שם Finzi נמנה עם העתיקים והמתועדים ביותר ברציפות בקרב יהדות איטליה. נישא במשך למעלה משבעה מאות שנה לאורך חצי האי, מטוסקנה ועד עמק הפו, הוא מציין פחות משפחה יחידה ויותר קבוצת ייחוס ענפה ומסועפת, שהסתעפויותיה השתרשו באנקונה, בולוניה, פרארה, מנטובה, רג'ו אמיליה, פדובה ורומא, בטרם פרחו לעבר האימפריה העות'מאנית, צפון אירופה ובמאה העשרים — אנגליה [Encyclopaedia Judaica, ערך « Finzi »]. נוכחות שם המשפחה ברשומות המס, בשטרי הנוטריון ובקולופונים של כתבי יד עבריים כבר בימי הביניים המאוחרים עושה אותו לאחד המקרים המתועדים ביותר של רציפות משפחתית בתוך הגולה האיטלקית, שבה הופיע השימוש בשמות משפחה קבועים מוקדם יותר מאשר ברוב שאר קהילות ישראל באירופה [Cecil Roth, The History of the Jews of Italy].
אטימולוגיית השם נותרת שנויה במחלוקת. השערות אחדות מחזרות בספרות האונומסטיקה: שם מקום איטלקי, שורש המפנה ליישוב כלשהו, ואף גזירה מאוחרת יותר. בהיעדר קונסנזוס בתיעוד, יש להציג השערות אלו כשאלות פתוחות ולא כעובדה מבוססת [Dictionnaire onomastique séfarade et italien]. מה שהארכיון מבסס בבהירות הוא הגיוון הרב של המקצועות והייעודים שנשאי השם עסקו בהם: הלוואה על משכון וכספאות, רפואה, רבנות, העתקה והדפסת כתבי יד, עיון תלמודי, ובעת החדשה — מוזיקה וספרות.
מטרתו של חיבור זה היא לשרטט מסלול זה תוך הבחנה, בכל שלב ושלב, בין מה שנמסר לנו מן הארכיון ובין מה שהגיע אלינו מן המסורת — ומה שהרומן והזיכרון הקולקטיבי הוסיפו, במאה העשרים, להיסטוריה של שם זה שנעשה, בזכות יצירה ספרותית, לסמל אוניברסלי.
נוכחות משפחת Finzi בתיעוד האיטלקי מתוארכת למאות ה-13 וה-14, תקופה שבה הקהילות היהודיות בחצי האי הסתגלו סביב פעילויות כלכליות שנסבלו על ידי השלטונות הנוצריים, ובראשן ההלוואה על משכון. איטליה המרכזית והצפונית, שהייתה מפוצלת לעיר-מדינות ולנסיכויות, הציעה מסגרת שבה היהודים, שהיו מודרים ממקצועות רבים, מצאו לעצמם מקום בתחום האשראי, שהיה הכרחי לכלכלה העירונית והכפרית [Cecil Roth, The History of the Jews of Italy].
בהקשר זה מופיעים ה-Finzi הראשונים המתועדים, בטוסקנה ובאזורים הגובלים בה. אימוץ שם משפחה קבוע, הניתן להורשה ומוכר במסמכים ציבוריים, הבדיל את היהודים האיטלקים מאחיהם האשכנזים, שאצלם שם המשפחה התורשתי לא השתרש אלא מאוחר בהרבה, לעיתים קרובות בכפייה מנהלית במאות ה-18 וה-19 [Encyclopaedia Judaica, ערכים « Names » ו-« Italy »]. העובדה שהשם Finzi עבר מדור לדור כבר בשלהי ימי הביניים מעידה על השתרשות ועל יציבות חברתית יחסית של לינאג' זה.
פנקסי ההלוואות, חוזי ה-condotta — אותן אמנות שבהן התירה עיר לבנקאים יהודים להתיישב ולעסוק באשראי בתמורה לתשלומי מס — ורשימות המסים מהווים את המקורות העיקריים של תקופה זו. בהם נראים ה-Finzi מבקשים ומקבלים את הרשות לפתוח בנקאויות להלוואות במספר מקומות, כסימן לניידות גיאוגרפית שנכפתה על ידי הזדמנויות כלכליות ועל ידי הרעועות המשפטית של המעמד היהודי, שהיה נתון לגירושים ולחידושי פריווילגיות [Shlomo Simonsohn, The Jews in the Duchy of Milan; M. Luzzati, מחקרים על יהודי טוסקנה]. שלב ראשוני זה, שהיה כלכלי ביסודו, מניח את יסודות הנכבדוּת שבמאה הבאה תשתרע גם אל השדה האינטלקטואלי והדתי.
