שושלת החסידות של Lelov — ביידיש Lelover chasidim, על שם העיירה הפולנית הקטנה Lelów, שבפולין הקטנה — מהווה אחד מן הענפים המיוחדים והעקשניים ביותר של החסידות שנולדה בעקבות הבעל שם טוב. נישאת על ידי משפחת Biderman, היא משתרעת על פני יותר משני מאות שנה, מן האדמות הפולניות שבמפנה המאה השמונה-עשרה והתשע-עשרה ועד לשכונות Jérusalem ובני ברק, דרך New York. <cite index="3-1">Lelov היא חצר דינסטית חסידית פולנית-ישראלית, המייחסת את מוצאה לעיר Lelów שבפולין, שם נוסדה החצר בשנת 1815 על ידי הרב Dovid Biderman (1746–1814)</cite>.
כל היסטוריה של שושלת חסידית עומדת בצומת שני משטרי אמת: מצד אחד הארכיון — רשומות, תאריכים, יחוסים, קטלוגים — ומצד שני הזיכרון — הסיפורים המחנכים, האגדות של החצר (maasiyot), שרשרות ההעברה הרוחנית. שושלת Biderman ממחישה מתח זה באופן מופתי: מייסדה ידוע לא פחות על נסיו ואמרותיו מאשר על עובדות מאומתות. הספר שלפנינו שואף להבחין בכנות, פרק אחר פרק, בין מה שנמנה עם הנתון התיעודי המוצק, בין מה שניתן להסיק מן הסתבר, ובין מה שהועבר במסורת. כפי שהזכיר David N. Myers בהתייחסו לכתיבת ההיסטוריה היהודית המודרנית, הזיקה אל העבר הייתה תמיד עבור האינטלקטואלים היהודים עניין של המצאה מחדש לא פחות מאשר של שחזור [Myers, 1995]. שושלת Lelov, שהיא בעת ובעונה אחת מושא היסטורי ומושא דבקות, נוחה במיוחד לקריאה כפולה זו.
בלב הלינאז' ניצבת דמותו של רבי דוד בידרמן, המכונה בדרך כלל רב דוד מלעלוב. <cite index="6-1,6-2">הגאון רבי דוד בידרמן (1746–1814) מלעלוב היה מייסד השושלת החסידית של לעלוב; הוא מכונה בדרך כלל "רב דוד מלעלוב"</cite>. עיצוב רוחני זה משרשר אותו בקו המרכזי של החסידות הפולנית והגליצאית. <cite index="2-1">רבי דוד מלעלוב היה תלמידו של החוזה מלובלין, שהיה עצמו תלמיד של רבי אלימלך מליזשנסק, שהיה תלמיד של המגיד ממעזריטש, יורשו ותלמידו הראשי של הבעל שם טוב, מייסד החסידות</cite>.
הרישום המייסד של המשפחה מקשר אף הוא את רב דוד לבית Pshyskha (Przysucha) ולרבו אלימלך מליזשנסק, כפי שמאשרים המקורות הגנאלוגיים והאנציקלופדיים. על פילוסים אלה נוסף, על פי המסורת המתועדת ברביעות השטעטל, קשר של הגות לצדיק משה לייב מסאסוב: <cite index="4-1">תלמיד הצדיק משה לייב מסאסוב, מושפע מתורתו של אלימלך מליזשנסק, נעשה חסיד</cite>. ריבוי הרבנים אינו חריג בחסידות הדור השלישי, שבו נדדו תלמידים בין חצרות וקשרו רשתות של אמונה רוחנית שהיו לעיתים קרובות מרובות.
בשנת 1815, דהיינו השנה שלאחר פטירתו של רב דוד, קיבלה חצר לעלוב צורה מוסדית בעיר שנושאת את שמה [Wikipedia, Lelov] — פרט המדגיש עד כמה התגבשותה של שושלת נובעת לא פחות ממעשי היורשים מאשר מכריזמת המייסד. רב דוד עצמו נותר בזיכרון הקולקטיבי כגלגולה של אהבת ישראל, האהבה הבלתי מסוייגת לישראל — מעלה שנעשתה לסימן ההיכר הרוחני של לעלוב.
על שכבה היסטורית זו מוטלת שכבה אגדית ערה. <cite index="2-1">קיימת אגדה חסידית לפיה נפוליאון בונפרטה שאל את רבי דוד</cite>. סיפורים כאלה, שבהם מנהל הצדיק דיאלוג עם שלטונות הזמן, שייכים לרפרטואר המחנך של החסידות: הם מבטאים פחות עובדה ויותר תביעת קומה רוחנית. ההיסטוריון רושם אותם כזיכרון, לא כאירוע מוכח.
הדמות של Reb Dovid אינה חד-משמעית במקורות המלומדים. אם מסורת החצר מכבדת אותו כקדוש של אהבת ישראל, הרי שחלק מן הסקירות ההיסטוריוגרפיות נוקטות מבט מורכב יותר. מילון Virtual Shtetl מציג את המייסד באור שאינו מצטמצם להאגיוגרפיה: <cite index="4-1">שושלת חסידית שנוסדה על ידי Dovid Biedermann (1746-1814), מקובל ומקדם התנועה השבתאית</cite>.
