שם המשפחה Etzioni (עברית: אֶצְיוֹנִי) משתייך למשפחה הגדולה של שמות העבריים המודרניים שנולדו מתוך תנועת התחייה הלשונית והלאומית, שלוותה בסוף המאה התשע-עשרה ולאורך המאה העשרים כולה את שיבתו של חלק מהעם היהודי אל ארץ ישראל ואת הקמתה מחדש של העברית כשפה חיה. בניגוד לשמות המשפחה היהודיים האשכנזיים או הספרדיים שהועברו במשך מאות שנים — בין שמקורם בשם מקום באירופה המרכזית, במלאכה, בתפקיד קהילתי או בראשי תיבות רבניים — Etzioni שייך לשכבה אונומסטית עדכנית: זו של השמות המעוברתים, שאומצו מרצון על ידי יחידים ומשפחות שביקשו לחרות את זהותם בשפה ובגאוגרפיה הקדושות של האומה המתחדשת. הרישום הסמכותי מאשר זאת: מדובר בשם משפחה עברי מודרני שלשון מוצאו היא העברית [Wikidata].
הבנת הליניאג׳ Etzioni מחייבת אפוא להבחין בין שתי מציאויות שספר זה ישתדל שלא לערבב ביניהן לעולם. מן הצד האחד, ההיסטוריה המתועדת של נושאי השם, המעוגנת ברשומות, בפרסומים מדעיים ובמוסדות מדינת ישראל ותפוצותיה. מן הצד האחר, הזיכרון — כלומר המטען הסמלי והמסורתי שהבחירה בשם כזה מפעילה: האזכור של הרי יהודה, של גוש עציון, ועמוק מכך עוד — של תשתית מקראית שבה האילן והסלע נמזגים יחדיו בשורש המילה עצמה. הספר הגדול הזה מבקש לסייר בשתי הממדים הללו כאחת, תוך שהוא מציין בכנות, פרק אחר פרק, את המעמד האפיסטמי של כל טענה וטענה.
השם Etzioni הוא שם יחס הנגזר מן השורש העברי Etzion (עֶצְיוֹן), עם תוספת הסיומת -י (ـי) המציינת ייחוס או שייכות — בדומה לסיומות -ois או -ien בצרפתית. משמעו של Etzioni היא אפוא, בתרגום מילולי: "אשר מ-Etzion", "הקשור ל-Etzion", "בן-Etzion". מבנה מורפולוגי זה אפייני למשפחה רחבה של שמות שעברו עִבְרוּת במאה העשרים, שבה נעשה שימוש נרחב בסיומת -י כדי להפוך שם מקום, מידה טובה או יסוד טבעי לשם משפחה מודרני [Encyclopaedia Judaica, ערך « Names, Personal »].
השורש Etzion עצמו מעורר שאלה לשונית עשירה. שתי פרשנויות, התואמות זו את זו בשלמות, משתלבות כאן. הראשונה מקשרת את המילה לשורש העברי ע־צ (הקשור, בקריאה המסורתית, לרעיון העוצמה והחוסן), המצוי בשם המקום המקראי Etzion-Guéver (עֶצְיוֹן גֶּבֶר) — נמל על שפת מפרץ עקבה, המוזכר פעמים אחדות בתורה כתחנה במסע בני ישראל, ולאחר מכן כנמל ספינות המלך שלמה [Bible hébraïque, Nombres 33:35 ; I Rois 9:26]. הפרשנות השנייה, הנפוצה יותר בדמיון הישראלי בן-זמננו, מקרבת את Etzion למילה העברית עֵץ — "העץ" — ובהרחבה אל האלון הרווח בהרי יהודה. קריאה אילנית זו, בין שהיא ראשונה ובין שהיא שנייה מבחינה פילולוגית, משקה את המשמעות הסמלית הטמונה בשם: השתרשות, זקיפות, וקביעות.
לא ניתן להפריד את שם המשפחה Etzioni מהמקום שהקנה לו את הדהדו בתודעה הקולקטיבית הישראלית: גּוּשׁ עֶצְיוֹן, "בלוק עציון", מכלול של יישובים יהודיים שהוקמו בהרי יהודה שבין ירושלים לחברון, במחצית הראשונה של המאה העשרים [Encyclopaedia Judaica, ערך "Gush Etzion"]. שם הגוש עצמו נובע ממשחק אונומסטי רב-משמעות: הוא מנציח את זכרו של חלוץ, ומשחזר את המשמעות הדנדרולוגית בשורשה בנוף הממשי של חורשות האלון של יהודה. כך מהדהדים זה בזה השם הטופוגרפי המודרני, המשמעות האטימולוגית הקדומה והזיכרון החלוצי — דבר המצדיק את סימן הצומת של פרק זה.
