שם המשפחה Chimini משתייך לעולם שמות המשפחה היהודיים של צפון אפריקה, אותו יבשת אונומסטית עצומה שבה נפגשים המורשת העברית, המשקעים הברבריים והערביים, ותרומות הגלות האיברית. כדי לשחזר את ההיסטוריה שלו ביושר, הספר שלפנינו נוטל לנקודת עיגון את כלי ההפניה שערכו המכונן מוסר עליו: מילון האונומסטיקה של Maurice Eisenbeth. חיבור זה נותר, כמעט מאה שנה לאחר פרסומו, הבסיס התיעודי של כל מחקר רציני על שמות משפחה יהודיים בצפון אפריקה. רישומו הביבליוגרפי מאושר על ידי המוסדות הגדולים: חיבורו של Maurice Eisenbeth (1883–1958), שכותרתו « Les Juifs de l'Afrique du Nord : démographie et onomastique », פורסם באלג'יר בשנת 1936, והודפס מחדש בפקסימיליה על ידי Cercle de généalogie juive ו-« La Lettre sépharade ».
הספר הגדול הנוכחי אינו שואף לשחזר גנאלוגיה לינארית של שושלת Chimini — הארכיונים החסרים של הדיאספורה המגרבית אינם מאפשרים זאת — אלא להציב שם זה בהקשרו האמיתי: זה של הקהילות היהודיות של מרוקו, של נדידותיהן, של מבניהן הרבניים, ושל מדע האונומסטיקה שניסה לקבע את זכרן. בהתאם לקפדנות שנושא זה מחייב, נבחין תמיד בין מה שנמצא בגדר הביסוס התיעודי, הסביר המסוקנן, והמסור על ידי המסורת. במקום שבו הערך שנקבע כמפתח מציין את נוכחות המשפחה בקהילות מרוקו ואת תיעוד הגרסאות הגרפיות, נאיר את ההקשר; במקום שבו שוררת הדממה — נאמר זאת.
כל חקירה של שם משפחה יהודי ממגרב מתחילה ברשות שערכה את מפקדו. הרישום המצורף לשם Chimini מפנה במפורש למילון של Eisenbeth משנת 1936, וראוי למדוד את משקלו. Maurice Eisenbeth שימש רב ראשי של Constantine בין השנים 1928 ל-1932, רב ראשי של Alger בין 1932 ל-1941, ולאחר מכן רב ראשי מוסמך לאלג'יריה כולה. סמכותו המוסרית והלמדנית מעניקה לרישומו ערך של קטלוג עיון מוביל.
החיבור עצמו הוא פריט ביבליוגרפי מדויק. יצא לאור ב-Alger, בבית הדפוס של Imprimerie du Lycée בשנת 1936, ומוצג כספר בפורמט רבעית בן כ-189 עמודים, מלווה במפה מתקפלת, בלוחות ובתוכניות. מטרתו כפולה, כפי שמעיד כבר תת-הכותרת: החיבור בוחן את הדמוגרפיה ואת האונומסטיקה של יהודי צפון אפריקה, סוקר את התפתחות האוכלוסיות היהודיות באזור ומאיר את הגורמים שעיצבו את ההיסטוריה שלהן.
שיטתו של Eisenbeth היא לערוך מלאי מנומק של שמות המשפחה, תוך ציון מקומות ההתיישבות לכל שם, הגרסאות האורתוגרפיות המתועדות, ו — כאשר התיעוד מאפשר זאת — הדמויות הרבניות או הקהילתיות הקשורות בו. זהו בדיוק המסגרת המארגנת את הרישום של Chimini: שלוש גרסאות כתיב שנרשמו, מקומות התיישבות במרוקו, והפנייה לאישים כשהם מוכרים. ריבוי הכתיבים אינו חולשה אלא נתון היסטורי: הוא משקף את תעתוק שם בעל-פה, שנאמר ביהודית-ערבית או ביהודית-ספרדית, אל האלפבית הלטיני בידי סופרים קולוניאליים ופקידי מרשם אזרחי שפעלו לפי מוסכמות בלתי יציבות. נזכור אפוא כי השם Chimini הוא, קודם כל, עובדה קטלוגית: הוא קיים מפני שנרשם, ורישום זה הוא שמבסס את יכולת המעקב ההיסטורי שלו.
ההערה ממקמת את לינאז' Chimini בקהילות מרוקו. אולם היהדות המרוקאית אינה גוש הומוגני: היא מתפרשת בין מוקדים עירוניים ותיקים, שלכל אחד מהם פיזיונומיה משלו. הערים הגדולות של הפנים והצפון מהוות את עמוד השדרה של נוכחות זו. הסקר האונומסטי של החוקרים המומחים מאשר את צפיפותם של מוקדים אלה: בטטואן, בטנג'יר, בפאס, במכנאס וברבאט, מופיעים שמות נפוצים ביותר כגון Pariente, Pimienta, Pinto, Falcon, Franco, Larédo, Garson, Bueno, Gazes, Sasportas, Tapiéro, Monsonego ואחרים.
