שמו של Calderon שייך לאותה קטגוריה מיוחדת של שמות פטרונימיים איבריים שההיסטוריה היהודית נשאה אותם לאורך הים התיכון כשם שנושאים שפת אם: לא תמיד מודדים את משקלם, אך אינם מסכימים מעולם לוותר עליהם. הרשומה העיונית שלו אומרת זאת בלא עקיפין: מדובר בשם פטרונימי ממוצא ספרדי, המורה על מקצוע, שהוא עיוות פונטי של Caldero — הקלחת — ומציין אפוא את נפח הנחושת; בספרד היה שם משפחה זה מקובל הן אצל היהודים והן אצל הנוצרים [Toledano, 1999]. שייכות כפולה זו — יהודית ונוצרית — אינה פרט שולי. היא מעגנת את השם מיד בתוך הדו-משמעות הפורייה והטרגית של ספרד ימי הביניים, שבה הייתה הגבול בין הקהילות פעם חדיר ופעם מושתת על דם, ואותו שם פטרונימי אחד יכול היה, על פי גלגולי ההמרות הכפויות והגלויות, לכסות גורלות שונים בתכלית.
לחקור את Calderon משמעו אפוא להסכים לאחוז בכמה חוטים יחד. הראשון הוא חוט האטימולוגיה: שם מקצוע השרוי בתוך תרבות חומרית, שמו של האומן העובד מתכת המעצב קלחות. השני הוא חוט הגאוגרפיה: מחצי האי האיברי מתפשט השם לאחר 1492 לעבר צפון אפריקה, האימפריה העות'מאנית, איטליה ואדמות הדיאספורה המערבית. השלישי, לבסוף, הוא חוט הזיכרון: שכן הלִינֵאַז'ה Calderon, כמו כה רבים מן הלִינֵאַז'ות הספרדיות, מסופר לא פחות משהוא מתועד, וההיסטוריון חייב להכריע תמיד בין הארכיון ובין המסורת.
הספר הגדול הזה אינו מתיימר לשחזר יחוס רציף ובטוח — מצב המקורות אינו מאפשר זאת. מטרתו היא להאיר את ההקשרים הרצופים שבהם יכול היה שם כמו Calderon לחיות, להימסר ולהיחרת בתוך ההיסטוריה: ספרד של שלוש התרבויות, הגלות הגדולה של 1492, ההשרשות הספרדית בים התיכון המזרחי ובמגרב, ולאחר מכן תלאות המאה העשרים. בכל שלב מודיע הספר הנוכחי ביושר על מה שנמנה עם המבוסס, הסביר, המסור בעל-פה או המשוער.
נקודת המוצא האיתנה ביותר נותרת הניתוח האונומסטי. שמות המשפחה היהודיים של צפון אפריקה, כאשר מוצאם היספני, מתחלקים למשפחות גדולות: שמות מקומות, שמות הנגזרים מהעברית או מהערבית, כינויים — וכאן המקרה שבפנינו — שמות מקצועות. Calderon, עיוות של Caldero, הקלחת, מציין את הנחשן, האומן המייצר או מתקן כלי מתכת [Toledano, 1999] [Toledano, 2003]. הסיומת המגדילה בספרדית -ón מחזקת קריאה זו: ה-calderón הוא, בקסטיליאנית, הקלחת הגדולה, ובמטונימיה — מי שעוסק בה.
העובדה שכינוי אבות זה היה משותף בספרד ליהודים ולנוצרים כאחד היא עובדה שהמחקר האונומסטי מדגיש בהתמדה [Toledano, 1999]. אי-ההבחנה הזו משקפת את מעמדן של הקהילות היהודיות בחצי האי טרם הרדיפות: משולבות בחיים הכלכליים, דוברות קסטיליאנית או ארגונית, נושאות שמות הנגזרים מאותו מאגר לשוני כשכניהם הנוצרים. מלאכת הנחשנות, ככמה ממלאכות המתכת, הייתה אחת מאלה שבהן נוכחות יהודית מאושרת בספרד של ימי הביניים, לצד המסחר, הבורסקאות, הרפואה והמימון.
