השם Ellbogen — המופיע גם בכתיבים Elbogen, Ellbogen או Elnbogen — שייך למשפחה הרחבה של שמות משפחה יהודיים אשכנזיים שנוצרו על בסיס שמות מקומות. הוא נגזר מן השם הגרמני של העיירה הקטנה Loket, בבוהמיה המערבית, הניצבת בחיק פנייה חדה של נהר Ohře (Eger). Ellbogen פירושו בגרמנית בדיוק "מרפק", וזו המיוחדות הגיאוגרפית — הפיתול המחקה צורת זרוע כפופה — שנתנה את שמה לעיר ולמשפחה שיצאה ממנה.
תולדות שמות המשפחה היהודיים בבוהמיה ובמוראביה אינן ניתנות להפרדה מן הניידות הכפויה של הקהילות ומן מדיניות קביעת השמות שהשליטו הרשויות. כפי שהראתה ההיסטוריוגרפיה המוקדשת לארצות הצ'כיות, היהדות הבוהמית התעצבה במשחק ממושך של שייכויות מרובות — לשוניות, טריטוריאליות, דתיות — שבו שם המשפחה הופך בעת ובעונה אחת לסימן מוצא ולעדות על נדידה [Kieval, 2000]. לקרוא למשפחה בשם העיר שנעזבה — משמעו לחרות בספרי הזהות את הזיכרון של נקודת המוצא.
ספר גדול זה מבקש לעקוב אחר חוטה של משפחה זו: מן הטופוניים הבוהמי המכונן, דרך ההקשר הכולל של ההיסטוריה היהודית בארצות הצ'כיות, ועד לדמות המלומדת שהנציחה את שמה — ההיסטוריון Ismar Elbogen. בהתאם לשיטת ההיסטוריון, נבחין בקפדנות בין מה שהארכיון מבסס, בין מה שהמסורת מעבירה, ובין מה שניתן להניח באופן סביר. שכן, כפי שהזכיר Marc Bloch, להבין נותר מילת המפתח של מלאכתנו, וההיסטוריון חייב תמיד לנקוב בטיבן ובאמינותן של מקורותיו [Bloch, 1949].
עיר Loket, בגרמנית Elbogen, שוכנת בבוהמיה המערבית, באזור Karlovy Vary (Carlsbad), במקום שבו נהר Ohře מתעקל בקשת כה הדוקה עד שהוא מקיף כמעט לחלוטין את הגבשושית הסלעית שעליה ניצב המבצר. השם הגרמני Ellbogen — "המרפק" — כשמו הצ'כי Loket — שמשמעותו אף הוא "מרפק" או "אמה", יחידת המידה הישנה המקבילה לאמת היד — שניהם משקפים אותה מציאות טופוגרפית. העיר, שניחנה במבצר מלכותי מימי הביניים, שימשה עמדת שמירה חשובה על הגבול המערבי של ממלכת בוהמיה.
כמו ערים רבות של כרייה ומצב במרכז אירופה, ידעה Elbogen נוכחות יהודית לסירוגין, הכפופה להיתרי האדונים והמלכים, לגירושים ולשיבות המאפיינים את תולדות הקהילות האשכנזיות. מעמדם המשפטי של יהודי בוהמיה, שנתונים היו ארכות תחת חסותה הישירה — ומיסוייה — של הלשכה המלכותית, הפך אותם לאוכלוסייה סבולה אך שברירית כאחד. ההיסטוריוגרפיה של ארצות בוהמיה מדגישה עד כמה אופיין את מצב היהודים המתח שבין שילוב כלכלי מקומי לפגיעות פוליטית חוזרת ונשנית [Iggers, 1992].
מעיר זו שואב שם המשפחה את מוצאו. לפי הנוהג האונומסטי האשכנזי, משפחה או יחיד שעזבו את Elbogen והתיישבו במקום אחר — בPrague, בקהילות הכפריות של בוהמיה, או רחוק יותר בארצות הדוברות גרמנית — זוהו בשם עיר מוצאם: "זה שמAelbogen", Elbogen. מנגנון זה, המוכח היטב עבור שמות יהודיים רבים (Auerbach, Brandeis, Eger, Horowitz, Landau, Pressburger), מסביר את צמיחת השם והתפשטותו ממוקד יחיד וניתן לזיהוי. צפיפותם של שמות משפחה טופונימיים בוהמיים משקפת את הניידות הפנימית והשורשיות האזורית של היהדות הצ'כית כפי שתיאר Hillel Kieval [Kieval, 1988].