פנורמה זו חיונית להבנת השאלה היכן יכול היה שם כמו Chimini להשתרש. שתי שכבות אוכלוסייה מתחפלות בערים אלה. הראשונה היא של היהודים הילידים, הנוכחים במגרב מאז העת העתיקה וימי הביניים הקדומים, שדיברו ניבים יהודיים-ערביים. השנייה, המכוננת את זהות צפון מרוקו, היא שכבת גולי ספרד. אותו קורפוס אונומסטי מדגיש זאת: לשמות אלה יש לעתים קרובות משמעות בשפה הקסטילית, ורובם שומרים את חותם המוצא האיברי. ערי טטואן וטנג'יר, בפרט, היו מעוזים של תרבות ספרדית זו, שבה המשיכו לדבר את ה-haketía, הספרדית-היהודית המרוקאית.
לפי המקורות המומחים, המטריצה הכפולה הזו היא שמסבירה את עושר האונומסטיקה של היהדות המרוקאית: שם משפחה יכול לשאת בו את עקבות טופונים איברי, של מקצוע, של כינוי יהודי-ערבי, או של שורש ברברי. מבלי לפרש יתר על המידה את מקרה Chimini, שהערתו אינה קובעת את האטימולוגיה שלו באופן ודאי, יש להציבו בסביבה זו שבה כל שם הוא משקע של היסטוריה נודדת [על פי הקורפוס האונומסטי של יהודי מרוקו].
השאלה בדבר מקור השם Chimini מחייבת זהירות. הערך המפתח מונה את צורות הכתיב השונות מבלי להכריע קטגורית בדבר המשמעות, והיה זה בלתי ישר לבנות אטימולוגיה היכן שהתיעוד שותק. לפיכך אנו מציגים כאן, כהשערה מערכתית מוצהרת, את מכלול הרגיסטרים שבהם שם כזה עשוי להיכלל — גישה המוצדקת ביתר שאת בשל העובדה שאף המומחים עצמם מציינים כי שמות משפחה רבים מצפון אפריקה נותרים שנויים במחלוקת מבחינת משמעותם.
העבודה המקיפה ביותר בנושא זה, שנכתבה לאחר Eisenbeth, היא זו של Joseph Toledano. חיבורו עוסק בשמות המשפחה היהודיים של צפון אפריקה מראשיתם ועד ימינו. הוא מזכיר שוב ושוב כי אטימולוגיה של שם מגרבי עשויה לנבוע ממספר גזעים מתחרים. כך, בהתייחס לשם משפחה אחר הנפוץ מאוד, הוא מציין מקרה לדוגמה של אי-קביעות זו: מדובר בשם פטרונימי הנפוץ ביותר במרוקו, שמשמעותו שנויה במחלוקת, ושלגביו Abraham Laredo מזהה מקור ברברי. תקדים מתודולוגי זה משמש אזהרה לגבי Chimini: שם בעל הגייה מגרבית עשוי להפנות לא פחות לשורש ברברי מאשר לצורה ערבית או רומנית.
שלושה כיוונים ניתנים לשיערוך, מבלי שאחד מהם יתבסס כמכריע. הראשון הוא רומני או איברי, בהתאמה לעצם הספרדי-היהודי של צפון מרוקו. השני הוא ערבי או יהודי-ערבי, הרגיסטר הדומיננטי בפנים הארץ. השלישי הוא ברברי, השכבה העתיקה ביותר, שאותה הדגיש Laredo בדיוק ביחס לשמות אחרים מאותו מאגר. האופי של פרק זה כ"צומת · משוער" הוא אפוא מכוון: המסורת הבעל-פה של השם והארכיון המלומד נפגשים כאן מבלי להיפתר, והיושר מחייב להותיר את השאלה פתוחה ולא לסוגרה באופן מלאכותי [לפי J. Toledano; A. Laredo].
העובדה המבוססת ביותר שהמאמר קובע היא ריבוי הכתיבים: שלוש גרסאות איות שתיעד Eisenbeth. תופעה זו אינה טריוויאלית כלל; היא מהווה מפתח קריאה לכל גנאלוגיה יהודית מגרבית. המעבר של שם מהמרשם הדבור אל המרשם הכתוב התחולל בתנאים שבהם הנורמה לא הייתה קיימת. הקהילות תמללו את שמותיהן באותיות עבריות לצורך שטרות רבניים — כתובות, פנקסי נישואין ופטירה, רשימות משלמי מיסים של הקהילה — בעוד שהמינהל, הצרפתי בתקופת הפרוטקטורט ולאחר מכן במשרדי מרשם האוכלוסין, כתב אותם באותיות לטיניות לפי אוזנו של הסופר.