סיפורו של גוש עציון הוא טרגי ומכונן כאחד. יישובי הגוש, שנצורו במהלך מלחמת 1947–1948, נפלו בידי הלגיון הערבי ערב הכרזת המדינה, בתום קרבות קשים שזכרם — ובמיוחד זה של "שיירת השלושים וחמישה" ונפילת כפר עציון — נותר אחד הנרטיבים המרכזיים של הזיכרון הישראלי [Encyclopaedia Judaica, ערך "Gush Etzion"]. הגוש נבנה מחדש לאחר 1967. למי שנושא את השם Etzioni, רובד עמוק זה אינו טריוויאלי: הוא מטיל על הזהות המשפחתית שכבה של זיכרון לאומי, והופך את שם המשפחה לנשא — מודע או לא — של נרטיב קולקטיבי של קורבן ושיבה. ואולם ראוי לציין, מתוך יושרה מתודולוגית, שלנושאי השם Etzioni רבים אין כל קשר גנאלוגי למקום: השם אומץ בשל משמעותו וצלילו, ולא בשל מוצא טריטוריאלי.
השם Etzioni הוא תוצר אופייני של תופעת העברת השמות (עיברות השמות), תנועה תרבותית ואידיאולוגית שנלוותה לציונות ועוד יותר מכך לבניין מדינת ישראל [Encyclopaedia Judaica, ערך « Names, Personal »]. בפנות המאה העשרים, יהודים רבים שהיגרו מאירופה נשאו שמות גרמניים, פולניים, רוסים או יידישאיים — עדות לדורות של גלות. אימוץ שם עברי נתפס אצל רבים כמעשה של תחייה זהותית: לנטוש את שם הגלות ולאמץ תחתיו שם המבטא שייכות ללשון ולאדמה האבות.
כמה דרכים הנחו את הבחירות הללו. חלק תרגמו את שמם הישן מילולית — Steinberg הפך ל־הר-אבן, למשל. אחרים ביקשו קירבה פונטית גרידא. ועוד אחרים בחרו שם הנושא ערך אידיאולוגי, גיאוגרפי או טבעי — ובקטגוריה אחרונה זו משתלב Etzioni לחלוטין, עם הד כפול לסלע המייסד ולעץ המושרש. תנועה זו ידעה האצה ניכרת לאחר 1948, בעידוד מוסדות המדינה הצעירה, ובפרט בצבא ובדיפלומטיה, שם גילם David Ben Gourion — שנולד בשם Grün — את הדוגמה בעצמו [Encyclopaedia Judaica, ערך « Ben-Gurion, David »]. Etzioni שייך אפוא לאותו דור של שמות שאינם נובעים מאב קדמון בעל שם מרוחק, אלא מהחלטה — שניתן לעתים לתארך אותה למאה העשרים — שבה בחר אדם או משפחה לתת לעצמם שם חדש.
הדמות שהעניקה לשם Etzioni את הנראות הבינלאומית הרחבה ביותר היא הסוציולוג Amitai Etzioni (1929–2023). נולד בגרמניה, בקלן, בשם Werner Falk, במשפחה יהודית שנאלצה לברוח מהנאציזם; הוא היגר לפלשתינה המנדטורית, שם העברית את שמו — אימץ את השם הפרטי Amitai (״הכן״, ״האמיתי״) ואת שם המשפחה Etzioni —, דוגמה חיה של התהליך המתואר בפרק הקודם [The Washington Post, נספח אבל, 2023; The George Washington University].
Amitai Etzioni נעשה לאחד הסוציולוגים המשפיעים ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים. לאחר לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים אצל Martin Buber, ולאחר מכן דוקטורט באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, לימד באוניברסיטת Columbia עד שייסד, באוניברסיטת George Washington, מכון המוקדש לחקר המדיניות הציבורית [The George Washington University]. הוא מוכר בעיקר כהוגה הדעות המרכזי של הקומוניטריזם (communitarianism), זרם מחשבה השואף לאזן בין זכויות הפרט לאחריות הקולקטיבית, אשר השפיע השפעה ניכרת על השיח הפוליטי האמריקאי והאירופי בשנות התשעים. ספריו, ובהם The Active Society ו-The Spirit of Community, נחשבים לסמכותיים במדעי החברה העכשוויים [Encyclopaedia Judaica, תוספת ביוגרפית]. מסלול חייו של Amitai Etzioni מסכם כשלעצמו את גורלו של שם המשפחה: שם שנוצר בגלות ובתחייה, ונשא אחר כך לידיעה עולמית.
