בין שמות המשפחה המסמנים את הנוכחות היהודית הארוכה באיטליה, לשם Cases יש מקום מיוחד. הוא מופיע בחיבורו הסמכותי של Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, שיצא לאור בפירנצה בשנת 1925 — אסופה מכוננת שנותרת, מאה שנה לאחר פרסומה, אחד הכלים הנפוצים ביותר לחקר האונומסטיקה היהודית בחצי האי [Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925]. הערך המשמש נקודת מוצא לספר זה הוא לקוני — «משפחה יהודית מאיטליה» — אך הוא פותח, למי שיודע לחקרו, פרספקטיבה רחבה על הגירות, לשונות ומוסדות קהילתיים של היהדות הים-תיכונית.
הספר שלפנינו מבקש לשחזר, בזהירות ועל פי התיעוד הקיים, את ההיסטוריה הסבירה של לינאז' זה. ראוי להבחין מיד בין המבוסס — השם המאומת בקטלוגים האונומסטיים — לבין ההשערה המנומקת באשר למקורותיו הלשוניים והגיאוגרפיים. שם המשפחה Cases שייך למשפחת שמות יהודיים ששורשם מפנה, לפי הפרשנות המקובלת ביותר, למילה המציינת «בתים» בלשונות הרומניות האיבריות והאוקסיטניות — cases בקטלאנית, casas בקסטיליאנית, case באיטלקית [Encyclopaedia Judaica, art. «Names, Personal», s.v. patronymes toponymiques]. אטימולוגיה זו תשייך את השם לתנועה הרחבה של יהודים ספרדים ופרובנסלים שמצאו מקלט באיטליה לאחר הגירושים בסוף המאה ה-15.
נפעל בשבעה שלבים, שלבים המשלבים חקירה אונומסטית, היסטוריה של הקהילות וזהירות מקצועית היסטוריוגרפית, כדי לעולם לא לבלבל בין הזיכרון המסור לבין הארכיון המאומת.
הבסיס התיעודי לכל מחקר על שם המשפחה Cases הוא יצירתו של Samuele Schaerf. שפורסם בפירנצה בשנת 1925, I cognomi degli ebrei d'Italia מונה בשיטתיות את שמות המשפחה שנשאו משפחות יהודיות ברחבי חצי האי האיטלקי, תוך מאמץ לציין את מקורם ואת פיזורם הגאוגרפי [Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Casa Editrice « Israel », Firenze, 1925]. החיבור נכתב על רקע תחייה של המחקר היהודי האיטלקי בראשית המאה העשרים, שנשאה במיוחד על ידי כתב העת Israel ועל ידי דור של חוקרים שביקשו לתעד את זיכרון הקהילות בטרם ייעלם העולם המסורתי.
הכללת השם Cases בקטלוג זה היא עצמה עובדה מבוססת מן המדרגה הראשונה: מדובר בשם משפחה המוכר ככזה השייך לקורפוס היהודי האיטלקי, ולא בצירוף מקרים גרידא של הומונימיה עם משפחות שאינן יהודיות. ערכה של עדות זו נובע מן השיטה שנקט Schaerf, אשר הצליב פנקסי קהילות, רשימות נישומים של Università israelitiche ומקורות מרשם האוכלוסין שעמדו לרשותו לאחר האמנציפציה.
יש עם זאת למדוד את גבולות קטלוג שכזה. Schaerf עבד בטרם נפתחו באופן שיטתי אוספי ארכיונים רבים, ובטרם חלו הרס הגניזות במלחמת העולם השנייה; רשימתו משקפת מצב הידע של שנת 1925, אותו יש להשלים על ידי מחקרים מאוחרים יותר [Aldo Luzzatto ו-Moshe Moldavi, Bibliotheca Italo-Ebraica, שפורסמה לאחר Schaerf ומונה את המקורות התיעודיים]. השם Cases מופיע בה בין שמות המשפחה שהמחבר מייחס להם מוצא דרומי או איברי, מבלי שיוקדש לו פירוט ממצה — ומכאן הצורך, בחיבור הנוכחי, להיזקק למחקרי האונומסטיקה ההשוואתית.
