הכינוי Catarivas שייך לאותה קטגוריה יחידה במינה של שמות יהודיים איבריים שההיסטוריה, כביכול, עקרה פעמיים: פעם אחת בגירוש יהודי ספרד בשנת 1492, ופעם שנייה בצמצומם לאזור גאוגרפי מוגדר — האימפריה העות'מאנית — שם שרדו, לעיתים עד ימינו, כמאובנים חיים של הזיכרון הספרדי. לפי האונומסטיקן Joseph Toledano, Catarivas הוא "כינוי פטרונימי ממוצא ספרדי, המעיד על מוצא"; לאחר הגירוש, נשאי השם לא נמצאו אלא בתוך האימפריה העות'מאנית, ושמם לא נשא במגרב [J. Toledano, Une histoire de familles].
שתי ההוראות הללו — מוצא איברי מחד, ופיזור לווּנטיני בלבד מאידך — הן החוט המוביל של חיבור זה. הן מציבות את שושלת Catarivas לא בנתיבם של היהודים שברחו מחצי האי האיברי, עברו את מצר גיברלטר והשתקעו בפאס, בטטואן או בתלמסאן, אלא בנתיב נבדל מאלה — נתיב הפונה קדמה: סלוניקי, קונסטנטינופול, סמירנה, אדריאנופול. במקום שבו כינויים ספרדיים אחרים התפשטו בו-זמנית על שתי גדות הים התיכון, נותר Catarivas, כך נראה, שם של המזרח העות'מאני בלבד.
מטרת הספר הגדול הזה היא לשחזר, בזהירות שהנדירות של המקורות הישירים מחייבת, את תולדות שם זה: אֶטימולוגיתו האיברית הסבירה, הקשר הגלות שהגלה אותו אל הלבנט, הסביבה היהודית-ספרדית שבה חיו נושאיו במשך ארבעה מאות שנה, ולבסוף — השרידות שלו בזמן הנוכחי. נבחין בדקדוק, בכל שלב ושלב, בין מה שנשתמר בארכיון המבוסס, בין הניחוש הסביר, ובין המסורת המועברת מדור לדור.
הניתוח של שם משפחה נדיר מתחיל תמיד במבנהו. Catarivas נושא את הפיזיונומיה של שם מורכב או מגובש ממקור רומאני, ויתר דיוק — איברי, בהתאם להגדרתו של Toledano כ"שם ממקור ספרדי" [J. Toledano, Une histoire de familles].
ניתן להציע מספר השערות אטימולוגיות, בדרך של ניחוש מנומק. הראשונה מפרקת את השם ל-cata- ו--rivas. המרכיב rivas הוא, בספרדית כמו בפורטוגזית, שם מקום ושם משפחה נפוץ ביותר: הוא מציין את הגדות, שפות הנחל (מן הלטינית ripa), ויצר שמות מקומות רבים — Rivas, Ribas, Riba — שכמה כפרים בחצי האי האיברי עודם נושאים אותם. שמות יהודיים ספרדיים ממקור טופונימי רבים כמניין: הם מסמנים לרוב את המקום שממנו הגיעה המשפחה לפני שהשתקעה במקום אחר, וידוע כי נוהג זה של ציון מקום המוצא היה רווח בקרב יהודי ספרד [Encyclopaedia Judaica, Names]. בקריאה זו, Catarivas מפנה למיקרוטופונים איברי שקשה לזהותו היום בוודאות.
השערה שנייה, נועזת יותר, תראה בתחילית cata- עיוות של casa ("בית של") או אגלוטינציה של מילת יחס אזורית, כך שמשמעות השם תהא בערך "[אנשי] הגדות". הפונטיקה היהודית-ספרדית, הלאדינו, שמרה אכן ועיצבה מחדש צורות קסטיליות רבות מן המאה ה-15, וקיבעה הגייות שהספרדית של חצי האי נטשה בהמשך. שמות המשפחה הספרדיים של המזרח נושאים לעיתים קרובות את חותמה של שפה ארכאית זו, וכתיבם, שנקבע באיחור ובדרכים משתנות לפי המינהל העות'מאני, האיטלקי או הצרפתי, מסביר את הגרסאות הגרפיות המצויות (Catarivas, Cattarivas וצורות קרובות).
