שם המשפחה Cherki משתייך לאותה קטגורייה של שמות שבהם השקיפות הסמנטית מסתירה היסטוריה ארוכה ומשוברת. רשום במאגרים העכשוויים כשם משפחה ממוצא עברי [Q22348646 — Wikidata], הוא מובן טוב יותר לאור האונומסטיקה הערבית והיהודית-ערבית של המגרב, שבה שורשו נטוע בעומק מיוחד. הצורה Cherki — שמצויה גם באיות Chriqui, Chriki, Sherki, Shriqi או Charqi — קשורה לשורש השמי š-r-q, שורש הלבנט, המזרח, השמש הזורחת. בערבית, šarqī משמעו "מזרחי", "ממזרח"; בעברית, אותה שורש נותנת את המילה מִזְרָח, הכיוון שאליו פונה המאמין בתפילתו. ההתכנסות בין העברית לערבית, שתי שפות אחיות ממשפחת השפות השמיות, מסבירה מדוע יכולה הערך הקיים לייחס אותו בצדק לגזע עברי ובה בעת למקמו בתחום הלשוני היהודי-ערבי, שבו עוצב המרכיב המילוני של יהודי המגרב.
שם שמשמעו "המזרחי" נושא בתוכו גאוגרפיה של זיכרון: הוא מציין, לפי ההקשר, את מי שבא מן המזרח, את מי השייך לקהילה המזרחית, או את מי שאבותיו נדדו מארצות הלבנט אל המערב המוסלמי. בחברות היהודיות של המגרב, עולמות בתנועה מתמדת בין גלויות, שיבות ויסודות מחדש [Taïeb, 2000], מוצא שם המשפחה את קרקעו הטבעית. הספר שלפנינו מציע לעקוב, בזהירות שמחייב מצבן החלקי של המקורות, אחר שכבות המשמעות וההיסטוריה הגנוזות בשם זה: שורשו הלשוני, עיגונו המגרבי, מסלוליו במודרניות, ופיזורו העכשווי בין ישראל, צרפת והעולם החדש.
הניתוח האונומסטי מהווה את היסוד האיתן ביותר לכל חקירה הנוגעת ל-Cherki. ספרי העיון ממיינים שם משפחה זה בין השמות העבריים החדשים [Q22348646 — Wikidata], אולם מפתח ההבנה שלו טמון בשורש התלת-עיצורי ש-ר-ק, המשותף לעברית ולערבית. בערבית הקלסית והמדוברת, šarq מציין את המזרח, ותואר הגוף šarqī מתאר את הנגזר ממנו. עבודות האונומסטיקה העברית והישראלית מתעדות בדיוק שמות אלה, הנוצרים מתוך ציוני גאוגרפיה וכיוון, קטגוריה שבה Cherki מוצא את מקומו הטבעי [Origins of Jewish Names ; Family Names in Israel ; The Book of Names].
בערבית יהודית-אלגירית, שרכיבה העברי היה נושא ללימוד פילולוגי מדוקדק, ניתן להבחין בדיוק בסוג זה של שזירה בין הלקסיקון הערבי לבין אוצר המילים העברי, שבה אותו מונח יכול לנוע מרובד אחד למשנהו בהתאם לשימושים הליטורגיים או החולוניים [Bar-Asher, 1992]. השם Cherki ממחיש חדירוּת זו: מעוצב על שורש שמי משותף, נושאיו יכלו לחוש בו פעמים כמילה ערבית יומיומית, ופעמים כמזכיר את המזרח הקדוש שאליו פונה תפילתו של היהודי.
שתי פרשנויות חיות זו לצד זו מבלי להסתור זו את זו. הראשונה רואה בשם ציון מוצא גאוגרפי: ה-Cherki יהיו "אנשי המזרח", משפחות שנדדו מן האזורים המזרחיים של המגרב או מן הלבנט אל עבר המערב המוסלמי. השנייה, האונומסטית יותר, קוראת בו כינוי שהפך לשם משפחה, שהוצמד לפרט או לשושלת שבאו ממרחק ונחשבו "מזרחיים" בעיני הקהילה הקולטת. העבודות הכלליות על מוצא שמות יהודיים מזכירות כי שמות-מקום ושמות-עם הם מן העתיקים והנפוצים שבדרכי השמות [Origins of Jewish Names]. בהיעדר מסמך מייסד מזוהה, קריאות אלה נותרות משלימות זו את זו: כולן מתכנסות אל הרעיון של שם-מצפן, הפונה אל שמש הזריחה.
