הכינוי Chikitou משתייך לאותו מרחב עצום של שמות יהודיים מאגן הים התיכון, שמקורם ניתן להשערה יותר מאשר להוכחה. עד כה לא הוקדש לו כל ערך במילוני האונומסטיקה המרכזיים, והחיפושים התיעודיים שנערכו לצורך ספר זה לא הניבו רשומה ייעודית בקטלוגים הקלסיים, כגון אלה של Joseph Toledano או של Maurice Eisenbeth [חיפוש תיעודי ללא תוצאות, 2024]. היעדרות זו כשלעצמה מלמדת דבר: היא ממקמת מיד את השם בגדר הכינויים הנדירים, ככל הנראה אזוריים, שהועברו בידי משפחות מעטות שנותרו זמן רב מחוץ לתחומן של האסופות המלומדות הגדולות.
ההיסטוריון הניגש לשם מעין זה חייב לנקוט בדרך ההיקש וההקשר. לצורת Chikitou פיזיונומיה איברית מובהקת: שורשה מזכירה את המילה הספרדית chico (״קטן״) ואת המעיט החיבתי שלה, chiquito — ״הקטנטן״ — כינוי מקובל בעולם דובר הספרדית, שהפך לשם משפחה אצל משפחות ספרדיות רבות. היהודים שגורשו מספרד ב-1492 ומפורטוגל ב-1497 נפוצו ברחבי אגן הים התיכון, ונשאו עמהם מסורת שמות מלאה בכינויי חיבה, עיטורים וצורות מעיטות ספרדיות-פורטוגזיות [תולדות הדיאספורה הספרדית הכללית].
הספר הגדול שלפנינו אינו שואף לשחזר יחוס רצוף של Chikitou — שהמקורות אינם מאפשרים לכוננו — אלא לשפוך אור על הקרקע ההיסטורית, הלשונית והחברתית שבה יכול היה שם מעין זה לצמוח ולעבור במסורת. כל פרק נושא סימון המצהיר בכנות על טיבו של הנאמר בו: מה שנסמך על ארכיון מבוסס, מה שנותר בגדר ההשערה, ומה ששייך לזיכרון או לשיקול דעת העורכים.
המפתח הראשון של השם Chikitou הוא לשוני. השפה הספרדית עשתה את התואר chico (״קטן״) ואת הצורה המכנה המוגברת שלו chiquito לשם שגור ורך בשפת היומיום, המשמש לציון ילד, צעיר-אחים, או גבר בעל קומה נמוכה [לקסיקוגרפיה ספרדית]. ביהדות האיברית של ימי הביניים, כבכל העולם הים-תיכוני, הכינוי הגופני או החיבה היה אחד מן המקורות הפוריים ביותר לנטייה פטרונימית. אבות-אב שכונה el chiquito — ״הקטן״ — יכול היה בהחלט להנחיל את הכינוי לצאצאיו, שנשאוהו מאז כשם משפחה [מנגנון אונומסטי כללי].
השערה זו מתחזקת בזכות קיומם המוכח של שמות משפחה קרובים. השם Chiquito או Chiquita מצוי בקהילות הספרדיות, והיהודית-ספרדית — הלאדינו שדוברו גולי ספרד שהתיישבו בקיסרות העות'מאנית ובמגרב — שמרה על השימוש הער בצורות המכנה ההיספאניות עוד זמן רב לאחר 1492 [היסטוריה של היהודית-ספרדית]. הסיומת -ou של Chikitou, לעומת זאת, אינה קסטיליאנית: היא מגלה התאמה מקומית, שאירעה כנראה בסביבה דוברת-ערבית או ברברית בצפון אפריקה, שבה הסיומת -ou רווחת בתעתיקי שמות וכינויים [פונטיקה מגרבית].
הצומת כאן פורה: זיכרונו של כינוי איברי היה, לפי קריאה זו, מתגבש ומתעצב מחדש במגע עם תחום לשוני אחר. השם נושא אפוא את חותמו של מורשת כפולה — ספרדית בשורש, מגרבית בסיומת. היברידיות כזו אופיינית לשמות המשפחה של Megorashim, גולי ספרד שבאו להיטמע בקהילות היהודיות הוותיקות של צפון אפריקה, הידועות בשם Toshavim (״היושבים״) [היסטוריה של הקהילות היהודיות במגרב]. בהיעדר שטר שמות שמור, שחזור זה נותר סביר אך לא מוכח; הוא נשען על התכנסות של ראיות לשוניות יותר מאשר על מקור ישיר.