ראוי להיות כאן כנים: אין מקור סמכותי הניתן להתייעצות שקובע בוודאות את אטימולוגיית Catarivas. הטענה המתועדת היחידה נותרת זו הנוגעת למקורו הספרדי ולאופיו כשם "המורה על מוצא" [J. Toledano, Une histoire de familles]. כל היתר נופל בגדר השערה אונומסטית מנומקת, שאנו מציגים אותה ככזו, מבלי להלבישה בגדי וודאות.
כדי להבין מדוע שם המשפחה Catarivas מצוי באימפריה העות'מאנית דווקא ולא במגרב, יש לחזור לנקודת המפנה הגדולה בתולדות יהדות חצי האי האיברי: גזר הגירוש שהוציאו המלכים הקתולים פרדיננד מארגון ואיזבלה מקסטיליה — אדיקטו דה לה אלהמברה — שנחתם ב-31 במרץ 1492 [Encyclopaedia Judaica, Spain]. לאחר שנדרשו להתנצר או לעזוב את ממלכות ספרד תוך חודשים ספורים, יצאו עשרות אלפי יהודים לגלות.
יעדי הגולים התחלקו לפי צירים גיאוגרפיים שונים. חלק מן המגורשים פנה לפורטוגל הסמוכה — שממנה יגורשו או ייאנסו להתנצר בתורם בשנת 1497. אחרים חצו לצפון אפריקה, אִכְּלְסוּ את קהילות מרוקו ויצרו את יהדות המגורשים — להבדיל מן התושבים, יהודי המקום הילידים. ואחרים בחרו בדרך הים התיכון המזרחי ומצאו מחסה באימפריה העות'מאנית, שסולטנה Bayezid II קיבל בברכה אוכלוסיות מיומנות אלה, ויִקֵּר את כישוריהן המסחריים, האומנותיים והרפואיים [Encyclopaedia Judaica, Ottoman Empire].
את ענף ההגירה האחרון הזה יש לשייך לשושלת Catarivas. היעדרות השם במגרב, עליה עמד Toledano, אינה פרט שולי: היא מלמדת שהמשפחה לא נמנתה עם הענף שהתיישב בצפון אפריקה, אלא עם זה שנקט את הדרך הלבנטינית [J. Toledano, Une histoire de familles]. הגולים האיבריים שטפו אל Salonique — שהפכה במאה השש-עשרה לעיר בעלת רוב יהודי וכונתה "ירושלים של הבלקן" —, אל Constantinople, אל Smyrne (Izmir), אל Andrinople (Edirne) ואל ערי אנטוליה והבלקן העות'מאני [Encyclopaedia Judaica, Salonika]. פיזורם הגיאוגרפי של נושאי השם הוא, כשלעצמו, מסמך היסטורי: הוא משרטט בשלילה את מסלול הגלות.
לאחר שהשתקעו באימפריה העות'מאנית, יצרו המשפחות הספרדיות עולם תרבותי בעל עקביות מרשימה ואורך חיים יוצא דופן. בלב ציוויליזציה זו עמדה השפה: הלאדינו, או הספרדית היהודית, ניב הנגזר מן הקסטיליאנית של המאה החמש עשרה, מועשר בהשאלות מן העברית, התורכית, היוונית והאיטלקית, והועבר מדור לדור במשך יותר מארבעה מאות שנה [Encyclopaedia Judaica, Ladino]. משפחה כגון Catarivas חיה, התפללה, עסקה במסחר ושרה בשפה זו, שהתמדתה מהווה אחד מתופעות השימור הלשוני הבולטות ביותר בתפוצות היהודיות.