ברם, שיתוף שמות זה עתיד היה להפוך, מסוף המאה הארבע-עשרה ואילך, למלכודת לא פחות מאשר לירושה. גלי האלימות האנטי-יהודית הגדולים, ובמיוחד אלה של שנת 1391, ולאחריהם לחצה הממושך של הדרשנות והאינקוויזיציה, הפיקו המון conversos — יהודים שהתנצרו — אשר שמרו לרוב על כינוי אבותיהם המקורי. Calderon נוצרי מן המאה החמש-עשרה יכול היה אפוא להיות מזרע ותיק, או לרדת ממשפחה שהתנצרה לאחרונה. המחקרים המוקדשים לאנוסים ולנוצרים-חדשים ממוצא היספנו-פורטוגזי הראו עד כמה רציפות אונומסטית זו מטשטשת כל קריאה דתית פשוטה: השם שורד את ההמרה ועובר את הגבולות הדתיים [Yerushalmi, 1998]. משום כך על ההיסטוריון להישמר מכל מסקנה נחפזת: נשיאת שם Calderon אינה מספיקה לעולם, כשלעצמה, לביסוס ייחוס יהודי — כשם שאינה שוללת אותו.
האירוע המכונן של כל היסטוריה ספרדית הוא גזירת הגירוש שהוציאו המלכים הקתוליים בשנת 1492, שבה נצטוו יהודי קסטיליה ואראגון להמיר את דתם או לעזוב את הממלכה. צו זה פיזר עשרות אלפי משפחות יהודיות ברחבי הים התיכון וייסד את מה שההיסטוריוגרפיה מכנה הגולה הספרדית [Méchoulan, 1992]. הגולים נשאו עמם את שפתם, הלאדינו, את מסורותיהם הליטורגיות, את מלאכותיהם — ואת שמותיהם. בדרך זו מצא שם משפחה איברי כגון Calderon את עצמו, בדורות הבאים, מתועד הרחק מן חצי האי.
דרכי הגלות היו מגוונות. חלק ניכר מן המגורשים פנה לאימפריה העות'מאנית, שסולטניה קיבלו בברכה את האומנים, הסוחרים והחכמים הללו; Salonique, Constantinople, Smyrne וערי הבלקן הפכו למרכזים ספרדיים גדולים. חלק אחר חצה את המצר לכיוון המגרב — Maroc, Algérie, Tunisie — שם נפגשו הבאים החדשים, הmegorashim (המגורשים), עם קהילות יהודיות ילידיות, הtoshavim [Chouraqui, 1985] [Hirschberg, 1981]. אחרים נפוצו לאיטליה, לפורטוגל — משם גירשה אותם בקרוב גירוש שני — ומאוחר יותר לארצות הגולה המערבית, Amsterdam, Hambourg, Bordeaux ו-Livourne, שבהן נתיישבו קהילות של אנוסים שחזרו ליהדות [Yerushalmi, 1998].
עבור Calderon, כמו עבור רוב השושלות הספרדיות, אין מסמך יחיד המעיד על מסלול משפחתי רציף מאז 1492. מה שהארכיון מאפשר לקבוע הוא המסגרת: שם איברי, הנוכח בחצי האי לפני הגירוש, ואשר מוצאים אותו לאחר מכן מפוזר בין שני הקטבים הגדולים של הגולה, המזרח העות'מאני והמגרב. פיזור השם הוא אפוא, ברמה הקולקטיבית, עובדה מבוססת; רציפותו, ברמתה של משפחה מסוימת, נתונה לשחזור זהיר.
באזור העות'מאני, ובמיוחד בסלוניקי, ידע שמו של Calderon אחת מנוכחויותיו הבולטות ביותר. לאחר 1492 הפכה סלוניקי למטרופולין ספרדית — עד כדי כך שכונתה "ירושלים של הבלקן" — ואירחה פסיפס של קהילות שמקורן בערים שונות בחצי האי האיברי, שבהן פרחו השפה, העיתונות והאֶרוּדיציה היהודית-ספרדית עד למאה ה-XX [Méchoulan, 1992]. בסביבה עשירה זו עברו שמות המשפחה ההיספאניים מדור לדור, ו-Calderon הוא בין אלה שניתן לפגוש בחיי הקהילה, המסחר והאינטלקטואליה של העיר.
המסורת הספרדית-מזרחית שומרת בזיכרונה את ה-Calderon שעסקו במלאכות הספר, במסחר, ובעת החדשה — בתנועות התחייה הלאומית והתרבותית היהודית. ניתן לחשוב בפרט על דמויות הציונות הבלקנית ועל העיתונות היהודית-ספרדית, שבהן מופיע השם בפנות המאות ה-XIX וה-XX. מאחר שאין ביכולתנו, במסגרת חיבור זה, לאמת כל ביוגרפיה על פי מקורות ארכיוניים ראשוניים, מוצגים כאן פרטים אלה בגדר הסביר והמסוּרת: הם עולים בקנה אחד עם הידוע לנו על תפקיד האליטות הספרדיות של סלוניקי ובולגריה במודרניות היהודית, מבלי שניתן להסיק מהם בוודאות גנאלוגיה אחת ויחידה.