מכפל תמלול זה נוצרות הגרסאות: תנועה כפולה, עיצור עמום או נשמע, "ch" מול "sh" או "s", סיומת מנוזלת פחות או יותר. Eisenbeth, כלקסיקוגרף טוב, תיעד את הצורות המקבילות הללו בדיוק כדי לאפשר זיהוי של אותה לִינְיָה תחת כתיבים שונים. זהו שירות מכריע שנגמל לגנאלוג: ללא תיעוד זה, שני נושאי שם הכתוב באופן שונה עלולים להיחשב זרים זה לזה, בעוד שלמעשה הם יורדים מגזע אחד.
המסקנה, המסתברת אך מגובה בחוזקה על ידי הפרקטיקה הארכיונית, היא שיש להתייחס לשלושת הכתיבים של Chimini כאל פנים שונות של שם משפחה אחד. החיפוש במקורות — שטרות נוטריוניים, פנקסי קהילה, רשימות בוחרים מתקופת הפרוטקטורט, פנקסי Alliance israélite universelle — חייב אפוא לצלב באופן שיטתי את הגרסאות. בתנאי זה בלבד ניתן לשחזר את הזיכרון המפוזר של לִינְיָה [על פי M. Eisenbeth, 1936; עקרונות ה-Cercle de généalogie juive].
ההיסטוריה של שם אינה ניתנת להפרדה מזו של נדודי נושאיו. יהדות מרוקו, שהייתה שרויה זמן רב בשורשיה במלאחים העירוניים ובישובים הכפריים שלה, ידעה במאה העשרים פיזור חסר תקדים בהיקפו. מדע האונומסטיקה עצמו נושא את עקבות אותה תמורה: הרפרטוארים מדגישים כי הקהילות היהודיות הגדולות נטלטלו עד יסוד. בעקבות ההגירה לאמריקה, ההתבוללות, הציונות והרדיפות הנאציות, קהילות אלו שונו ממהותן, והניבים היהודיים ננטשו בהדרגה לטובת האנגלית, העברית או לשונות אחרות, בהתאם לאזורים.
עבור לינאה מרוקאית כגון Chimini, דינמיקה זו פירושה פיזור בדמות מניפה: לישראל לאחר 1948 ובעיקר לאחר עצמאות מרוקו ב-1956, לצרפת שבה התיישבו משפחות רבות מן הצפון ומן הפנים, לקנדה — כאשר Montreal בפרט הפכה למוקד מרכזי של יהדות מרוקו — ולאמריקה הלטינית. פיזור זה מסביר מדוע השם, שפעם היה מוגבל לכמה קהילות, נמצא כיום בכמה יבשות, כשלרוב קיבעה כל ענף גרסת כתיב שונה בהתאם לשלטונות הקולטים.
פרק זה נשאר בגדר ההסתברות: בהיעדר עיון ממצה ושמני ברשימות ההגירה הייחודיות ללינאה Chimini, אנו מתארים את המסלול הקולקטיבי שאליו היא כמעט בוודאות השתייכה, מבלי לתעד כל ענף בנפרד. ההיפוך הוא שפיזור זה הוא שהופך את הכלי של Eisenbeth, ואת הרפרטוארים שהמשיכו אותו, ליקרי ערך עוד יותר: הם מהווים נקודת השיבה אל מרוקו, אל אותו בית-מולדת מקורי [על פי קורפוס האונומסטיקה הספרדית; היסטוריית הקהילות היהודיות של מרוקו].
בסיומה של חקירה זו, מתגלה הלינאה Chimini לא כגנאלוגיה סגורה, אלא כחוט מתוח בין ארכיון לבין זיכרון. הארכיון הוא רישומו של Eisenbeth משנת 1936, קטלוג ייחוס המקבע את השם, את מקומותיו המרוקאים ואת שלושת וריאנטיו הגרפיים, ושאותו ממשיכים עבודותיהם המאוחרות של Toledano ושל Laredo. הזיכרון הוא המסורת בעל-פה של שם משפחה שאטימולוגיתו נותרת פתוחה, משותפת בין השורשים הרומאני, הערבי והברברי המרכיבים את הזהות היהודית של המגרב.
ביקשנו לכבד, פרק אחר פרק, את הגבול שבין המבוסס לבין המשוער. המבוסס הוא: קיומו התיעודי של השם, עיגונו בקהילות מרוקו, ממשות וריאנטיו. המשוער או המשוחזר הוא: משמעותו הראשונית ופרטי נדודיו. יושר אפיסטמי זה אינו גורע מכבודה של הלינאה; הוא מייסד אותה. שכן הספר הגדול של משפחה מהגולה אינו סיפור של וודאות, אלא שחזורה הסבלני של נוכחות — נוכחותו של שם שחצה את המלאחים, את הגלויות ואת האוקיינוסים, ושממשיך, בשלושה כתיבים, לומר את השתייכותו לעם ולארץ.