העולם הספרדי העות'מאני התארגן סביב קהילות (הקהילות), שנבנו לעתים קרובות על פי עיר המוצא של הגולים מספרד: בסלוניקי מצויות היו קהילות הנקראות "קסטיליה", "אראגון", "קטלוניה", "ליסבון", ובכך הנציחו את זכר האדמות שאבדו [Encyclopaedia Judaica, Salonika]. בהקשר זה, שם משפחה "המצביע על מוצא" כגון Catarivas קיבל את מלוא משמעותו: הוא קשר את נושאיו למקום מסוים בחצי האי האיברי, כסימן של שייכות ורציפות.
מבחינה כלכלית וחברתית, מילאו יהודי ספרד באימפריה תפקיד בכיר במסחר, במלאכת האריגים — סלוניקי הייתה מרכז ייצור חשוב של צמר ובדים —, במימון, ברפואה ובדפוס; אחד מבתי הדפוס העבריים הראשונים במזרח הוקם בקונסטנטינופול כבר בסוף המאה החמש עשרה [Encyclopaedia Judaica, Ottoman Empire]. בתוך מארג צפוף זה של חיים קהילתיים, דתיים וכלכליים, פעלו — ככל הנראה — הדורות הרצופים של שושלת Catarivas, עד לתהפוכות המאה העשרים.
האיזון הארוך של היהדות הספרדית-עות'מאנית נשבר עם הכניסה למודרניות. דעיכת האימפריה העות'מאנית במאה ה-19, ולאחר מכן פירוקה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שרטטו מחדש את מפת הבלקן ואנטוליה. סלוניקי עברה לריבונות יוונית ב-1912, וקהילות יהודיות מצאו עצמן משולבות במדינות-לאום חדשות — יוון, טורקיה, בולגריה, יוגוסלביה — שבהן מעמדן ועתידן השתנו באורח מהותי [Encyclopaedia Judaica, Salonika].
האסון בא עם מלחמת העולם השנייה. השואה פגעה קשות ביהדות הספרדית של הבלקן: קהילת סלוניקי, שמנתה כחמישים אלף נפש, גורשה כמעט כולה לאושוויץ ב-1943 והושמדה [Encyclopaedia Judaica, Salonika]. הקהילות היהודיות-ספרדיות של יוון, יוגוסלביה וחלקים מהבלקן נחרבו בשיעורים הנמנים עם הגבוהים ביותר בכל אירופה הכבושה. שפת הלאדינו, שעד אז דיברו בה מאות אלפי דוברים, ראתה את מספר בני עדתה קורס תוך שנים ספורות.
עבור משפחה כמו Catarivas, שנושאי שמה היו מרוכזים בדיוק במרחב העות'מאני ופוסט-העות'מאני הזה, תקופה זו מייצגת ככל הנראה שבר דמוגרפי מכריע. הניצולים מן העולם ההוא נפוצו לחופים חדשים: צרפת, יבשת אמריקה, ובעיקר מדינת ישראל, שנוסדה ב-1948 והפכה למוקד המרכזי של עיצוב מחדש של היהדויות הספרדיות-מזרחיות. שם, בהגירת ההישרדות הזו, יש לחפש את עקבותיו העכשוויים של השם.
בעת האחרונה, שם המשפחה Catarivas מופיע בעיקר בישראל, ובשולי הדברים — בקרב קהילות הגולה המערביות הנובעות מן הספרדים המזרחיים — בהתאם להיגיון ההגירתי שתואר לעיל. נדירותו של השם, שהקשתה על מחקרנו במקורות פתוחים, היא כשלעצמה בעלת משמעות: Catarivas אינו שם משפחה בעל תפוצה רחבה, אלא שם ייחודי, השייך למספר מצומצם של משפחות — דבר המחזק את ההשערה בדבר גזע יחיד, או כמה גזעים קרובים, הנשתלשלים מנקודת מוצא אחת באיבריה.
