השם Fresco משתייך לאותה קבוצת שמות משפחה ספרדיים שמאז גירוש יהודי ספרד ב-1492, התפזרו ברחבי האימפריה העות'מאנית ושיקמו בה, על גדות הבוספורוס כבנמלי הים התיכון, ציביליזציה היספנית בגלות. שם זה, שנשאה אותו באיסטנבול — קונסטנטינופול העות'מאנית — משפחה שזכרונה משתלב עם זה של העיתונות היהודית-ספרדית, הפך כיום לבלתי-נפרד מיצירתו של David Fresco (1850–1933), דמות מרכזית בעיתונות הלאדינו ואחד מאדריכלי כניסתה של היהדות המזרחית אל תוך המודרניות.
משפחת Fresco חלק מגורלם הרחב יותר של Sefardim של האימפריה — אלה שהסולטאנים קיבלו אחרי 1492, ושהפכו את סלוניקי, סמירנה, אדריאנופול וקונסטנטינופול לבירותיה של דיאספורה איברית מושתלת. קהילה זו, ששמרה במשך מאות שנים על שפתה — היהודית-ספרדית או djudezmo — על מנהגה ועל מוסדותיה, עברה בפנייתם של המאות ה-19 וה-20 תמורה עמוקה, מתוך מתח בין נאמנות למסורת ושאיפה אל הנאורות המערבית. בצומת זה בדיוק טמון תרומתם של ה-Fresco: לא שושלת רבנית ולא בית של סוחרים עשירים, אלא שושלת של הרוח, שהקדישה עצמה למילה המודפסת ולחינוך העם.
ספר הזכרון הגדול הזה מבקש לשחזר את שהארכיון והמחקר מאפשרים לקבוע, תוך הבחנה קפדנית בין מה שנובע מן העובדה המתועדת, מן ההיסק הסביר ומן הזיכרון המועבר. דמותו של David Fresco תופסת בו מקום מרכזי, אך היא נפרשת על רקע ההיסטוריה הקולקטיבית: זו של יהודי איסטנבול, שפתם, עיתונותם והתמערבותם האיטית.
כדי להבין את משפחת Fresco, יש לחזור אל יסודות היהדות האיסטנבולאית, שעוצבה על ידי קבלתה העות'מאנית של גולי חצי האי האיברי. בעקבות כיבוש קונסטנטינופול בשנת 1453, נקט הסולטן Mehmed II במדיניות של ייאוש ושיקום בירתו החדשה, והקהילה היהודית מילאה בה מוקדם מאוד תפקיד כלכלי ומינהלי בולט. עבודותיה של Minna Rozen על שנות ההתהוות של הקהילה היהודית באיסטנבול מראות כיצד, בין השנים 1453 ו-1566, נארג רקמה קהילתית צפופה, המאורגנת בקהילות (kehalim) שכינסו את המאמינים לפי עירם המוצא [Rozen, 2002].
הגעתם ההמונית של מגורשי ספרד לאחר 1492 שינתה קהילה זו מן היסוד. הSefardim, רבים יותר ונושאי תרבות רבנית וחילונית רמה, הטילו בהדרגה את לשונם ואת נוסחם על הקהילות הרומאניוטיות (היווניות) שקדמו להם. בכור היתוך זה נוצרה הזהות היהודית-ספרדית של האימפריה, שהיהודית-ספרדית העממית של איסטנבול, שחקרה Marie-Christine Bornes-Varol, היא מורשתה הלשונית החיה [Bornes-Varol, 2008]. שפה זו, המשלבת את הקסטיליאנית של המאה ה-15 עם השאלות מן הטורקית, העברית, היוונית ומאוחר יותר הצרפתית, היתה רכבו של ספרות שלמה, ובמאה ה-19 של עיתונות פורחת.