כדי להבין כיצד כינוי איברי יכול היה לקבל את הצורה Chikitou, יש לפנות אל האונומסטיקה היהודית של צפון אפריקה, המתועדת טוב יותר. עבודות הייחוס — ובפרט אלה של Maurice Eisenbeth על שמות הישראלים בצפון אפריקה, וסינתזתו הגדולה של Joseph Toledano על המשפחות היהודיות במגרב — מראות כי שמות המשפחה באזור זה משלבים שכבות עברית, ארמית, ערבית, ברברית והיספנית [Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord ; Toledano, Une histoire de familles].
הסיומת -ou אופיינית לחלק ניכר מן השמות היהודיים והמוסלמיים של מרוקו ואלג'יריה, ומקורה תדיר בתעתיק הצרפתי של צלילים ברבריים או ערביים, או בהתאמה של מקטינים. היא מופיעה בשמות משפחה מגרביים רבים שבהם היא מסמנת שייכות או ייחוס [אונומסטיקה צפון-אפריקנית]. כשנוספת לשורש chiquit-, היא מניבה את הצורה הסופית Chikitou, הנקראת והנכתבת בצרפתית בתקופה הקולוניאלית, עת הוחל מרשם האזרחי על האוכלוסייה היהודית באלג'יריה בעקבות גזירת Crémieux משנת 1870, ובאורח מאוחר וחלקי יותר במרוקו ובתוניסיה [תולדות מרשם האזרחי הקולוניאלי במגרב].
הנהגתו של מרשם האזרחי המודרני היא שקיבעה את כתיב שמות המשפחה, שעד אז היו תנודתיים, מועברים בעל פה ומתועתקים בדרכים שונות על ידי הסופרים. שם אחד יכול היה להיכתב Chiquitou, Chikitou, Chequito או Skikitou בהתאם לאוזנו של הפקיד ולנוהג המקומי [תולדות קיבוע הכתיב של שמות יהודיים מגרביים]. הכתיב Chikitou שאנו בוחנים נושא אפוא ככל הנראה את חותמה של צרפות מינהלית זו, שהפכה כינוי חי לשם משפחה חוקי. פרק זה נסמך על מנגנונים היסטוריים מבוססים היטב; יישומם על השם הספציפי נותר עם זאת בגדר הסתבר יותר מאשר מוכח, בהיעדר פנקס שמות שנמצא עד כה.
אם ההשערה בדבר שורש היספני שהותאם למגרב היא החסכונית ביותר, היא אינה ממצה את המסלולים האפשריים של שם כזה. נתיב שני ראוי לבחינה: זה של Grana — היהודים ממוצא ליוורנאי ואיברי שהתיישבו בתוניס ובנמלים צפון-אפריקאיים אחרים מן המאה ה-17 ואילך [היסטוריה של יהודי Grana בתוניסיה]. משפחות אלה, שיצאו מקהילה הספרדית השוקקת של Livorno — ה-Nazione Ebrea הטוסקנית — שמרו על שמות בעלי הגיה איטלקית, ספרדית ופורטוגזית, והיוו מעמד עילית של סוחרים, נבדלים מן היהודים הילידים הנקראים Twansa [היסטוריה של קהילת Livorno ופזורתה].
בסביבה קוסמופוליטית זו, שבה נעו האיטלקית, הספרדית, היהודית-ספרדית והערבית, כינוי כגון chiquito יכול היה בנקל להתקיים כשם כינוי משפחתי ולעבור בירושה בצורה מעובדת. נוכחותם של יהודים נושאי שמות היספניים בתוניס, באלג'יר, באוראן ובנמלים האיטלקיים הופכת לסבירה את ההשתייכות של משפחת Chikitou לרשתות מסחריות ים-תיכוניות אלה, שבהן שזרה הזהות הספרדית את עצמה עם ניידות גאוגרפית רבה [היסטוריה של הסחר היהודי הים-תיכוני].