נדירות זו עולה בקנה אחד עם הערתו של Toledano, לפיה לאחר הגירוש לא נמצא השם אלא בתוך האימפריה העות'מאנית, ולא נשא אותו איש בצפון אפריקה [J. Toledano, Une histoire de familles]. שם משפחה המצומצם כל כך מבחינה גיאוגרפית נושא, מניה וביה, מאגר נושאים מוגבל יותר משם הפרוש על פני שתי חופי הים התיכון. הריכוז הישראלי כיום מתבאר אפוא בנקל: מאחר שמדינת ישראל קלטה, לאחר 1948, את הניצולים מן הקהילות הספרדיות בטורקיה, ביוון ובבלקן, כך נקבצו ובאו אל אותה הארץ גם יורשי השם.
ראוי להדגיש בפרק זה כי אנו מחויבים ליתר זהירות: מפאת שלא עלה בידנו לעיין, בעת הכתיבה, ברישומי מעמד אישי, בפנקסי קהילה, או בבסיסי נתונים גנאלוגיים מהימנים — אין ביכולתנו לתעד שושלת שמית נקובה בשמות, ולא את קיומם של בני-אדם פרטיים מסוימים הנושאים שם זה. לפיכך אנו מסתפקים בהשלכה, על גבי המסגרת ההיסטורית המבוססת, של המסלול הסביר ביותר לשם משפחה ספרדי מזרחי נדיר: מן המזרח העות'מאני אל ישראל ואל הגולה המערבית, במהלך המאה העשרים. כל טענה מפורטת יותר תהא בגדר המצאה — וזאת אוסרת עלינו האתיקה של חיבור זה.
ההיסטוריה של שושלת Catarivas, כפי שניתן לשחזרה מן הרמזים הנדירים העומדים לרשותנו, היא פחות תולדותיה של משפחה מתועדת ויותר תולדותיו של שם-עד. כל מרכיב בשם משפחה זה מספר שבר מן ההיסטוריה הספרדית: אטימולוגיה כנראה איברית המעלה את חופי ספרד האבודה; מעמדו של השם כ"מורה על מוצא" המפנה אל זיכרון אדמת המולדת שנשאוהו הגולים כצידה לדרך; ופיזורו הבלעדי בתחום העות'מאני החושף בשלילה את מסלול הגלות — לא דרך המגרב, אלא דרך הלבנט.
בכך נענות המסורת והארכיון זו לזו. ההערה האונומסטית של Toledano, השייכת לתחום ההעברה המלומדת, מוצאת אישור ומשמעות בהיסטוריה הכללית המתועדת של הדיאספורה הספרדית: גירוש 1492, הקבלת הפנים העות'מאנית, התרבות היהודית-ספרדית של Salonique ו-Smyrne, אסון השואה, ולבסוף ההתכוננות מחדש בארץ ישראל [J. Toledano, Une histoire de familles; Encyclopaedia Judaica, Spain, Ottoman Empire, Salonika]. השם Catarivas, בגאוגרפיה שלו בלבד, מאמת ומדגים נרטיב קולקטיבי גדול זה.
נותר עוד לומר דברי ענווה שחייבים לחתום כל עבודה הגונה: הגנאלוגיה הנומינטיבית המדויקת של שושלת זו נותרת, בשלב זה, מחוץ לטווח המקורות שעמדו לרשותנו. הספר הגדול הנוכחי אינו אפוא נקודת הסיום של מחקר, אלא אבן יסודו הראשונה — שלד היסטורי איתן, שעליו יוכלו הארכיונים המשפחתיים, פנקסי הקהילות ומאגרי הגנאלוגיה הספרדית, כשיגיע היום, לחרות את השמות ואת הפנים שההיסטוריה הגדולה השרטטה כאן בקו מתאר.