שם המשפחה Fresco עצמו מפנה ככל הנראה לשם מקום או לכינוי איברי, כדמות כה רבים משמות הספרדים שנשתמרו לאורך דורות הגלות. אם לא ניתן, בהיעדר ארכיוני נוטריון המגיעים עד הדורות הראשונים, לשחזר בוודאות את שרשרת הייחוס המדויקת של משפחת Fresco מאז ספרד, הרי שנוכחותה באיסטנבול מאושרת בצורה מוצקה במאה ה-19. המשפחה השתייכה לאותה בורגנות קהילתית עירונית, משכילה, הפונה אל מקצועות הכתב והמסחר, שהיתה עתידה לספק לקהילה את אליטותיה המתחדשות.
מעמד היהודים באימפריה העות'מאנית, שאותו ייפה לאורך זמן שיח היסטוריוגרפי אפולוגטי, ראוי לבחינה מדוקדקת. Marc David Baer הראה עד כמה הנרטיב של ה"סובלנות העות'מאנית" ושל "הסולטן המציל" היה עצמו בנייה מאוחרת, שנוצרה בחלקה על ידי האליטות היהודיות המתחדשות — ובכללן, בדיוק, אנשי העיתונות מדורו של David Fresco — כדי לנהל מו"מ על מקומן באימפריה ואחר כך ברפובליקה הטורקית [Baer, 2020]. משפחת Fresco פעלה אפוא במסגרת שבה המצב היהודי, מציאותי ומוגן, היה גם נושא לייצוג ולשיח.
במאה ה־19, הקהילה היהודית של Istanbul, הפזורה בעיקר בשכונות Balat, Hasköy, Galata ו־Ortaköy, מנתה עשרות אלפי נפשות. היא חוותה תקופה של תמורה מואצת, תחת השפעה משולבת של הרפורמות העות'מאניות (Tanzimat, משנת 1839) ושל פעילותן של מוסדות הצדקה המערביים. האימפריה הכירה בקהילה כארגון עצמאי — המילת היהודי — שקיבל מעמד רשמי בשנת 1865 ופעל תחת סמכות הרב הראשי (hahambaşı).
בחברה נעה ומתחוללת זו מצאה משפחת Fresco את זירת פעולתה. האירוע המכריע ביותר עבור האליטה היהודית של Istanbul היה הגעתה של Alliance israélite universelle, שנוסדה בפריז בשנת 1860, ואשר בתי ספרה נפתחו בConstantinople החל משנות ה־1870. מוסדות אלה, שהעניקו חינוך בצרפתית ופנו אל ידע מודרני, עיצבו דור שלם של יהודים מזרחיים לתרבות המערבית, ויצרו מתח פורה — ולעיתים מתנגש — בין מסורת לבין השחרור. David Fresco היה בין פרי אותה תנועה ובין מבשריה.
השפה נותרה הסמן הזהותי המרכזי. Haïm Vidal Sephiha הדגיש את עושרה ושבריריותה של היהודית־ספרדית — שפת הבית והקהילה — אולם שפה זו נתונה בטווח הרחוק לאיום הצרפות של האליטות והתתורכות שכפה המדינה [Sephiha, 1986]. העיתונות בdjudezmo, שבה David Fresco היה האדון הבלתי מעורער, מילאה כאן תפקיד פרדוקסלי: בעודה הכלי הגדול להפצת המודרניות המערבית, היא האריכה את חיי הציבוריות של היהודית־ספרדית והפכה אותה לשפתו של ויכוח רעיוני בעל חיוניות מפתיעה.
היהודית־ספרדית הדבורה של Istanbul, כפי שתיעדה Bornes-Varol, שומרת אף היא את עקבות אותה תקופה ציריתית, שבה הספרדית הארכאית התעשרה בגליציזמים שהועברו דרך בתי הספר ודרך העיתונים [Bornes-Varol, 2008]. משפחת Fresco, בפעילותה העריכותית, עמדה בלב מעבדה לשונית ואינטלקטואלית זו.
דוד פרסקו (1850–1933) מגלם בעצמו את שיא ההרפתקה המשפחתית ואחד הפרקים המרכזיים בתולדות האינטלקטואל של יהודי האימפריה העות'מאנית. עיתונאי, מוציא לאור, פולמוסיסט ומחנך, הקדיש למעלה מחצי מאה לידיעה, להוראה ולהנחיית קהילתו. שמו נקשר ל-El Tiempo ("הזמן"), העיתון היהודי-ספרדי החשוב והמתמשך ביותר בקונסטנטינופול.