שם המשפחה Cherki, בגרסאותיו המרובות, מצוי בתיעוד מוצק בקהילות היהודיות של מרוקו ואלג'יריה. כדי להבין את שורשיו, יש להציב אותו בתוך ההיסטוריה הארוכה של החברות היהודיות במגרב המודרני, שנתפסו בין המאה ה-16 למאה ה-19 כ"עולם שבתנועה", עולם חצוי בנדידות פנימיות, גירושים איבריים ומיבנים קהילתיים מחודשים [Taïeb, 2000]. הגעתם ההמונית של גולי ספרד לאחר 1492 טלטלה את האיזון בין האוכלוסיות הילידיות — הToshavim, שישבו במקומם מזה דורות — לבין הבאים החדשים — הMegorashim, נושאי התרבות הספרדית-פורטוגלית [Yerushalmi, 1998].
בתוך כור ההיתוך הגדול הזה, ההבחנה בין משפחות "מזרחיות" למשפחות ממוצא איברי הפכה לסמן חברתי וליטורגי. שם כמו Cherki — "המזרחי" — מקבל את מלוא משמעותו בהקשר זה: הוא יכול היה לסמן שייכות לשכבה הילידית, או לחלופין להבחין בין משפחה שבאה מן המזרח לבין הלינאג'ים שהגיעו מן הצפון האיברי. תולדות יהודי צפון אפריקה, כפי שסינתז אותן André Chouraqui, מלמדות עד כמה נבנו הקהילות סביב אילנות יוחסין מתחרים אלה ומסביב לזיכרונות המוצא הללו [Chouraqui, Toldot ha-Yehudim be-Afrika ha-Tsefonit, 1965].
משפחות Cherki ארוגות בתוך רקמת הקהילות העירוניות הגדולות ושל הפנים הנרחב. הצורה Chriqui מתועדת במיוחד במרוקו, ואילו Cherki גוברת בתחום האלג'ירי ובשימושים המְצָרְפְּתִים שלאחר הכיבוש הקולוניאלי. קהילות אלה חיו תחת משטר הdhimma — מעמד מוגן אך כפוף — שעיצב במשך מאות שנים את החיים המשפטיים, הכלכליים והדתיים של יהודי המגרב [Taïeb, 2000]. אומנים, סוחרים, בני תורה ואנשי דין רבניים — נושאי השם השתתפו בכלכלת המחזור שחיברה את נמלי הים התיכון אל שווקי הפנים. המרכיב העברי שבשפת יומיומם, הערבית-יהודית, מעיד על עומק שורשיהם התרבותיים [Bar-Asher, 1992].
מעבר לארכיונות, הזיכרון המשפחתי שומר את זכר חיי Cherki במלאחים של מרוקו וברבעים היהודיים של אלג'יריה. ממד זה שייך לרובד נפרד: זה של המסורת המועברת, של הנרטיב הביתי, של הדתיות שבנחלה. המשפחות הנושאות שם זה השתייכו, כמו שאר קהילות המגרב, לחיים שתדלקם לוח השנה העברי, ביקורי בית הכנסת, לימוד התורה וכיבוד גדולי המורים המקומיים. העברת השם מדור לדור ליוותה את העברתו של מורשת של מנהגים, ניגונים ליטורגיים וסיפורי מוצא.
המסורת בעל-פה קושרת לעיתים קרובות לשמות משפחה מגרביים סיפורי מוצא: מספרים שבאו מכפר פלוני, שהם צאצאי רב פלוני, שניצלו ממצוקה פלונית. אצל Cherki, הסמנטיקה של השם עצמה מזינה סיפורי מוצא אלה הפונים אל המזרח, בין אם מדובר בזכר הגירה קדומה ובין אם בגאווה הפשוטה של השתייכות ל"מזרחיים". סיפורים שכאלה, שלא תמיד יש להם אישור ארכיוני, שייכים לתחום הזיכרון החי יותר מאשר לזה של ההיסטוריה המבוססת; אף על פי כן הם מהווים יסוד מהותי בזהות הלינאז׳.