פרק זה ממחיש קושי המיוחד להיסטוריון של משפחות ספרדיות: עושרה של הזיכרון הבעל-פה והקהילתי עולה לרוב על התיעוד ששרד, ביתר שאת לאור העובדה שארכיוני סלוניקי נפגעו קשות מתהפוכות המאה ה-XX. שמו של Calderon במזרח הוא אפוא גם מאומת היטב כשם ספרדי חי וגם קשה למעקב מלינאז' ללינאז' — ומכאן מעמדו הזהיר שנבחר לסעיף זה.
הצלע השנייה של הדיאספורה הספרדית מובילה אל המגרב, ובמסגרת זו מציבים אותה במפורש ספרי העיון על שמות המשפחה היהודיים בצפון אפריקה את Calderon [Toledano, 1999] [Toledano, 2003]. גולי ספרד שנסו אל מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה יצרו שם, לצד הקהילות הילידיות, שכבה ספרדית ששמרה זמן רב על שפתה, מנהגיה ושמות המשפחה האיבריים שלה. תולדות יהודי צפון אפריקה מעידות על שכבות הישוב המונחות זו על גבי זו, שבהן השמות ההיספניים מסמנים את ייחוסם של המגורשים [Chouraqui, 1985] [Hirschberg, 1981].
בהקשר זה, שם משפחה של מקצוע כגון Calderon נושר אל תוך המרקם החברתי של הקהילות העירוניות, שבהן היו היהודים מיוצגים בשיעור גבוה במלאכה — ובמיוחד במקצועות המתכת והצורפות — ובמסחר. שמירתו של השם בצורתו הספרדית, במקום תרגומו או ערביזציה שלו, היא כשלעצמה אות לנאמנות למורשת האיברית, המאפיינת משפחות שתבעו לעצמן מוצא ספרדי [Toledano, 1999].
האפופיאה של יהודי צפון אפריקה, מגעגועי הגולים ועד התמורות הגדולות בעת החדשה, מספקת את הרקע הקולקטיבי שבתוכו נפרשת ענף שם זה [Goldenberg, 2014]. גם כאן, נוכחותו של שם המשפחה בתוך המאגר האונומסטי הצפון-אפריקאי מבוססת על ידי הקטלוגים הסמכותיים, ואילו שחזורה של שושלת Calderon ממוקדת ומסוימת נותר תלוי במסמכי מרשם האוכלוסין האזרחי, בפנקסי הקהילות ובמקורות הנוטריוניים — ומכאן הסטטוס של "אפשרי" המיוחס לפרק זה.
המאה ה-XX עימתה את הקהילות הספרדיות, במזרח כבמגרב, עם מצוקות בעצימות שלא נודעה כמותה. בים התיכון המזרחי, קהילת Salonique — אחד ממוקדי הגדולים של שם Calderon — הושמדה בשואה, כשכמעט כל חבריה גורשו ונרצחו. חורבן זה סחף עמו לא רק נפשות, אלא גם חלק ניכר מן הארכיונים ומן הזיכרון הכתוב של המשפחות הספרדיות בבלקן, דבר המסביר בחלקו את הפערים התיעודיים שהוזכרו לעיל.
בצפון אפריקה, הסבלו היהודים תחת שלטון Vichy ממדיניות אפליה והדרה, שבאה לידי ביטוי בפרט ביישום חוקי הגזע היהודיים, ובאלג'יריה — בביטול צו Crémieux שנשל את יהודי אלג'יריה מאזרחותם הצרפתית [Abitbol, 1983]. אמצעות אלו, שנחקרו בפרוטרוט בהיסטוריוגרפיה, פגעו בכלל הקהילות ללא הבחנה בין מוצא ספרדי לילידי, ועל כן גם במשפחות הנושאות שמות איבריים כגון Calderon.
שנות שאחרי המלחמה היו, עבור קהילות אלו, עידן העזיבות הגדולות: הגירה לישראל, לצרפת, לאמריקה הצפונית ולאמריקה הלטינית, ככל שהעצמאויות הצפון-אפריקאיות ומחדשי המפה הפוליטית של הים התיכון המזרחי הפכו את עתיד היהודים במקומם לבלתי-ודאי [Goldenberg, 2014] [Chouraqui, 1985]. שם Calderon השתתף אף הוא בגירוש שני, כחמישה מאות שנה לאחר הראשון, ומצוי כיום בנוכחות על פני מספר יבשות. מסגרת היסטורית זו — השואה, Vichy, גלי ההגירה ההמוניים — מבוססת איתן על ידי המחקר, אף כאשר פרטי המסלולים המשפחתיים הפרטניים חומקים מן הארכיון.