במאות ה-15 וה-16, משפחת Finzi מגיעה לשיאה בשלושה תחומים משולבים: הכספים, הרפואה והידע הדתי, בזכות פריחתן של הקהילות היהודיות בדוכסויות של Ferrare, Mantoue והמדינות השכנות, שבהן חצרות נסיכותיות כמו אלו של Este ו-Gonzague הקנו הגנה יחסית לאליטות היהודיות [Cecil Roth, The Jews in the Renaissance].
הבנקאות נשארת הפעילות המכוננת: בתי הלוואות על משכון של משפחת Finzi פועלים בכמה ערים, ועושרם מאפשר להם לממן פטרונות קהילתית — בתי כנסת, בתי ספר, העתקת כתבי יד — ולגבש אליטה משכילה. הקרבה לחוגים ההומניסטים של הרנסנס האיטלקי טיפחה אף היא חילופי רעיונות בין חכמים יהודים ונוצרים, בפרט סביב העברית, הקבלה והאסטרונומיה [Cecil Roth, The Jews in the Renaissance].
בתחום המדעי, דמותו של Mordecai (Angelo) Finzi, שפעל ב-Mantoue במאה ה-15, בולטת במיוחד. כאסטרונום, מתמטיקאי ומתרגם, הוא חיבר לוחות אסטרונומיים ותרם להעברת הידע המדעי בין המסורות הערבית, העברית והלטינית, ומשמש דוגמה לתפקיד המתווך התרבותי שמילאו חכמים יהודים איטלקים רבים [Encyclopaedia Judaica, ערך « Finzi, Mordecai »; תולדות המדע היהודי בימי הביניים]. הרפואה היוותה תחום מצוינות נוסף: מאחר שבמרבית אזורי אירופה נחסמה בפניהם הדרך ללימודים אוניברסיטאיים, יכלו היהודים האיטלקים — בזכות אוניברסיטת Padoue בפרט — לגשת ללימודי הרפואה, ומספר בני Finzi עסקו ברפואה, לעיתים בשירות פטריקים ונסיכים.
הרבנות והמלאכות התלמודית הקנו לבסוף למשפחה סמכות דתית. בני Finzi נמנים עם הרבנים, המעתיקים ובעלי כתבי היד העבריים, כפי שמעידים הקולופונים וקטלוגי הספריות שבהם חוזר השם שוב ושוב [קטלוגי כתבי יד עבריים, Institute of Microfilmed Hebrew Manuscripts]. רב-תכליתיות זו — כסף, מדע, דת — מאפיינת את כבוד הפנים היהודי-איטלקי בעידן הרנסנס, שמשפחת Finzi מהווה לו דוגמה פרדיגמטית.
המפנה של הרפורמה הנגדית האפיל לאורך זמן על מצבם של יהודי איטליה. הבולה Cum nimis absurdum של פול הרביעי (1555) הקימה את הגטו הרומי וייסדה מדיניות של כליאה, סימנים מבדילים והגבלות כלכליות שהתפשטה על פני חלק נכבד מן החצי-אי [Kenneth Stow, Catholic Thought and Papal Jewry Policy ; Cecil Roth, The History of the Jews of Italy]. משפחת Finzi, ככלל המשפחות היהודיות, נאלצה להתגורר ברובעים הסגורים שרבו בVenezia, Roma, Ferrara, Mantova ובמקומות אחרים.
ברם, כליאה זו לא פירושה מחיקה. להפך, התיעוד מן המאות השש-עשרה, השבע-עשרה והשמונה-עשרה מגלה נוכחות מרשימה ומתמשכת של השם בפנקסי הקהילה — לידות, נישואין, פטירות ומעמדות בחברות — ובפעילות הכלכלית המצומצמת שהותרה ליהודים: עסקי הכסף, מסחר בטקסטיל ומסחר יד-שנייה. הריכוז בגטאות חיזק בדרך פרדוקסלית את ערבות הלינאז' ואת מסירת שמות המשפחה, וקבע לדורות את נוכחות Finzi בערים כגון Ferrara ו-Mantova, שיהפכו מאוחר יותר למרכזיות בזיכרון המשפחתי [Cecil Roth, The History of the Jews of Italy].