ראוי כאן לשמור על איפוקו של ההיסטוריון. שהשם Ellbogen נגזר מעיר Elbogen — דבר זה מבוסס על עקביות אונומסטית ועל משמעותו השקופה של המילה. ואולם, שחזור שרשרת גנאלוגית רצופה מן הנושאים הראשונים בימי הביניים ועד למשפחות המודרניות יהא, בהיעדר ארכיונים סדרתיים, בגדר השערה. נמנע מלמלא בדמיון את הפערים שהמקורות משאירים פתוחים — נאמנות לאמרה שלפיה בורות מוודת עדיפה על פני ודאות מדומה [Bloch, 1949].
כדי להבין שושלת שנולדה משם מקום בוהמי, יש לשחזר את העולם שבו צמחה. היהדות בארצות הצ'כיות — בוהמיה, מוראביה, שלזיה — היא אחד מהמרכזים האשכנזיים הוותיקים ביותר במרכז אירופה, עם פראג כמטרופולין אינטלקטואלית ורוחנית. הקהילה הפראגאית, שנמנתה עם החשובות ביבשת, הייתה מרכז מרכזי ללימודי תלמוד, לדפוס עברי ולחיים רבניים מהימים הביניים ועד לעת החדשה.
היסטוריה זו של יהדות זו היא גם סיפורה של מעמד משפטי יוצא דופן. תחת שלטון בית הבסבורג, הגבילו תקנות כגון הFamiliantengesetz משנת 1726–1727 באופן דרסטי את מספר המשפחות היהודיות המורשות להינשא ולהתגורר בבוהמיה ובמוראביה, ואילצו את הבנים הצעירים לנדוד או להישאר רווקים. לחוקים אלה היו השלכות דמוגרפיות עמוקות, וטיפחו גולה משנית לכיוון הונגריה, גרמניה ומעבר לה. ההיסטוריוגרפיה הראתה עד כמה אילוצים אלה עיצבו את הגיאוגרפיה של המשפחות היהודיות במרכז אירופה [Iggers, 1992].
נקודת המפנה הגדולה הייתה רפורמות יוזף. כתבי הסובלנות של יוזף השני (החל משנת 1781–1782), ולאחריהם הצו משנת 1787 שחייב את היהודים לאמץ שמות משפחה קבועים בעלי צורה גרמנית, מילאו תפקיד מכריע בגיבוש האונומסטיקה היהודית — לרבות הקביעה הרשמית של שמות אב טופונימיים כדוגמת Elbogen. מדיניות זו שילבה את הקהילה בפרויקט של אינטגרציה וגרמניזציה מינהלית, שהשפעותיו התרבותיות נמשכו זמן רב [Kieval, 2000].
במאה התשע-עשרה מצאה עצמה יהדות בוהמיה לכודה במלקחי הסכסוך הלאומי הצ'כי-גרמני. משנדרשו לבחור — בין מפקד האוכלוסין ובין בבית הספר — בין זהות של שפה גרמנית לזהות של שפה צ'כית, נאלצו יהודי ארצות הצ'כיות לחדש אסטרטגיות שייכות מורכבות. Kieval ניתח בדקדקנות את ה"יצירה" של היהדות הצ'כית, שנחצתה בין נאמנות לתרבות הגרמנית של הBildung לבין הזדהות הולכת וגוברת עם התנועה הלאומית הצ'כית [Kieval, 1988]. בעולם זה — גרמני בשפתו ובתרבותו, מחויב עמוקות לWissenschaft des Judentums — נטועים שורשיה של הדמות המפורסמת ביותר בשושלת.
תהילת השם Ellbogen נשענת קודם כול על Ismar Elbogen (1874–1943), אחד ההיסטוריונים הגדולים ביותר של היהדות במחצית הראשונה של המאה העשרים. נולד בסילזיה, התחנך בבית המדרש לרבנים של Breslau — מרכז חשוב של היהדות ה"היסטורית-חיובית" — והפך לדמות הבולטת של Hochschule für die Wissenschaft des Judentums בברלין, המוסד המרכזי של מדע היהדות הגרמני, שבו לימד במשך עשרות שנים.