נותר לנו לתהות מה עולה בגורלו של שם כמו Calderon כאשר המסורת המשפחתית והארכיון המלומד נפגשים זה בזה. הזיכרון המועבר, במשפחות ספרדיות רבות, מבטיח ייחוס איברי מכובד או קדום, הכרוך לעיתים בשם עיר ספרדית, ולעיתים מקושט בסיפורי בריחה ואמונה. הארכיון, מצדו, אינו מאשר כמעט אף פעם את פרטי הסיפורים הללו; הוא מאמת את המסגרת — המוצא הספרדי של השם, התפשטותו דרך הגלות — אך שותק בכל הנוגע לתכשיטי האגדה המשפחתית.
בדיוק בצומת זה מצויה האמת הישרה של השם Calderon. מצד אחד, מבסס הידע האונומסטי את משמעותו בתוקף — הנפח או יוצר הדוודים — ואת שיתופו בין יהודים ונוצרים בספרד [Toledano, 1999]. מצד אחר, ההיסטוריה הספרדית-יהודית הופכת אותו לעד לזהות היהודית-ספרדית ששמרה על עצמה לאורך הדורות, מן הספניולית שדוברה בסלוניקי ועד למנהגים שנשתמרו במגרב [Méchoulan, 1992]. כאשר שני הרישומים עונים זה לזה, הם מאשרים זה את זה בעיקר ומדייקים זה את זה בפרט: כן, השם הוא איברי וספרדי; לא, כמעט אי אפשר לשחזר את שרשרתו המלאה מאז שנת 1492.
מתח זה אינו כישלון המחקר, כי אם תנאו הראשוני. הביבליוגרפיות של יהודי צפון אפריקה והמסות על האנוסים מזכירים לנו שהיסטוריית המשפחות הספרדיות נבנית על ידי הצלבת עדויות — שטרות, פנקסי קהילות, רשימות מיסים, חתימות רבנים — ושהשם, כשהוא לבדו, הוא נקודת מוצא ולא מסקנה [Attal, 1993] [Yerushalmi, 1998]. עבור Calderon, הצטלבות הזיכרון והארכיון מצייר אפוא דיוקן מסתבר: זה של לִינְיָה בת מוצא היספני, שנפוצה בגלות הגדולה, השתרשה בשני קטביה של הדיאספורה הספרדית, ונאמנה לשם מקצוע שהפך, בכוח ההיסטוריה, לשם זהות.
בסיום מסע זה, שמה של Calderon מצטייר כתמצית ההיסטוריה הספרדית. אטימולוגיתו ברורה ומתועדת היטב: שם מקצוע איברי, Caldero שהפך ל-Calderon, המציין את הסורגן, ואשר נשאלו ביהודים ובנוצרים כאחד בספרד [Toledano, 1999]. מסלולו הקולקטיבי ברור אף הוא בקווים כלליים: עם גירוש 1492, פשט השם אל האימפריה העות'מאנית — ובראש ובראשונה Salonique — ואל מגרב, שם מאשרים אותו בתקיפות ספרי האונומסטיקה [Méchoulan, 1992] [Chouraqui, 1985] [Toledano, 2003].
אולם מה שהארכיון אינו מגלה הוא שושלת רציפה של משפחת Calderon אחת, מימי הביניים האיבריים ועד ימינו. חורבנות המאה העשרים, נדירות המקורות הקדומים, וטבעה של ההעברה הספרדית — שבה הזיכרון בעל-פה ממלא לעיתים קרובות את מקום הכתוב — מטילים על ההיסטוריון זהירות מתמדת [Abitbol, 1983]. ספר זה בחר אפוא להבחין בקפדנות בין המוכח לבין הסביר והמסורתי, במקום לגשר על הפערים בדמיון.
נותר העיקר: שמה של Calderon מעיד, בנוכחותו הבדידה בשני קצות הים התיכון הספרדי, על חוסנה של זהות שנולדה בספרד ונשמרה בגלות. בכך הופך שם ענוו של סורגן לשם גדול בהיסטוריה — לא מפני שהוא מספר על שושלת מפוארת, אלא מפני שהוא נושא, בהברות האיבריות שלו, את זכרו של עם שידע לעשות משמו צידה לדרך.
