם למנגנוני האונומסטיקה הכלליים״ ולא כעובדה מבוססת.
מה שוודאי לעומת זאת, הוא שקיבוע שמות המשפחה היהודיים האיטלקיים היה תהליך ממושך, שקדם לתקופת האמנציפציה, וכי הקהילות הטוסקניות — פירנצה וליוורנו בראש ובראשונה — היוו מוקדים מרכזיים לתהליך ייצוב זה. Robert Bonfil הראה עד כמה החיים היהודיים של תקופת הרנסנס האיטלקי התארגנו סביב רשתות משפחתיות ששמותיהן שימשו כסמני שייכות, יוקרה וזיכרון [Bonfil, 1994]. רישום שם Galligo ברפרטואר של Schaerf מציב אפוא את המשפחה בתוך תולדות רבות-שנים אלה.
הבנת משפחה יהודית איטלקית מחייבת שחזור של המסגרת המוסדית והחברתית שבה חיה. טוסקנה מציעה בהקשר זה שני מודלים מנוגדים. פירנצה, בירת הדוכסות הגדולה של Médicis, ידעה נוכחות יהודית עתיקה, הכפופה לתהפוכות המדיניות הדוכסית: תקופות של סובלנות יחסית לסירוגין עם הכליאה בגטו שהוקם לקראת סוף המאה ה-XVI. Robert Bonfil ניתח את הדרך שבה יהודי רנסנס איטלייה ניהלו משא ומתן מתמיד על מעמדם, בין שילוב תרבותי לשוליות משפטית, תוך גיבוש תרבות ייחודית, עשירה ובקיאה [Bonfil, 1994].
Livourne תופסת מקום ייחודי ומכריע. כעיר נמל שנוצרה ופותחה על ידי Médicis, היא נהנתה, החל מה-Livornine המפורסמות שנחקקו בפנות המאות ה-XVI וה-XVII, ממשטר נוח באופן יוצא דופן לסוחרים יהודים, בעיקר ממוצא איברי. הקהילה הלִיוֹרְנֵזִית, שלא הכירה מעולם גטו, הפכה לאחת המשגשגות והמשפיעות ביותר בים התיכון. Lionel Lévy הקדיש עבודות מהותיות ל"אומה היהודית הפורטוגזית" של Livourne ולהשפעתה הרחבה, מאיטליה ועד Amsterdam ו-Tunis, על פני קרוב לארבעה מאות שנה [Lévy, 1999]. הוא גם תיאר את שקיעתה האיטית במחקרו על "האחרון מן הלִיוֹרְנֵזִים" [Lévy, 1996].
במסגרת טוסקנה זו, ובפרט בזו של Livourne, ראוי לשחזר את כל הנראה את המסלול של משפחת Galligo. החדירות בין פירנצה ל-Livourne — שבה עברו משפחות, הון, ספרים וידע — מסבירה כיצד שמות משפחה רבים שמנה Schaerf משויכים בו-זמנית למספר ערים. כתב יד עברי מקושט, חוזה נישואין מוזהב, ספר מודפס — כל אלה היו אמצעי הולכה של אותה תרבות משותפת, שביטוייה החומריים בייצור כתבי היד היהודי האיטלקי נחקרו על ידי Giulia Tamani [Tamani, 2010]. משפחת Galligo, ככל הנראה, השתתפה אף היא בעולם זה של אותיות וחילופים.
אחד המאפיינים הבולטים ביותר של יהדות ליבורנו היה כושרה להתפשט ולהצמיח ענפים. סוחרי "האומה הפורטוגזית" מליבורנו הקימו סניפים וקהילות-בנות לאורך כל חופי הים התיכון, ובמיוחד בצפון אפריקה. תוניס הייתה אחד ממוקדי ההתרחבות המרכזיים. הגעתם לתוניס, כבר במאה ה-17, של יהודים ממוצא איברי שבאו מאיטליה — המכונים גם "ליבורנאים" — פתחה תקופה של נוכחות ספרדית-פורטוגזית מתמשכת; עד המאה ה-18 היוו יהודים אלה, שרובם פורטוגזים, קבוצה נבדלת [Cairn, Une famille juive livournaise à Tunis].