במאה ה-20, ההפכים שפקדו את הקהילות היהודיות במגרב — עלייתם של הלאומיות, העצמאויות, הנדידה ההמונית של יהודי צפון אפריקה לצרפת, לישראל ולקנדה בשנות ה-50 וה-60 — פיזרו משפחות אלה לפזורות חדשות [היסטוריה של יציאת יהודי המגרב]. שם משפחה נדיר כ-Chikitou יכול היה לפיכך ללכת בנתיבי ההגירה הקלאסיים: Marseille, Paris, Sarcelles, Montréal, או הערים הישראליות. יש להדגיש בבירור כי בהיעדר מסמכים גנאלוגיים נגישים, מסלולים אלה משוחזרים בדרך ההיקש מן המסלולים — המתועדים היטב — של יהדות צפון אפריקה בכללה, ואינם מבוססים תיעודית עבור משפחה זו בפרט.
מעבר למקרה הפרטי, השם Chikitou ממחיש תופעה המתועדת היטב: הבכורה של הכינוי בהיווצרות שמות המשפחה היהודיים הים-תיכוניים. בעוד שהאונומסטיקה האשכנזית עוצבה במידה רבה על ידי הצווים המינהליים של המדינות הגרמניות והאוסטרו-הונגריות בשלהי המאה השמונה-עשרה, האונומסטיקה הספרדית והמזרחית התגבשה לאורך זמן, בדרך של שקיעת כינויים שנרכשו בחיי היומיום [histoire comparée des patronymes juifs].
הקטגוריות מזוהות היטב על ידי החוקרים: שמות מקצועות, שמות מקום (המצביעים על עיר או אזור מוצא), שמות אב עצמיים (הנגזרים משם אבות קדמון), ולבסוף כינויים המתארים תכונה גופנית, מוסרית או התנהגותית [typologie onomastique d'Eisenbeth et Toledano]. הכינוי chiquito, "הקטן", משתייך ללא ספק לקטגוריה האחרונה — הציורית והאנושית ביותר: היא שומרת את עקבותיו של פרט ממשי, של גוף, של מוניטין, של חיבה משפחתית.
ממד זה מעניק לשם Chikitou ערך של עדות. מאחורי יובשה של מרשם האזרחי עולה דמותו של אב קדמון שכינוהו "הקטן" — אולי בשל קומתו, אולי מפני שהיה הצעיר שבאחים, אולי מתוך חיבה. הכינויים המקטינים היו לרוב חיבתיים, ומסירתם מדור לדור הפכה מילת יומיום למזהה זהות מתמשך [étude des sobriquets dans l'onomastique séfarade]. כי מנגנון זה פועל במקרה שלפנינו — דבר זה מבוסס היטב מבחינה טיפולוגית, גם אם האירוע המכונן המדויק נעלם מן התיעוד.
קיימת היסטוריה של שמות שאינה עוברת דרך הארכיון: זו שהמשפחות מספרות לעצמן. עבור שם משפחה נדיר כמו Chikitou, לעיתים קרובות הזיכרון הבעל-פה — המועבר מסבים ונינים לנכדים — הוא שמשמר את משמעות השם, את האנקדוטה על מקורו, את הגאווה או הבושה שעורר. מסורת משפחתית זו, מטבעה, אינה ניתנת לאימות; היא נאספת, מכובדת, ומובחנת מההיסטוריה המבוססת [מתודולוגיה של ההיסטוריה הבעל-פה].
בקהילות היהודיות של המגרב, השם היה בלתי נפרד מן החמולה, מהמשפחה המורחבת, ולווה לעיתים קרובות בסיפורים: אב קדמון שבא מספרד, סוחר מצליח, רב למדן, דמות חסות שזיכרה ריכך את זהות הקבוצה [היסטוריה חברתית של משפחות יהודיות במגרב]. סביר להניח שנושאי שם Chikitou שמרו אף הם על סיפורים שכאלה; אך החיבור הנוכחי, נאמן לעיקרון הכנות שלו, אינו יכול לא להמציאם ולא לאמתם. במקום שבו השתיקה, חובת ההיסטוריון היא לציין את השתיקה ולא למלאה.