ראוי כאן להיות כנים לגבי מגבלות התיעוד. בניגוד לכמה שושלות רבניות גדולות שיחסיהן הגנאלוגיים נרשמו בקפידה, לא ידוע לנו שללינאז׳ Cherki עומד עץ רציף שאינו פגום עד ימי הביניים. מה שהזיכרון מעביר — שייכות מזרחית, דתיות, שורשים מגרביים — עולה בקנה אחד עם מה שהאונומסטיקה וההיסטוריה האזורית הופכות לסביר, מבלי שניתן תמיד לקשור את החוט המדויק בין אב-קדמון מוכר לבין מקום ותאריך ידועים.
המאה ה-XIX וה-XX מוטטות את גורלן של הקהילות היהודיות במגרב, ועמן את גורלן של משפחות Cherki. באלג'יריה, צו Crémieux משנת 1870 מעניק אזרחות צרפתית לרוב היהודים, ומשלב אותם במסלול האמנציפציה שהיגיונותיו נותחו כמכוננים את כניסת היהודים אל המודרנה הפוליטית [Kriegel, 1977]. במרוקו, תחת הפרוטקטורט, החינוך בבתי הספר של Alliance israélite universelle משנה עמוקות את אופקי הדורות הצעירים, מצרף את השימושים ומקרב את שמות המשפחה לצורותיהם הנוכחיות.
מודרניזציה זו לא הייתה נטולת מתחים. האמנציפציה היהודית, בהיקפה האירופי כמו המגרבי, העלתה את שאלת הקשר בין נאמנות למסורת ובין השתלבות בחברות הסובבות — דיאלקטיקה החוצה את כל ההיסטוריה של היהדות המודרנית, מן ה-Haskala הגרמנית ועד הקהילות הים-תיכוניות [Hayoun, Le Judaïsme moderne, 1992] [Bourel, Moses Mendelssohn, 2004]. Cherki, כבני דתם, נאלצו לנהל משא ומתן בין המורשת הרבנית לבין הבטחות האזרחות.
אמצע המאה ה-XX מסמן שבר מכריע. מלחמת העולם השנייה, השואה — שגלי הדף שלה הגיעו גם לצפון אפריקה דרך חוקי ויישי האנטי-יהודיים ועולם המחנות שעליו מעידות קולותיה הגדולות של הגירוש [Delbo, 1970] — ולאחר מכן עצמאויות המגרב בשנות ה-1950-1960 מאיצות את עזיבתם הכמעט מוחלטת של היהודים ממרוקו ומאלג'יריה. משפחות Cherki מתפזרות אז: לישראל שזה עתה הוקמה, לצרפת המטרופולינית, לקנדה ולאמריקות. שם המשפחה, שהיה קשור עד אז לגוש אדמה מסוים, הופך לשם של גולה.
ההתיישבות בישראל מעניקה לשם המשפחה Cherki חיים חדשים ומאירה למפרע את סיווגו כ"שם עברי מודרני" [Q22348646 — Wikidata]. במדינה העברית, אליה נהרו יהודי ארצות ערב, שם המציין "המזרחי" נטען במשמעות מיוחדת: הוא מכוון אל המזרחים, יהודי המזרח, שתרומתם הדמוגרפית והתרבותית שרטטה מחדש את החברה הישראלית. אוספי האונומסטיקה הישראלים הגדולים מתעדים את Cherki וגרסאותיו בין שמות המשפחה הנישאים בארץ [Family Names in Israel ; The Book of Names]. כאן מסורת וארכיון נענים זה לזה: הסמנטיקה המזרחית של השם, המועברת דרך הזיכרון המשפחתי, מוצאת אישור והגדרה מחודשת בהקשר הסוציולוגי הישראלי.
בתוך ישראל המחודשת הזו צמחה הדמות העכשווית המוכרת ביותר הנושאת שם זה, הרב אוריאל שרקי (נולד באלג'יריה, התחנך ופועל בישראל), הוגה משפיע ביהדות דוברת הצרפתית ומייסד מוסדות המוקדשים לחקר ולהפצת המחשבה היהודית, ובמיוחד סביב שאלת הבני נוח. יצירתו חוסה בצל עיון על התורה כיסוד הפוליטי והאוניברסלי [Trigano, Philosophie de la Loi, 1991], ועל המקור העברי של המחשבה [Chalier, 2002]. על פי המידע הציבורי הנגיש ברבים, הוא מגלם את המעבר משם משפחה מגרבי לנוכחות אינטלקטואלית בינלאומית — דוגמה מובהקת למסלולו של השם ממזרח המגרב אל הבמה הישראלית ודוברת הצרפתית.