El Tiempo, שנוסד בשנת 1872, הפך תחת הנהגתו של דוד פרסקו — שעמד בראשו וטבע בו את חותמו לאורך עשורים — לעיתון הייחוס של הדעה הציבורית היהודית-עות'מאנית. העיתון היה הרבה יותר מדף מידע: הוא שימש כלי לתמורה תרבותית, שדגל בחינוך מודרני, לימוד שפות, היגיינה, שחרור המנהגים ושילוב היהודים בחברה העות'מאנית המתחדשת. בכתיבתו הפיץ דוד פרסקו בקרב קהל רחב את רעיונות ה-Haskalah, המותאמים להקשר המזרחי.
יצירתו של פרסקו לא הוגבלה ל-El Tiempo. הוא ניהל או ייסד מספר פרסומים נוספים — עיתונים, כתבי עת לנוער ולמשפחה, קבצים ספרותיים — והפך את בית הדפוס שלו לבית הוצאה לאור אמיתי לשם חינוך העם. הוא תרגם ועיבד לדינו-לאדינו יצירות מן הספרות האירופית, ותרם להרחבת האופק התרבותי של קוראיו.
מבחינה אידאולוגית היה דוד פרסקו דמות מפלגת. תומך נחרץ בשילוב היהודים באומה העות'מאנית ולאחר מכן הטורקית, הוא גילה ביקורת, ואף עוינות, כלפי הציונות המדינית הצעירה, שבה ראה סכנה למעמדם של היהודים בתוך האימפריה. עמדה זו, שהסבה לו ויכוחים נוקבים, נמנית עם הדיון הרחב יותר שניתח Marc David Baer בדבר האופן שבו האליטות היהודיות-עות'מאניות בנו שיח של נאמנות לשלטון ושל סובלנות מפוארת, לעיתים במחיר של עיוורונות ניכרים [Baer, 2020]. הגנתו של פרסקו על "העות'מאניות" הייתה ביטוי לאסטרטגיית הישרדות קולקטיבית לא פחות מאשר לאמונה אישית.
יש לציין בכנות היסטוריוגרפית כי שחזור מפורט של הגנאלוגיה הביולוגית של משפחת פרסקו — בנות זוג, ילדים, קרובי משפחה מן הצד — עדיין חסר במקורות הנגישים, ויש להיזהר מלמלא חסרים אלה בהשערות. אך מה שמבוסס היטב הוא חותמו האינטלקטואלי של דוד פרסקו, המתועד בשפע בהיסטוריוגרפיה של העיתונות הספרדית.
המפעל של משפחת Fresco אינו מובן אלא לאור הפריחה יוצאת הדופן של העיתונות ביהודית-ספרדית שציינה את האימפריה העות'מאנית בין אמצע המאה התשע-עשרה לתקופת בין שתי המלחמות. מאות כותרים ראו אור בSalonique, בSmyrne, בSofia, בAndrinople ובעיקר בConstantinople, והם יצרו מרחב ציבורי יהודי בעל צפיפות מרשימה, שבו התגבשו הוויכוחים הגדולים של הקהילה: רפורמה דתית, חינוך, מעמד האישה, היחס למערב, זהות לאומית.
בנוף זה, El Tiempo תפס מקום דומיננטי הודות לאריכות ימיו ולרצינותו. היהודית-ספרדית שימשה בו שפת ביטוי מודרנית, מסוגלת לדווח על ענייני העולם, המדע והפוליטיקה. עיתונות זו הייתה, לפי Sephiha, המנוע הגדול של מודרניזציה לשונית ואינטלקטואלית, תוך שהיא מאיצה, באופן פרדוקסלי, את נסיגת הdjudezmo מפני הצרפתית והטורקית [Sephiha, 1986]. משפחת Fresco מצאה עצמה כך בו-זמנית שומרת ומפרקת בשוגג של שפה שאותה עם זאת שירתה בלהט.