ה"גראנה" הללו — שמם שניתן בתוניסיה ליהודי ליבורנו, להבדיל מה"טוואנסה" המקומיים — שמרו זמן רב על שפתם, מנהגיהם וקשריהם עם המטרופולין הטוסקנית. Lionel Lévy תיאר במדויק את הרצף המחבר בין ליבורנו, Amsterdam ותוניס, שיצר את עמוד השדרה של האומה היהודית-פורטוגזית הים-תיכונית [Lévy, 1999]. בדרך זו יכול היה שם משפחה איטלקי כגון Galligo להתפשט למגרב, בעקבות המסלולים המסחריים והנישואין שאיחדו את שתי גדות הים.
המסורת המשפחתית, במקומות שבהם היא עוברת הלאה, נוטה לאתר ענף בתוך מרחבים צפון-אפריקאיים אלה — תוניסיה, אך גם אלג'יריה, שבה קיבלו קהילות כגון אלו של Tlemcen ו-Sidi Bel Abbès משפחות ממוצא ליבורנאי או איטלקי. עבודותיו של Eliahou-Éric Botbol על קהילת Tlemcen [Botbol, 2000] והארכיונים הרבניים של Sidi Bel Abbès מתעדים את העולם היהודי-מגרבי שבו נפגשו ייחוסים מקומיים, ספרדיים וליבורנאיים. ואולם, בהיעדר מסמכים נומינטיביים מפורשים הניתנים לעיון כאן, הייחוס המדויק של ענף Galligo לקהילה פלונית נותר בגדר ההשערה הסבירה והמסורת המועברת — ולא בגדר הוודאי. כאן הם המקום שבו הזיכרון והארכיון משיבים זה לזה, מבלי שעדיין יאשרו זה את זה באופן מלא.
מעבר למסלולים הגיאוגרפיים, לינאז' יהודי איטלקי מוגדר על ידי השתתפותו בתרבות הספר והלימוד. היהדות האיטלקית הייתה, מימי הביניים ועד העת החדשה, מוקד אינטלקטואלי מהשורה הראשונה, שבו התקיימו זה לצד זה הפילוסופיה, הפרשנות, הקבלה והמדעים החילוניים. Colette Sirat הראתה את הצפיפות יוצאת הדופן של הפרודוקציה הפילוסופית היהודית בימי הביניים, כפי שהיא מתגלה דרך כתבי היד [Sirat, 1983], ואילו Georges Vajda ציין את קווי הדוקטרינה המרכזיים שלה [Vajda, 1947].
איטליה מילאה תפקיד של צומת דרכים: היא קלטה, תרגמה והפיצה את המורשת הפילוסופית היהודית-ערבית והיהודית-ספרדית, כפי שסיכם Maurice-Ruben Hayoun בעבודותיו על הפילוסופיה היהודית [Hayoun, 2023]. המשפחות הלמדניות האיטלקיות היו מעבירי המסורת הזו, שהעתיקו וממנו כתבי יד שעושרם האורנמנטלי נחקר על ידי Giulia Tamani [Tamani, 2010]. משפחה כמו Galligo, הקשורה לעולם הטוסקני, הייתה ככל הנראה שותפה ליקום של העברה זו, בין אם כתלמידים, כסופרים, כמממנים או פשוט כחברים לומדי תורה בקהילות.
תרבות זו לא הצטמצמה לבקיאות מלומדת בלבד. היא חדרה לחיי היומיום, לליטורגיה, לחינוך הילדים, לקצב החגים. המחשבה היהודית, כפי שהגו אותה מורים בני זמננו כגון Léon Askénazi [Askénazi, 1999] ו-Armand Abécassis [Abécassis, 1987], נתפסת בדיוק כניסוח חי בין הדיבור המועבר לבין הכתב הנלמד — דיאלקטיקה שעיצבה את קיומן של המשפחות היהודיות האיטלקיות ושל לינאז'ים הדיאספוריים שלהן. הנאמנות להעברה זו מהווה, יותר מכל מסמך בודד, את החוט המנחה האמיתי של לינאז'.