התקופה גם ראתה התפצלות הדיאספורה של השם אל מעבר לאיטליה: נושאי שם המשפחה Finzi מתועדים בגיאות הים התיכון ובאימפריה העות'מאנית, שאליהן מצאו מקלט יהודים איטלקים וספרדים רבים. התפשטות גיאוגרפית זו מסבירה מדוע שם Finzi מצוי היום בקהילות רחוקות כגון אלו שבצפון אפריקה, בבלקן ובלבנט, מבלי שיש להניח קשר גנאלוגי ישיר עם הענפים האיטלקיים [מחקרים פרוסופוגרפיים על הדיאספורות היהודיות הים-תיכוניות]. המשכיות השם, דרך גירושים, הפרדה ונדידות, ממחישה את עמידותה של זהות משפחתית ודתית.
השחרור של יהודי איטליה, שהושג בהדרגה במהלך המאה התשע-עשרה והושלם עם איחוד איטליה ב-1861, פתח בפני Finzi, כמו בפני כלל יהדות חצי האי, את הדרך לאזרחות מלאה, למקצועות החופשיים, לאוניברסיטה ולחיים הציבוריים [Cecil Roth, The History of the Jews of Italy]. במסגרת תנועת השילוב הזו היגרו ענפים מסוימים אל שאר אירופה, ותרמו לפיזורו הבין-לאומי של השם.
הדמות המפורסמת ביותר שיצאה מתפוצה זו היא המלחין האנגלי Gerald Finzi (1901–1956), שאבותיו מצד אביו היו יהודים איטלקים שהשתקעו באנגליה, שם עסקה המשפחה במסחר [ביוגרפיות של Gerald Finzi; Diana McVeagh, Gerald Finzi: His Life and Music]. מלחין מרכזי במוזיקה האנגלית של המאה העשרים, הוא נודע בעיקר בשל מנגינותיו על שירי Thomas Hardy, יצירתו Dies Natalis על פי Thomas Traherne, Clarinet Concerto שלו ויצירותיו הכוראליות, שבהן בא לידי ביטוי ליריות פסטורלית השרושה עמוק במסורת האנגלית [Diana McVeagh, Gerald Finzi: His Life and Music; Grove Dictionary of Music and Musicians].
שיוכו של Gerald Finzi ללינאג' היהודי-איטלקי הקדום נמנה כאן עם ה"צמתים" שבין מסורת משפחתית לתיעוד: אם מקור השם היהודי-איטלקי מבוסס, ואם יהדותם של אבותיו הישירים מוכחת, הרי שהטענה לגזרה רצופה המתחקה אחר Finzi מימי הביניים בטוסקנה אפשרית אך לא הוכחה מעשה אחר מעשה. לפיכך, על פי הביוגרפים, ראוי להציג ירושה זו כסבירה יותר מאשר כגנאלוגיה שנבנתה מחדש באורח מדוקדק [Diana McVeagh, Gerald Finzi: His Life and Music]. המלחין עצמו, שגדל בסביבה שהייתה במידה רבה מנותקת מן הקיום הדתי, מגלם את גורלן החילוני של כה רבות ממשפחות יהודיות אירופאיות על סף המאה העשרים.
המאה העשרים הביאה על יהדות איטליה, ועל בני משפחת Finzi שנותרו באיטליה, את מבחן חוקי הגזע והגירוש. החוקים האנטי-יהודיים שחוקק המשטר הפשיסטי החל משנת 1938 (leggi razziali) הדירו את היהודים מבתי הספר הציבוריים, מהאוניברסיטאות, מהצבא ומקצועות רבים, ושברו עשרות שנים של שילוב [Renzo De Felice, Storia degli ebrei italiani sotto il fascismo ; Michele Sarfatti, The Jews in Mussolini's Italy]. לאחר הכיבוש הגרמני בספטמבר 1943, עברה הרדיפה לגירוש והשמדה: כשבעת אלפים עד שמונת אלפים יהודים מאיטליה גורשו, רובם המכריע לאושוויץ, ורובם נרצחו [Michele Sarfatti, The Jews in Mussolini's Italy ; Liliana Picciotto, Il libro della memoria].
הקהילות של Ferrare, Mantoue, Rome ויתר הערים שבהן היו בני Finzi שתולים מזה מאות שנים — נפגעו קשות. מפקד הקורבנות השמי שערכה Liliana Picciotto ב-Il libro della memoria מונה את שמות היהודים המגורשים מאיטליה, ושם המשפחה Finzi נמצא בו בין המשפחות שנפגעו — עדות תיעודית להשמדה שפקדה חלק מן הלינאז'. אסון זה מהווה את הניגוד הטרגי לסיפורו האלפי-שנים שמתאר כרך זה: שם שהיה נטוע מאז ימי הביניים נגדע, תוך שנים ספורות, ממספר רב של נושאיו.