תפקיד העיתונות ככלי לוויכוח נמדד גם בסכסוכיה. טורי El Tiempo היו במה לעימותים מהדהדים על כדאיות הציונות, על מקום הדת בחיים הציבוריים, על רפורמות הmillet. David Fresco פרש בהם עט נמרץ, ולא היסס להתנגש עם השמרנים הדתיים כמו גם עם הלאומנים היהודים. עיתונות דעות זו, חדשה בעולם הספרדי, עשתה את עורך El Tiempo לעושה דעת ציבור של ממש, סמכות מוסרית לא פחות ממדיה.
ההיסטוריוגרפיה האחרונה העריכה מחדש את חשיבותה של עיתונות זו כמקור להיסטוריה החברתית והתרבותית של יהודי האימפריה העות'מאנית. הרחק מלהיות עיתונים פשוטים, כתבי-עת אלה מהווים כיום ארכיון שאין לו תחליף של תפיסות עולם, פרקטיקות ושאיפות של קהילה בתנופת שינוי. יצירת משפחת Fresco מהווה אחד ממאגריה היקרים ביותר.
אם משפחת Fresco מושרשת איתן באיסטנבול, ההיסטוריה שלה מקבלת את מלוא משמעותה רק כאשר היא נחרתת בתוך המסגרת הרחבה יותר של הגולה הספרדית, שגורלותיה מהדהדים זה בזה מקצה אחד של הים התיכון לשני. הזיכרון המשפחתי הספרדי, המועבר מדור לדור, חופף אכן היסטוריה קולקטיבית שהארכיון והמחקר מאפשרים לתעד בנקודות רבות.
בצד המערבי של גולה זו, נמל החופש של Livourne שימש כציר מרכזי של ה"אומה" הספרדית, מקום מעבר ומקלט ליהודים האיבריים, שLionel Lévy עקב אחר תולדותיהם עד לשקיעתם [Lévy, 1996]. על חופי המגרב, קהילות כגון Tlemcen, עתיקות אלף שנים ויותר, המחישו ענף אחר של אותה יהדות ים-תיכונית, שנחקרה בידי Simon Schwarzfuchs ובידי Eliahou-Éric Botbol [Schwarzfuchs, 1997] [Botbol, 2000]. הארכיונים הרבניים של קהילות כגון Sidi Bel Abbès מעידים על עוצמתה של חיים יהודיים מאורגנים, השזורים בין טקס, משפט וסולידריות [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès].
בעולם התוניסאי, הראתה Claire Rubinstein-Cohen, דרך המקרה של Sousse, כיצד עברה קהילה יהודית מזרחית תוך מאה שנה מ"מזרחיות" אל "התמערבות" — מסלול המהדהד ישירות את מסלולם של יהודי איסטנבול ואת פועלם המודרניזטורי של משפחת Fresco [Rubinstein-Cohen, 2011]. בכל מקום ניכרת אותה תנועה: המפגש בין מסורת רבת-שנים לבין כוחות המודרנה האירופית, שהיתווכה דרך בית-הספר, העיתונות והניידות.
הצבת המראה הזו אינה אנלוגיה בלבד. היא נוגעת להצטלבות אמיתית בין הזיכרון המשפחתי המועבר של משפחות ספרדיות — שיודעות את עצמן קשורות זו לזו דרך השפה, הטקס והגלות המשותפת — לבין ההיסטוריה המלומדת המשחזרת את מבניהן. משפחת Fresco באיסטנבול, על ידי עבודתה על השפה והתרבות היהודית-ספרדית, תרמה במדויק לתחזוקת תחושת השייכות לאומה מפוזרת אך מאוחדת על ידי מורשתה האיברית. הרהורו של David Encaoua על "מעבירי המחשבה היהודית" מאיר באופן שימושי תפקיד העברה זה, שבו נעשות לינאות מסוימות לנושאי מורשה רוחנית ואינטלקטואלית על פני שבריה של ההיסטוריה [Encaoua, 2018] [Encaoua, 2024].