יצירת המופת שלו, המוקדשת לתולדות הליטורגיה היהודית, נותרת קלאסיקה שאין להתעלם ממנה. פורסמה תחילה בגרמנית תחת הכותרת Der jüdische Gottesdienst in seiner geschichtlichen Entwicklung, תורגמה, עודכנה והורחבה, ועודנה מופיעה באנגלית תחת הכותרת Jewish Liturgy: A Comprehensive History [Elbogen, 1993]. Elbogen מיישם בה על הטקס בבית הכנסת את שיטות הביקורת ההיסטורית: הוא משחזר את התהוות התפילות, את שכבותיהן ההיסטוריות, ואת גרסאותיהן האזוריות בין מנהג אשכנז, ספרד ואיטליה, והופך את הליטורגיה לנושא חקירה היסטורית בפני עצמו ולא לאוסף מסורתי של טקסטי תפילה בלבד.
Ismar Elbogen מגלם כהוגן את תנועת הWissenschaft des Judentums אשר במאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים נטלה על עצמה ללמוד את היהדות בכלי המלגה האקדמית המודרנית. כפי שניתח Ismar Schorsch, "הפנייה אל ההיסטוריה" הייתה מהפכה אינטלקטואלית מכרעת ביהדות המודרנית, שבאמצעותה כבשו חוקרים יהודים מחדש את עברם על ידי עיצובו כאובייקט וההיסטוריזציה שלו [Schorsch, 1994]. Elbogen היה, בקפדנותו ובהיקף בקיאותו, אחד ממימושיה המובהקים של תוכנית זו.
מעבר ללחקר הליטורגיה, היה מארגן של מדע היהדות: עורך, שותף למפעלים אנציקלופדיים וכתבי עת מדעיים, ומחולל חיים אינטלקטואליים יהודיים בברלין. עם עלייתו של הנאציזם, מצבו הפך בלתי נסבל. הגר לארצות הברית בשנת 1938 והמשיך שם את מפעלו, חולק את הוראתו בין כמה מוסדות יהודיים גדולים בניו יורק עד מותו בשנת 1943. מסלול חייו — מ-Breslau של היהדות ההיסטורית-חיובית עד לגלות האמריקאית — מסכם את גורלה הטראגי של כל אליטה מלגותית של יהדות דוברת הגרמנית.
יש הלימה מיוחדת, כמעט סמלית, בכך ששם המשפחה Ellbogen — שם מקום שמשמעותו "מרפק", הכפיפה, פניית הנהר על עצמו — נשא ההיסטוריון הגדול של הליטורגיה. שכן הליטורגיה היא עצמה זיכרון בפועל: חזרה מסודרת, שיבה מחזורית של התפילות לאורך השנה והדורות. מפעלו של Ismar Elbogen עמד בדיוק בפריסת מה שהיה כרוך, בהפיכת השיכוב ההיסטורי הארוך של קורפוס שהמסורת קיבלה כנצחי לניתן לקריאה [Elbogen, 1993].
כאן, המסורת והארכיון משיבים זה לזה. המסורת היהודית מוסרת את התפילה כירושה רציפה, המתקבלת מדור לדור; ההיסטוריון, לעומת זאת, משחזר את עיצובה ההדרגתי, את ההשאלות, התוספות והגרסאות. הרחוקים מלהתנגד, שני המבטים משלימים זה את זה: Elbogen אינו הורס את הקדוש, אלא מגלה את עומקו הזמני. ניסוח זה שבין מסירה לביקורת עומד בלב מפעל הWissenschaft des Judentums, שביקש להיות בו-זמנית נאמנות ומדע [Schorsch, 1994].
ניתן לשער — מבלי שניתן לבססו תיעודית — שמשמעותו של שם Elbogen עצמו לא הייתה זרה לרגישותו של החכם לצורות השיבה והרציפות. אך ההיסטוריון חייב כאן לסמן גבול: אין בידינו מקורות המאפשרים לקבוע קשר כזה בין שם המשפחה לבין הייעוד. מדובר בהדהוד, לא בגורם. אנו מציינים זאת כנקודת חיתוך סמלית בין זיכרון השם למפעל האיש, ומקבלים אותה על עצמנו כמה שהיא: קריאה, לא הוכחה [Bloch, 1949].
מלאכת ההיסטוריון, הזכיר Marc Bloch, דורשת שלא לבלבל לעולם בין לכידות הנרטיב לבין מציאות העובדות. יופיה של הקבלה אינו הופך אותה לראיה. לפיכך אנו מחזיקים נקודת חיתוך זו כמסתברת במובנה הסמלי, ובשום אופן אין לראות בה יחס היסטורי מבוסס [Bloch, 1949].