זיכרון החורבן הזה התגבש ממש סביב שם Finzi בזכות היצירה הספרותית שהפכה אותו, עבור העולם כולו, לסמל של אצילות גזורה — ועל כך עוסק הפרק הבא.
ב-1962 יצא לאור Il giardino dei Finzi-Contini (Le Jardin des Finzi-Contini), רומן מאת הסופר הפרארי Giorgio Bassani, שהיה בעצמו בן לקהילה היהודית של Ferrare [Giorgio Bassani, Il giardino dei Finzi-Contini ; תולדות הספרות האיטלקית]. היצירה, שזכתה בפרס Viareggio ועוררה הד בינלאומי, מספרת את גורלה של משפחה יהודית אריסטוקרטית מ-Ferrare, משפחת Finzi-Contini, בשנים שקדמו לחוקי הגזע הפשיסטים ובאלה שהתלוו להם — משפחה המסתגרת מאחורי חומות גנה הנרחב עד שהגליון כילה אותה.
חשוב להבחין כאן בין הזיכרון וההיסטוריה. Finzi-Contini שברומן הם יצירה ספרותית: Bassani יצר משפחה זו וגנה כפיקציה, שהושקתה מאווירתה הממשית של Ferrare היהודית שאותה הכיר, אך ללא התאמה ישירה למשפחה קיימת הנושאת שם מורכב זה [מחקרים ביקורתיים על יצירתו של Bassani]. שם המשפחה «Finzi», לעומת זאת, הוא אכן שם היסטורי בקהילה היהודית של Ferrare ושל איטליה בכלל; ה«Contini» שצורף אליו הוא המצאה רומנסקית, המעניקה למשפחה הבדיונית כבוד כמעט נסיכותי.
עיבוד קולנועי שביצע Vittorio De Sica ב-1970, Il giardino dei Finzi-Contini, שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, הגביר עוד יותר את פרסומו העולמי של השם [האקדמיה לאוסקר; תולדות הקולנוע האיטלקי]. בזכות הכתרה כפולה זו — ספרותית וקולנועית — יצא השם Finzi מתחום הארכיון הגנאלוגי הצר ונכנס לדמיון האנושי הכללי כמֶטוֹנִימְיָה של יהדות איטליה שהושמדה בשואה. זהו מקרה מופתי של הצטלבות בין ההיסטוריה של לינאז' ממשי לבין האגדה שנולדה מיצירת אמנות: הזיכרון הקולקטיבי שומר את Finzi באותה מידה דרך הרומן כמו דרך הפנקסים, והיסטוריון חייב להיזהר שלא לערבב את שני סדרי המציאות.
ההיסטוריה של משפחת Finzi משקפת, בקיצור, את גורל היהדות האיטלקית כולה. המשפחה מתועדת כבר בימי הביניים המאוחרים כשושלת בנקאים, ובתקופת הרנסאנס עלתה לדרגת אליטה אינטלקטואלית, שממנה יצאו רופאים, אסטרונומים, רבנים ומעתיקי כתבים; היא עברה את ניסיון הגטאות בתקופת הקונטרה-רפורמציה מבלי להיעלם; זכתה לאזרחות עם האמנציפציה והתפוצה האירופית — שהסניף האנגלי של המלחין Gerald Finzi מהווה לה דוגמה מובהקת — ולבסוף סבלה, במאה העשרים, מן הרדיפה הפשיסטית והגירוש. מן המסלול הרב-דורי הזה, מאפשר הארכיון לשרטט את קווי היסוד ברציפות נדירה, בעוד שהייחוסים המדויקים, על פני שבעה מאות שנה, נותרים ברובם בגדר הסתברות או מסורת.
גורלו המיוחד של השם הוא שהרומן של Bassani וסרטו של De Sica הפכו אותו לסמל אוניברסלי — עד כדי כך שרבים מכירים את Finzi מבלי לדעת שמדובר תחילה במשפחה ממשית, ששורשיה נטועים בערי עמק הפו. הגדול הספר הנוכחי שאף להחזיק יחד שתי זיכרונות אלה: זו הניתנת לאימות, של שטרות ורשימות, וזו המסורה, של האגדה; תוך שהוא מבחין בכל שלב בין הידוע לבין המיוחס, הוא מגדיר הכרה ראויה לשושלת שהיסטוריתה — הן מופתית הן טרגית — מרכזת בתוכה כמה מאות שנים של קיום יהודי באיטליה.