כינוי זה ראוי להיות מטופל בזהירות רבה ביותר. האשמת שבתאות — או החשד לה בלבד — כלומר דבקות שיורית בכפירה המשיחית של Sabbataï Tsevi — הייתה, במאות ה-18 וה-19, נשק פולמוסי חוזר ונשנה במאבקים הפנימיים של העולם היהודי במזרח אירופה. עבודותיו של Gershom Scholem הראו עד כמה זיכרון השבתאות והפרנקיזם רדף את התודעה היהודית הרבה לאחר קריסת תנועות אלה, ועד כמה ראוי להבחין בין החקירה ההיסטורית לבין השמועה המלשינה [Biale, Gershom Scholem, 1979]. שיוך Reb Dovid לזרם שבתאי נמצא אפוא, במצב המקורות הנגישים, בתחום הדיון ולא בתחום המוסכם: הוא מעיד שדמותו של המייסד הייתה, מראשיתה, נושא למחלוקת לא פחות מאשר לערצה.
מה שניתן לראות כמוסכם, לעומת זאת, הוא הממד הקבלי של דמותו הרוחנית. החסידות הפולנית של שושלת Lublin ו-Lizhensk הייתה ספוגה עמוקות במיסטיקה הלוריאנית, ושיוכו של Reb Dovid למסורת זו עולה בקנה אחד עם שרשרת רבותיו. המתח בין הזיכרון הדתי-אדוק ובין החשד הארכיוני הוא שהופך פרק זה דווקא לצומת של מפגש: המסורה והמחקר מגיבים כאן זה לזה מבלי להגיע לפיוס מלא.
המאסטר השני של השושלת הוא בנו של המייסד, רבי משה בידרמן. <cite index="5-1">הגאון רבי משה בידרמן (1776–1851) מלעלוב היה הרבי השני של השושלת החסידית של לעלוב</cite>. לידתו מתרחשת בסימן של עוני: <cite index="5-2,5-3">רבי משה בידרמן נולד בעוני קיצוני בלאחוב, בווויבודשיפ של הצלב הקדוש, בפולין, בשנת 1776; אביו, רבי דוד בידרמן, היה מייסד השושלת החסידית של לעלוב</cite>.
משה בידרמן חיזק את השושלת בברית יוקרתית עם האצולה הרוחנית של פשיסחה. <cite index="7-1">רבי משה בידרמן מלעלוב היה חתנו של רבי יעקב יצחק, המכונה היהודי הקדוש מפשיסחה</cite>. ברית זו חותמת את עיגונה של לעלוב בבית פשיסחה, אחד הזרמים התובעניים ביותר של החסידות הפולנית, הדבק בכנות פנימית ובעבודה על המידות.
האירוע המכריע במסלולו של משה בידרמן, וזה הפותח את הענף המכונה לעלוב-ירושלים, הוא עלייתו לארץ ישראל בסוף ימיו. <cite index="7-1">שושלת לעלוב הגרה מפולין לירושלים כאשר בנו של רבי דוד, רבי משה בידרמן (1776–1851), התיישב שם בשנת חייו האחרונה</cite>. המסורת מדגישה את קוצר שהייתו האחרונה: <cite index="8-1,8-2">רבי משה בידרמן מלעלוב נחשב לאחד מגדולי הרביים בפולין; הוא נסע לירושלים וחי שם שבעים ושניים ימים</cite>. התיישבות קצרה זו של שנת 1851, החתומה במותו בעיר הקודש, העניקה לשושלת את מרכז הכובד המזרחי שלה וייסדה את הנוכחות הארוכה של לעלובר בארץ ישראל.
כוחה של שושלת חסידית טמון בהמשכיות שרשרת האדמו"רים (ראשי תיבות עבריים של «אדוננו מורנו ורבנו»). עבור Lelov, רצף זה מתועד מדור לדור החל ממייסד השושלת. <cite index="9-1">רצף הירושה הוא כדלקמן: הרב הגדול Dovid מ-Lelov (1746-1814), לאחריו הרב הגדול Moshe Biderman מ-Lelov (1776-1851), לאחריו הרב הגדול Eleazar Mendel Biderman מ-Lelov (1827-1882), לאחריו הרב הגדול Dovid Tzvi Shlomo Biderman מ-Lelov (1844-1918), לאחריו הרב הגדול Shimon Noson Nuta Biderman מ-Lelov (1870-1929)</cite>.