פרק זה מוגדר אפוא במפורש כזיכרון מועבר: הוא מזמין את הצאצאים לאסוף, מפי זקניהם, את המרכיבים שאף ארכיון לא יספק לעולם. מועד ההגעה לעיר פלונית, מקצועות האבות, מקום הקבורה, גרסאות איות שונות בתוך האחים עצמם — כל אלה נתונים יקרי ערך שאם יתועדו, יבואו יום אחד להעשיר ולתקן את ההשערות המנוסחות כאן. השם הפרטי הוא בכך מפתן: הוא פותח על היסטוריה שרק הדיבור המשפחתי יכול להשלים לספרה.
כדי לעניק לשם Chikitou את הרישום המבוסס החסר לו כיום, ראוי לחקור מספר מאגרי מקורות תיעודיים. ראשית, רשומות המעמד האזרחי של אלג'יריה שלאחר צו Crémieux משנת 1870, המשומרות בין היתר בארכיון הלאומי מעבר לים באיקס-אן-פרובאנס, יאפשרו לאתר את ההופעות החוקיות הראשונות של השם ולמפות את פיזורו הגאוגרפי [Archives nationales d'outre-mer].
שנית, רשומות הקהילות — שטרות נישואין רבניים (כתובות), רשימות חברי ועדי הקהילה, רשומות בתי קברות — מציעות לעתים קרובות אזכורים הקודמים לרישום האזרחי הצרפתי. בתי הקברות היהודיים בתוניס, אלג'יר, וואהראן ובערים קטנות יותר עשויים להניב כתובות מאירות עיניים [ארכיונים קהילתיים יהודיים של המגרב]. לבסוף, מאגרי המידע הגנאלוגיים המתמחים ביהדות ספרדית וצפון-אפריקאית, וכן אוספי עמותות כגון Société de généalogie juive, מהווים משאבים משלימים [généalogie juive séfarade].
פרק זה, שמעצם טבעו הוא בגדר הצפייה לעתיד, מסומן כהשערתי: הוא אינו מתאר ידע מבוסס אלא תכנית עבודה. הוא מניח כהנחת עבודה שـChikitou הוא שם משפחה יהודי-מגרבי ממוצא ספרדי, שנוצר על יסוד הצורה המקטינה chiquito, שסיומתו הוצרפתה ל־-ou בעת הנהגת הרישום האזרחי הקולוניאלי. השערה זו, הקוהרנטית וחסכונית, טעונה אישור — או הפרכה — באמצעות מקורות ראשוניים שהחיבור הנוכחי לא הצליח להגיע אליהם. היא מוצעת לחוקרים ולמשפחות כנקודת מוצא, לא כמסקנה.
בסוף מסע זה, השם Chikitou מתגלה כשבר היסטוריה ים-תיכונית, מרוכז בכמה הברות. כל הנתיבים מתכנסים אל קריאה ספרדית-מגרבית: שורש היספאני, כינוי החיבה chiquito ("הקטן"), שעוצב מחדש בסיומת -ou האופיינית למרחב צפון-אפריקני, ואז הוקפא בידי מרשם האזרחות של התקופה הקולוניאלית. שחזור זה נותר סביר ואינו מוכח, מחוסר ערך מילון קיים ומקורות שמניים נגישים; הוא נסמך על התכנסות סימנים לשוניים ועל המנגנונים המוכרים היטב של האונומסטיקה היהודית במגרב [סינתזה של הספר].
הספר הגדול עמד, פרק אחר פרק, על ההבחנה בין מה שמבוסס — המסגרות הגדולות של ההיסטוריה הספרדית, הדיאספורות, הטיפולוגיות של השם — ובין מה שנותר בגדר השערה לגבי משפחה ייחודית זו. כנות זו אינה חולשה, אלא תנאי קיומה של היסטוריה אמיתית: עדיף שתיקה מוכרת על פני יחוס שהומצא. השם Chikitou ממתין כעת לארכיוניו; ועל הצאצאים, לא פחות מאשר על ההיסטוריונים, מוטל לגרום להם לדבר. בינתיים, הוא נושא בתוכו, כצידה לדרך, את זכרו של אב קדמון שקראו לו בחיבה "הקטן", ואת ההרפתקה האדירה של עם שמספרד למגרב, ומהמגרב לעולם, לא חדל מעולם מלשאת את שמותיו.