מעבר לדמותו של Amitai Etzioni, שם המשפחה מופיע אצל מספר אישיותיות ישראליות, דבר המאשר את אופיו כשם שאומץ ופוזר, ולא כשם השייך בהכרח לשושלת אחת. כך, בתחום המשפט הישראלי, ניתן לציין את שמו של Moshe Etzioni, שופט בית המשפט העליון של ישראל, שפעילותו הפסיקתית משתרעת על פני העשורים הראשונים של המדינה [ארכיוני בית המשפט הישראלי]. השם מופיע אף בתחומים האקדמיים, הצבאיים והתרבותיים, מבלי שניתן לבסס קשר גנאלוגי משותף בין נושאי שם זה.
פיזור זה עולה בקנה אחד עם טבעו של השם. בעוד שם משפחה דיאספורי עתיק מניח עקרונית גזע אחד המסתעף לאורך הדורות, שם מְעוּבְרָת מודרני כגון Etzioni יכול היה להיות אומץ באופן עצמאי על ידי מספר משפחות שנמשכו ליופיו, למשמעותו או לאופיו הלאומי. לפיכך, בדקדקנות, יש לדבר לא על שושלת אחת של Etzioni, כי אם על מספר מוקדים משפחתיים נפרדים, המאוחדים על ידי אותה בחירה אונומסטית. ריבוי זה כשלעצמו הוא עובדה היסטורית בעלת משמעות: הוא מעגן את השם בסוציולוגיה של התחייה העברית יותר מאשר בגנאלוגיה המחמירה. על פי המקורות הנגישים כיום, אין בסיס תיעודי המאפשר לקשור את נושאי השם לעץ יחיד, וזהירות מתחייבת להכיר בכך.
אם ההיסטוריה המתועדת של השם Etzioni היא עדכנית, משקלו הסמלי שוקע בשכבות העמוקות ביותר של המסורת היהודית. מוטיב העץ הוא, במחשבה העברית, אחת המטאפורות המרכזיות: התורה עצמה נקראת עץ חיים בליטורגיה בבית הכנסת [משלי ג:יח; ליטורגיה מסורתית]. דמות הצדיק המושווה לעץ שתול על פלגי מים, ששורשיו שוקעים ועליו לא יבולו, עוברת כחוט השני בתהלים [תהלים א]. לבחור, אפילו שלא במודע, שם המעלה את תמונת העץ והשורשים, פירושו לזמן את הזיכרון העתיק הזה של הקביעות והפוריות.
אל הממד הצמחי הזה מצטרף, מתוך השורש עצמו של ציון, מוטיב האיתנות והסלע. המסורת מקשרת את יציבות האבן לנאמנות הברית ולקביעות הצדיק. כך מאחד השם Etzioni, בהתכנסות מוצלחת, שני סמלים משלימים: גמישותו החיה של העץ ויציבותו המינרלית של הסלע. קריאה זו שייכת לתחום הזיכרון והפרשנות המועברת מדור לדור, ולא לתחום הארכיון; היא מבטאת את מה שהשם מסמל למי שנושאים אותו, יותר מאשר את מה שהוא מוכיח מבחינה היסטורית. אך בדיוק בעובי הסמלי הזה טמונה כבודו של שם המשפחה: לא בעתיקות כתביו, אלא בעושר ההדהודים שהוא מעלה בכל פעם שהוא נאמר.
השם Etzioni מציע מקרה לימוד מובהק בתחום האונומסטיקה היהודית המודרנית. נולד מן המפגש בין שורש מקראי עתיק לבין תנועת ההיברידיזציה הגדולה של שמות המאה העשרים, אין להסתפק בהבנתו כגנאלוגיה לינארית פשוטה. ראוי לתפוס אותו כשם-בחירה: החלטה זהותית שחידשו אותה כמה משפחות, כל אחת החרותת את גורלה הפרטי תחת הסימן המשותף של השרשות, האיתנות והתחייה הלאומית. מסלולו של Amitai Etzioni — מ-Werner Falk מ-Cologne ועד לתיאורטיקן העולמי של הקומוניטריזם — מספק לכך את האיור השלם ביותר, אך אינו ממצה את גיוון הבתים הנושאים שם זה.
ספר הגדול הזה שאף להחזיק יחד את שני החוטים של ההיסטוריה והזיכרון מבלי לערבבם לעולם: היסטוריית הנושאים המתועדים ושל התופעה הלשונית שהולידה אותם; זיכרון הרי יהודה, עץ החיים וצור הברית. בתוך מתח פורה זה חי שם משפחה באמת. Etzioni, "אשר מעציון", נותר כך שמה של נאמנות — נאמנות ללשון שקמה לתחייה, לארץ שנמצאה מחדש, ולאורך הדורות של עם אשר, כדוגמת העץ שבתהלים, נועץ שוב ושוב את שורשיו על שפת מים חיים.