סוף חייו של David Fresco, שנפטר בשנת 1933, חפף את היעלמותו של העולם שאיפשר את יצירתו. נפילת האימפריה העות'מאנית בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מכן ייסוד הרפובליקה הטורקית על ידי Mustafa Kemal בשנת 1923, שינו מן היסוד את מצבם של יהודי Istanbul. לעות'מאניות הקוסמופוליטית שאותה הגן Fresco נחלפה לאומיות טורקית שדרשה מן המיעוטים הטמעה לשונית ותרבותית חסרת תקדים.
מדיניות הטורקיפיקציה, ובמיוחד המסע "אזרח, דבר טורקית!" שבסוף שנות העשרים, הכה מכה קשה ביהודית-ספרדית ובעיתונותה. העולם התרבותי שאותו שירתה משפחת Fresco נכנס מאז לדעיכה ממושכת. היעלמותו ההדרגתית של הג'ודזמו כשפה ציבורית, הגירתו של חלק מן הקהילה לצרפת, לאמריקה ולאחר מכן לישראל, והדרתה של העיתונות הלאדינו — כל אלה סימנו את סוף עידן.
Marc David Baer ניתח את האופן שבו יהודי טורקיה, יורשי העות'מאניות שאנשים כמו Fresco הגנו עליה, נאלצו למשא ומתן מחדש על נאמנותם למדינה החדשה, עד כי לעיתים אימצו את נרטיביה הרשמיים — לרבות בזוויותיהם הבעייתיות ביותר [Baer, 2020]. מסלולה של משפחת Fresco ממחיש אפוא את גורלה של עילית מיעוט שנתפסה בין נאמנות למורשתה לבין דרישותיו של לאומיות מטמיעה.
מתוך תמורה זו, היהודית-ספרדית העממית של Istanbul נותרת עד היום עד שאריתי, הנחקר כיום כרישומה של תרבות הנמצאת בתהליך של מחיקה [Bornes-Varol, 2008]. יצירתו של David Fresco שייכת מעתה להיסטוריה: לא עוד עיתון יומי של קהילה חיה, אלא מונומנט לתרבות שהייתה, ושעיתונותה היהודית-ספרדית מהווה את הירושה הבת-קיימא מכולן.
משפחת Fresco, ככל שניתן לאחוז בה דרך המקורות, אינה בראש ובראשונה שושלת דם אלא שושלת רוח. אם אין בידי הארכיון לשחזר בפרטיו את קו היוחסין של המשפחה מאז ספרד של ימי הביניים, הרי שהוא מבסס בבהירות את תרומתו המכרעת של David Fresco למודרניות היהודית-עות'מאנית. כמנהל El Tiempo, עיתונו הלאדינו הראשי של קונסטנטינופול, היה אחד מאותם מתווכי תרבות שהכניסו את קהילתם לעידן ההשכלה המזרחית, במחיר ויכוחים סוערים ומהמרות אידיאולוגיות שההיסטוריה עתידה הייתה לפעמים לסכל.
גורלה של משפחת Fresco מרכז אפוא את המתחים הגדולים של היהדות הספרדית בפתחו של המאה העשרים: בין מסורת לחדשנות, בין נאמנות ללשון האיברית ובין משיכתו של המערב, בין נאמנות לאימפריה ובין טלטלות הלאומיות. דרכם נקרא סיפורו של עולם שלם — עולמם של יהודי איסטנבול ושפתם — שהעיתונות הלאדינו נותרת עדותו החיה ביותר.
הרשומה בתוך הדיאספורה הספרדית הרחבה, מ-Livourne עד Tlemcen ומ-Sousse ועד הבוספורוס, זיכרונה של משפחת Fresco מצטרף לזה של כל אותן משפחות מפוזרות שמקשרת אותן גלות האיבריה, הלשון וההעברה בין הדורות. הספר הגדול המוקדש להן מבקש לכבד נאמנות כפולה זו: לקפדנותה של ההיסטוריה המבוססת, ולזכרה של ציוויליזציה יהודית-ספרדית שזיוה ממשיך להגיע אלינו.