דמות זו אינה יכולה לסכם את הלינאז', הנותר מרובה ובמידה רבה אנונימי לנוכח ההיסטוריה. אולם היא מעניקה לו תמונה מסמלת: זו של שם מוצא, ששרשיו נטועים זה כבר בערבית-היהודית, שב לחיות בעברית על האדמה שלעברה כיוון אותו תמיד פירושו עצמו — המזרח.
המיפוי העכשווי של שם המשפחה Cherki חופף לזה של קהילות הגולה המגרביות הגדולות. בצרפת, שבה התיישבה רוב יהודי אלג'יריה וחלק ניכר מיהודי מרוקו, השם נוכח בערים הגדולות, בצורות Cherki ו-Chriqui. בקנדה, ובייחוד במונטריאול — מוקד מרכזי של קהילת הגולה היהודית-מרוקאית — הצורה Chriqui נפוצה במיוחד. בישראל שולטות הכתיבות העבריות, ואילו בעולם דובר האנגלית מופיעות הצורות Sherki או Shriqi.
גיוון זה בכתיב אינו עניין של מה בכך: הוא משקף את שכבות התעתיק הרצופות — ערבית, עברית, צרפתית, אנגלית — שהשם עבר בהן לאורך הגלויות. כל כתיב נושא את עקבות ארץ הקליטה ואת רישומו של רגע היסטורי. התחייה התרבותית היהודית של המאה ה-XX, שהחיה בכל מקום את המודעות לשורשים ואת ערכם של שמות המשפחה כמאגרי זיכרון [Bechtel, 2002], אף עודדה בקרב משפחות ספרדיות עבודת שחזור גנאלוגי, שכיום משמשים לה כלי רפרטוארים מקוונים וחוגי מחקר.
גורלו של השם מוכרע כעת בתוך המתח הפורה הזה שבין פיזור לבין מסירה מדור לדור. מרוחקים מן המגרב זה שניים או שלושה דורות, שומרים Cherki של ימינו, באמצעות שמם, קשר חי עם גאוגרפיה והיסטוריה — אלה של יהודי המזרח והמגרב. שם המשפחה, שהיה בעבר ציון מקומי של מוצא, הפך לנשא של זהות טרנס-לאומית, הנישאת כאחד ביהודית-ערבית שבירושה וכן בעברית שנמצאה מחדש [Bar-Asher, 1992].
בסיום מסע זה, מתגלה הלינאז׳ Cherki כתמצית של ההיסטוריה היהודית המגרבית ושל תמורותיה המודרניות. השם, שאת שורשו השמי š-r-q — המשותף לעברית ולערבית — מציין את המזרח, ומסווג כיום בין שמות המשפחה העבריים המודרניים [Q22348646 — Wikidata] תוך שהוא נושרש בערבית-יהודית, מסכם כשלעצמו דיאלקטיקה: זו של עם הפונה מזרחה, בין זיכרון המוצאות ובין ייסוד מחדש בן-זמננו.
שלוש שכבות נבדלות זו מזו בוודאותן. השכבה האונומסטית היא הבטוחה מכולן: השם פירושו «המזרחי» ומשתייך לקטגוריה מזוהה היטב של ציוני שם [Origins of Jewish Names]. השכבה ההיסטורית יציבה בקווים הכלליים שלה — השתרשות מגרבית, מיזוג שלאחר הגירוש מחצי האי האיברי, השחרור, גלויות המאה ה-XX — אך חסרת פרטים בתיעוד הגנאלוגי של כל משפחה ומשפחה [Taïeb, 2000] [Chouraqui, 1965]. השכבה המנמוניקה, לבסוף, מעבירה סיפורי מוצא שהארכיון אינו יכול לאשרם במלואם ואף לא להפריכם, ויש לקבלם ככאלה.
הספר הגדול הזה לא שאף למלא את החלל שבפערים אלה באמצאת דברים מן הדמיון, אלא לנמוק אותם ביושר. שם המשפחה Cherki נותר, בסופו של דבר, שם-מצפן: הוא מצביע מזרחה, ואל הזיכרון הארוך של יהדות שמן המגרב ועד Jérusalem, לא חדלה מעולם לפנות פניה אל השמש הזורחת.