הניתוח הלשוני של השם Cases מוביל להשערה קוהרנטית, אם כי לא חד-משמעית. ברוב המכריע של המקרים, שמות משפחה יהודיים איטלקיים בצורה זו נגזרים מטופונים או ממונח המציין מגורים. Cases, ברבים, פירושו «הבתים» בקטלאנית ובאוקסיטנית, ואילו casas היא הצורה הקסטיליאנית [Joan Coromines, Diccionari etimològic, s.v. casa]. יישובים רבים בחצי האי האיברי ובדרום צרפת נושאים שם זה או הרכבים ממנו (Les Cases, Casas, Casès), ונוהגם של יהודים לאמץ את שם מקום מוצאם כשם משפחה מתועד בשפע [Encyclopaedia Judaica, art. « Names, Personal »].
מסלול ספרדי-פרובנסאלי זה מתיישב עם ההיסטוריה הכללית של ההגירות שהזינו את היהדות האיטלקית. לאחר גירוש יהודי ספרד ב-1492 ולאחר מכן גירוש יהודי פרובנס תחת השלטון הצרפתי בסוף המאה ה-XV, נהרו גלים גדולים של פליטים אל המדינות האיטלקיות — ובמיוחד אל פיאמונטה, ליגוריה, טוסקנה והשטחים הפאפאליים [Cecil Roth, The History of the Jews of Italy, Philadelphia, 1946]. שמות משפחה קטלאניים ופרובנסאליים נפוצו שם, ושם כגון Cases משתלב באופן טבעי בנוף זה.
יש להזכיר השערה שנייה, זהירה יותר: Cases עשוי גם לייצג איטלקיזציה מקומית פשוטה של מונח רומנסי מקביל, ללא הגירה איברית ישירה, שכן הרבים case («בתים») קיים באיטלקית עצמה. המסורת המשפחתית, כשהיא קיימת, נוטה להעדיף את המוצא הספרדי היוקרתי; הארכיון הלשוני, לעומת זאת, אינו מאפשר הכרעה בוודאות. בדיוק הדיאלוג הזה בין זיכרון מועבר לנתון פילולוגי הוא שמצדיק כאן את רישום הIntersection.
אם נאמץ את ההשערה בדבר מוצא ספרדי או פרובנסלי, הקהילות שסביר ביותר שקיבלו בקרבן נושאי השם Cases הן אלו של צפון איטליה. דוכסות סבואה, ולאחר מכן ממלכת פיאמונטה-סרדיניה, אירחה קהילות חשובות בTurin, Casale Monferrato, Asti ו-Cherasco, שמנהגיהן שמרו עדויות להשפעה הצרפתית והפרובנסלית [Cecil Roth, The History of the Jews of Italy, 1946].
ליגוריה, ובייחוד Gênes ו-Livourne — אף כי Livourne שייכת לטוסקנה — היוותה מוקד משיכה נוסף ליהודים ממוצא איברי. הLivornina, אמנה שהעניק הדוכס הגדול של טוסקנה בסוף המאה השש-עשרה, הבטיחה לספרדים ערבויות יוצאות דופן והפכה את Livourne לאחד הנמלים היהודיים הגדולים של הים התיכון [Renzo Toaff, La nazione ebrea a Livorno e a Pisa, 1591–1700, Firenze, 1990]. משפחות ממוצא קטלוני או ספרדי שגשגו בה במסחר הימי.
בהיעדר ארכיון נומינטיבי מדויק המקשר פלוני Cases לעיר פלונית, על ההיסטוריון להיזהר מכל ייחוס שרירותי. מה שמבוסס הוא המסגרת: הקהילות שבהן היה לשם משפחה ממקור איברי סיכוי ממשי להשתרש. הפיזור המדויק של לינאז' Cases במוקדים אלה נותר שאלה פתוחה, שאך מחקרי ארכיון ממוקדים ברשימות הUniversità israelitiche יוכלו ליישבה [Archivio Terracini, Turin, fonds des communautés piémontaises].
Wherever precisely they settled, the Jews of Northern Italy lived, from the sixteenth to the eighteenth century, under the regime of the ghetto and revocable charters of toleration. בתורינו, הגטו הוקם בשנת 1679, וריכז את המשפחות היהודיות בשכונה סגורה הכפופה לתקנות מחמירות [Cecil Roth, The History of the Jews of Italy, 1946].