כל גנאלוגיה משפחתית נבנית בצומת שתי דרישות: לכבד את הזיכרון המועבר ולהעמידו במבחן הביקורתי של המקורות. Yerushalmi ניסח את המתח הזה באופן שאין לו אח ורע: הזיכרון הקולקטיבי היהודי מעדיף משמעות והמשכיות, בעוד שההיסטוריוגרפיה המודרנית מחזירה לתמונה את המקריות, השבר, אי-הוודאות [Yerushalmi, 1984]. עבור Galligo, כמו עבור רוב המשפחות ששמן מופיע במדריכים ללא תיק פרוסופוגרפי שלם, מתח זה חריף במיוחד.
מה נוכל לקבוע בוודאות? כי השם מאושר באונומסטיקה היהודית האיטלקית על-ידי מקור עיוני [Schaerf, 1925]. כי המרחב הטוסקני והליוורנאי מהווה את הרקע הסביר ביותר. כי נתיבי הדיאספורה הליוורנאית יכלו לשאת את השם אל עבר המגרב. מעבר לכך, סיפורי הייחוס המדויק, האנקדוטות המייסדות, הזיקות לרב פלוני או לסוחר מפורסם פלמוני — כל אלה שייכים לזיכרון המועבר, שיש לאספו בכבוד תוך ציון מפורש של אופיו: "לפי המסורת המשפחתית", כל עוד שטר לא בא לאשרו.
יושר אפיסטמי זה אינו מדלל את הנרטיב; להפך, הוא מרוממו. להכיר במה שידוע, במה שמשוער ובמה שמקווים לבסס — פירושו לשבץ את שושלת Galligo בשרשרת הארוכה של הדורות מבלי לבגוד בה בוודאויות שקריות. העבודות העתידות — פריסת הרשומות הליוורנאיות, שטרות הנוטריון הטוסקניים, ארכיוני הרבנות של צפון אפריקה — הן בלבד תוכלנה להפוך את המשוער למבוסס. במובן זה, הפרק הנוכחי הוא פחות מסקנה ויותר תוכנית עבודה: הוא מודה בטיבן המשוער של רבות מן ההשלמות ומזמין לחקר מסמכי סבלני ומתמיד.
בסיום חקירה זו, מתגלה שושלת Galligo כשבר אופייני מן ההיסטוריה הגדולה של יהדות איטליה והים התיכון. שמה, שנקבע באונומסטיקה של חצי האי ונמנה על ידי Samuel Schaerf [Schaerf, 1925], מפנה אל עולם טוסקני שבו היו Florence ו-Livourne קטבים מרכזיים של החיים היהודיים — האחת מסומנת בניסיון הגטו, והאחרת בחירותה היוצאת מן הכלל של האומה הפורטוגזית [Lévy, 1999]. מן המוקד הליבורנזי הזה פרשה דיאספורה שנשאה שמות, הון וידע עד לחופי צפון אפריקה, שם ממקמת הזיכרון ככל הנראה ענפים משפחתיים מסוימים [Cairn, Une famille livournaise à Tunis].
מה שההיסטוריה קובעת בוודאות הוא צנוע אך מוצק: עיגון השם ביהדות האיטלקית. מה שהיא משערת הוא עשיר: שותפות בתרבות הספר והמסירה שהעניקה את גדולתן לקהילות האיטלקיות [Bonfil, 1994] [Tamani, 2010]. מה שהיא מותירה למחקר העתידי הוא עצום: שחזורה הנומינטיבי, דור אחר דור, של שושלת שה"ספר הגדול" שלה אינו אלא מתווה כאן. נאמן לרוחו של Yerushalmi, ביקש חיבור זה להבחין בין הזיכרון לבין ההיסטוריה — לא כדי להתנגדם זה לזה, אלא כדי לכבד כל אחד מהם במקומו הראוי [Yerushalmi, 1984]. בתוך מתח פורה זה ממשיך שמה של Galligo לחיות.