שם משפחה אינו לעולם שושלת אחת בלבד: הוא אלומת משפחות שמקרבת אותן מילה אחת ומפרידות אותן תולדות שונות. השם Elbogen, שהתקבע על שם מקום בוהמי, התפשט בעקבות נדידות האשכנזים בגרמניה, באוסטרו-הונגריה, ואחר כך בגולות האטלנטיות של צפון אמריקה, ובמאה ה-XX בישראל. כל ענף נושא בו את הזיכרון הרחוק של אותה נקודת מוצא, בלי שיהיה לו בהכרח אב קדמון משותף קרוב.
חשוב לחוקר ההיסטוריה המשפחתית שלא לכרוע בפני הפיתוי לקשור באופן מלאכותי בין נושאי שם זהה. השיטה הגנאלוגית המדוקדקת — כפי שממחיש למשל עבודתן הסבלנית של חברות הגנאלוגיה היהודית על רישומי מצב האזרחי, פנקסי הקהילות ורשימות משלמי המסים — מחייבת להפך להחזיק כל ייחוס כמובדל כל עוד לא בא מסמך לאמתו. זהירות זו מצטרפת לדרישה הביקורתית היסודית של המקצוע, הנותנת את עדות הארכיון קודם לפיתויו של הנרטיב הרציף [Bloch, 1949].
גורלן של המשפחות היהודיות דוברות הגרמנית במאה ה-XX נחרץ עמוקות בידי הקטסטרופה. נושאי השם Elbogen שנשארו במרכז אירופה ספגו במלוא עוצמתם את הרדיפות הנאציות; עלייתו לגלות של Ismar Elbogen עצמו בשנת 1938 ממחישה את בריחתה של אליטה אל הגלות המצילה. קהילות ארץ בוהמיה, שממנה יצא השם, נשמדו כמעט לחלוטין בשואה, ושברו את הרציפות הרב-מאה-שנתית של יהדות בוהמיה שתיארו ההיסטוריונים [Kieval, 2000].
כיום נותר השם קיים, מפוזר. קיומו המתמשך עצמו, מעבר לשברים, מעיד על חוסנה של זיכרה: זיכרון של כיפוף נהר בבוהמיה, שנעשה שם משפחה, ואחר כך שם של חכם, ואחר כך שם המועבר בגולה. גלות שם המשפחה משחזרת, בדרכה שלה, את גלות העם הנושא אותו.
משפחת Ellbogen מציעה מקרה מופת לאופן שבו שם מכיל בתוכו היסטוריה שלמה. הכול מתחיל במציאות גיאוגרפית: כיפוף נהר Ohře המקיף את מבצר Loket-Elbogen שבבוהמיה המערבית. ממקום זה נולד שם מקום, ממנו נגזר שם משפחה, שקובע והתגרמן עקב מדיניות קביעת השמות של בית Habsburg בסוף המאה ה-18, במסגרת הרחבה של יהדות צ'כית התלויה בין תרבות גרמנית לתרבות צ'כית [Kieval, 1988] [Kieval, 2000].
משם צנוע זה צמחה דמות בכירה: Ismar Elbogen, היסטוריון של הליטורגיה היהודית, הגשמה מופתית של ה-Wissenschaft des Judentums ועד לגורל המלגה היהודית דוברת הגרמנית, מ-Breslau ועד גלות New York [Elbogen, 1993] [Schorsch, 1994]. בדמותו הופך השם הטופונימי לשם מפואר.
בסיום חקירה זו ביקשנו להבחין תמיד בין המבוסס לבין הסביר והמשוער. מקורו הטופונימי של השם מבוסס; ההקשר ההיסטורי הבוהמי אף הוא מבוסס; מסלולו של Ismar Elbogen מתועד. לעומת זאת, הרציפות הגנאלוגית בין הנושאים הראשונים של השם לבין המשפחות בנות ימינו, כמו גם ההד הסמלי בין השם לבין יצירתו של החכם, נמצאים בתחום ההשערה הזהירה. כך נסגר, על כיפוף נהר ועל יצירה של זיכרון, ספרה של שושלת — נאמן למצוות Marc Bloch שלפיה ההיסטוריון צריך פחות לשפוט ויותר להבין [Bloch, 1949].