---
באיזה מקום שהתיישבו במדויק, חיו יהודי צפון איטליה, מן המאה השש-עשרה עד המאה השמונה-עשרה, תחת משטר הגטו ואמנות הסבלנות הניתנות לביטול. בתורינו, הגטו הוקם בשנת 1679, וריכז את המשפחות היהודיות בשכונה סגורה הכפופה לתקנות מחמירות [Cecil Roth, The History of the Jews of Italy, 1946]. מעמדם המשפטי של היהודים נע שם בין ההגנה האינטרסנטית של השליטים, שהעריכו את תפקידם הכלכלי, לבין ההגבלות שהטילו הכנסייה והגילדות.
במסגרת זו, משפחה כגון Cases הייתה שותפה לחיים הקהילתיים המאורגנים סביב בית הכנסת, חברות הצדקה (ḥevrot) ומוסדות החינוך. הקהילות הפיאמונטיות הצטיינו במנהג פולחני מיוחד להן, המנהג המכונה "Apam" (Asti, Fossano, Moncalvo), יורש המסורות הליטורגיות של יהודים שגורשו מצרפת במאה הארבע-עשרה [Daniel Goldschmidt, מחקרים על נוסחי התפילה היהודיים; Encyclopaedia Judaica, ערך "Asti"]. ייחוד מנהגי זה, שאין לו אח ורע באירופה, מעיד על עומק השורשים הצרפתיים של יהדות זו — נתון המחזק בעקיפין את ההשערה בדבר מוצא פרובנסאלי לשמות כגון Cases.
הפעילות הכלכלית של המשפחות היהודיות באזור זה הייתה מרוכזת בהלוואה, במסחר בטקסטיל, בדרפריה ומאוחר יותר בבנקאות. מקורות המס של הדוכסויות שמרו את עקבות שילובם זה, שהיה כפוף להסכמים שהוחדשו מעת לעת [Salo W. Baron, A Social and Religious History of the Jews, כרכים העוסקים באיטליה].
המפנה המכריע בתולדות היהודים האיטלקים — וממילא, כנראה, של שושלת Cases — היה האמנציפציה. הגעת הצבאות המהפכניים הצרפתיים בשנים 1796–1798 הביאה לביטול הגטאות באופן זמני ולהענקת שוויון אזרחי, לפני שמגמה זו נסוגה בתקופת הרסטורציה [Cecil Roth, The History of the Jews of Italy, 1946]. במלכות סרדיניה קיבלה האמנציפציה אופי מתמיד: ה־Statuto Albertino וחוקי 1848 העניקו ליהודי פיימונטה זכויות אזרחיות ומדיניות [Encyclopaedia Judaica, ערך « Italy » ; Statuto Albertino, 1848].
האמנציפציה שינתה עמוקות את חיי המשפחות היהודיות. בצאתן מן הגטו, יכלו לפנות אל המקצועות החופשיים, לאוניברסיטה, למינהל הציבורי ולצבא. שמות משפחה רבים של יהודי פיימונטה עולים לראשונה בתקופה זו בפנקסי מרשם האוכלוסין המאוחד, דבר המעניק לניתוח האונומסטי אמינות רבה יותר עבור התקופה שלאחר 1860. בהקשר זה גם יכלו חוקרים כ־Schaerf לשחזר, שתי דורות מאוחר יותר, את מפת שמות היהודים ברחבי חצי האי [Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, 1925].
האיחוד האיטלקי, שהושלם ב־1870 עם כיבוש רומא, חתם על השילוב המשפטי של היהודים במדינת הלאום החדשה. המשפחות היהודיות, שהפכו כעת לאזרחיות לכל דבר ועניין, נטלו חלק נרחב בתנועת ה־Risorgimento ובבניין איטליה הליברלית.
המאה שבה פרסם Schaerf את הקטלוג שלו הייתה גם המאה של הטרגדיה הגדולה ביותר. לאחר תקופה של שילוב מרשים, שבמהלכה תפסו היהודים האיטלקים עמדות בולטות במדע, בצבא ובפוליטיקה, באו חוקי הגזע של 1938 שהכריז עליהם המשטר הפשיסטי [Encyclopaedia Judaica, art. « Italy » ; Leggi razziali, 1938]. חוקים אלה שללו מהיהודים האיטלקים את זכויותיהם האזרחיות, ומנעו מהם גישה לבתי הספר, למקצועות ולשירות הציבורי.
הכיבוש הגרמני של איטליה, החל מספטמבר 1943, פתח את שלב הגירושים. חלק משמעותי מהיהודים האיטלקים נאסר וגורש למחנות ההשמדה [Liliana Picciotto, Il libro della memoria. Gli ebrei deportati dall'Italia, 1943–1945, Milano, 1991]. ספרה של Liliana Picciotto, המבוסס על עיון ארכיוני קפדני, מהווה את המפקד הסמכותי של הקורבנות; הוא המקום שבו יש לחפש כל עקבות שמניות של בני הלינאז' Cases בתקופה זו. בהיעדר התייעצות ישירה ומוודאת עם חומרים אלה, נמנע ההיסטוריון כאן מכל קביעה מספרית, ומכאן הסטטוס הזהיר המיוחס לפרק זה.
לאחר המלחמה, הקהילות היהודיות האיטלקיות, שהצטמצמו מאוד, בנו את עצמן מחדש סביב Roma, Milano ו-Turin. הזיכרון של המשפחות, ובהן Cases, משתלב כעת בעבודה הקולקטיבית הזו של העברה וציון שנושאים בה מוסדות הקהילה ומרכזי התיעוד [Centro di Documentazione Ebraica Contemporanea, Milano].
כל מחקר פטרונימי חייב להתמודד עם שאלת ההומונימיה. השם Cases אינו נחלתה הבלעדית של משפחה אחת או של עדה אחת: קיימים נושאי שם זה קטלאנים, אוקסיטאנים וספרדים שאינם יהודים, וכן גרסאות כתיב קרובות — Casès, Casas, Case, Cazes — שיתכן שמקצתן נקשרות לאותו גרעין ויתכן שלא [Joan Coromines, Diccionari etimològic, s.v. casa]. הצורה Cazes בפרט מתועדת בקרב יהודי לנגדוק והקומטה ונסן, דבר שיחזק, בדרך של מקבילה, את ההשערה בדבר שורש אוקסיטאנו-פרובנסלי משותף [études sur les juifs du Comtat Venaissin].
לפיכך יהיה זה פזיז לצרף כל נושאי השם למסגרת לינאז'ית אחת. הדרך הישרה היא להכיר בקיומם של כמה מוקדי מוצא אפשריים, שהמפגש האונומסטי ביניהם אינו מוכיח קירבה ביולוגית. המסורת המשפחתית עשויה לטעון לשושלת אחת ורציפה; הארכיון לעומת זאת מאפשר לעתים נדירות בלבד לחבר ללא הפסקה את הדורות שקדמו למאה התשע-עשרה, מחמת היעדר רישומים שיטתיים בטרם האמנציפציה.
פרק זה נמנה אפוא עם הספקולציה העריכתית המודעת לעצמה: הוא מציע מסגרת פרשנית — זו של כמה ענפים שכנראה נפרדים זה מזה, המאוחדים על ידי אטימולוגיה משותפת — ולא גנאלוגיה מוכחת. זוהי, לדעתנו, עמדת הגובה בלבד בהתאמה לקפדנות ההיסטורית ולכבוד המגיע לזיכרון המשפחות הנוגעות בדבר.
בסיום חקירה זו, השם Cases מתגלה כשם משפחה יהודי-איטלקי מאושש באופן אותנטי — זהו העובדה המבוססת, המובטחת על סמכותו של Samuele Schaerf ואוספו משנת 1925 [Samuele Schaerf, I cognomi degli ebrei d'Italia, Firenze, 1925]. כל השאר נתון לתחום השחזור ההסתברותי: אטימולוגיה המפנה אל "הבתים" בשפות הרומניות האיבריות והאוקסיטניות, מוצא ספרדי או פרובנסלי לכל הדעות, שורשים אפשריים בקהילות צפון איטליה, ומסלול משותף עם כלל היהדות האיטלקית דרך הגטו, האמנציפציה, ההשתלבות והרדיפה.
על ההיסטוריון לקבל על עצמו חלק זה של אי-הוודאות מבלי למלאו בהמצאה. ראוי שהשושלת Cases תוצב בתוך התנועה הגדולה של הגלויות הים-תיכוניות, ולא תיקבע בגנאלוגיה אשלייתית. הנתיבים שנפתחו כאן — עיון ברשומות הקהילתיות הפיימונטיות והטוסקניות, התייעצות עם Libro della memoria לגבי המאה העשרים, השוואה עם הגרסאות Cazes ו-Casas — מתווים תוכנית מחקר שרק עבודות ארכיון חדשות יוכלו להביאה לכלל סיום. זהו המחיר שבו הזיכרון וההיסטוריה יוכלו, יום אחד, להיפגש במלואם.