יוחסין זה הרצוף, המעוגן במקורות אנציקלופדיים, מעיד על התבססות השושלת בעקבות העתקתה לירושלים. האדמו"ר השלישי, Eleazar Mendel Biderman (1827-1882), הבטיח את המעבר בין פולין לארץ ישראל וביסס את חצר Lelov באופן מוצק בנוף הישוב הישן — אותה קהילה יהודית שהתקיימה בפלשתינה עוד בטרם גלי העלייה הציונית הגדולים. הדורות הבאים — Dovid Tzvi Shlomo, ולאחריו Shimon Noson Nuta — המשיכו את שרשרת המסירה על פני תפר המאות התשע-עשרה והעשרים, תקופה של תמורות עמוקות ביהדות מזרח אירופה ובארץ ישראל.
העברת תפקיד האדמו"ר בדרך ירושה — מאב לבן או לחתן — היא אופן ההתרבות האופייני לחסידות המוסדית. Lelov אינה יוצאת דופן בכך, וסדירות שרשרתה מסבירה את שרידותה, בעת שחצרות אחרות, שנשארו ללא יורש כריזמטי, דעכו ונכחדו. היוחסין המשוחזר כאן נשען על מקורות עיון מוכרים ומשתייך לפיכך לרישום המבוסס — אף שכל תאריך בפני עצמו ייהנה, במסגרת מחקר מדוקדק, מבדיקה מול פנקסי הקהילות ומצבות הקברים.
כמו רוב השושלות החסידיות הגדולות, Lelov לא שמרה על אחדות חצר יחידה: היא התפצלה לכמה ענפים מתחרים, כל אחד עם הרבי שלו. <cite index="8-1">קיימים כיום מספר רביים של Lelov, בבני ברק, בירושלים ובניו יורק</cite>. ריבוי זה משקף את הגורל המשותף של החסידות לאחר התהפוכות של המאה העשרים: הפיזור הגיאוגרפי, הבנייה מחדש שלאחר המלחמה, וחלוקות הירושה ריבו את מוקדיה של מסורת אחת.
הגיאוגרפיה של Lelov בת זמננו מצייר כך גולה בתוך גולה: שורשים בארץ ישראל מאז עלייתו של Moshe Biderman בשנת 1851, המשכה בבני ברק — בירת היהדות החרדית הישראלית — ובירושלים, ומשם היא מקרינה גם לעבר צפון אמריקה, בעקבות התנועה הכללית של שיקום החצרות החסידיות מעבר לאוקיינוס. כל ענף מצהיר על אותו המקור הפולני תוך שהוא מטפח את הבטאיו שלו.
יש לציין כאן תכונה אופיינית של הזיכרון השושלתי: העיר הפולנית Lelów, שרוקנה מאוכלוסייתה היהודית בשואה, נותרה מקום עלייה לרגל. קברו המיוחס של Reb Dovid מושך אליו אמונים, המגלמים את ההתמדה של הקשר לעריסה המקורית מעבר לשבר ההשמדה. תופעה זו, האופיינית לשושלות חסידיות רבות, ממחישה את האופן שבו זיכרון המקומות שורד את היעלמות הקהילות. עיצובי מחדש של הזהות היהודית בת זמננו, ובפרט המתחים בין הרגישויות השונות בתוך החברה הישראלית, נותחו בחדות על ידי David Encaoua, המדגיש עד כמה המורשות הדתיות ממשיכות לעצב את הקרעים הפנימיים של העולם היהודי כיום [Encaoua, 2023] [Encaoua, 2024].
מעבר לעובדות ולתאריכים, שושלת Lelov חיה מאוצר נרטיבי. האגדה על הדיאלוג עם Napoléon, שכבר הוזכרה, אינה אלא שבר מתוך מארג רחב של סיפורים מוסריים שבהם מגלם Reb Dovid את האהבה המוחלטת לזולת. המסורת מוסרת שסירב להתפלל כל עוד יהודי סבל מרעב, ושהקדיש את הונו לפדיון שבויים ולסיוע לעניים. סיפורים אלה, שנמסרו בעל פה ולאחר מכן נקבעו בקובצי ההגיוגרפיה, אינם ניתנים לאימות על פי ארכיון; ואף על פי כן הם חיוניים להבנת מה ש-Lelov מסמל עבור חסידיו.
ההיסטוריון חייב כאן לקבל אפיסטמולוגיה מיוחדת. הזיכרון החסידי מעולם לא טען לדיוק עובדתי במובן של ההיסטוריוגרפיה המודרנית; מטרתו עידוד המעשים הטובים, העברת מודל של קדושה. כפי שהראה David Biale בחקרו את האופן שבו Gershom Scholem קרא את המיסטיקה היהודית, עבודת ההיסטוריון היא בדיוק פענוח המשמעות הגנוזה במסורות שמעולם לא נוצרו כדברי ימים [Biale, 1979]. ה"נגד-היסטוריה" שהציב Scholem מול דמותו החלקה של היהדות הרציונליסטית מוצאת באגדות Lelov אחד מחומריה.
הסיפור על שבעים ושניים הימים של Moshe Biderman בירושלים שייך לאותו סף גבולי שבין היסטוריה לזיכרון: המספר עצמו, הטעון הדהודים סמליים במסורת היהודית, הופך עובדה — קוצר השהות — לאות. בתוך השזירה הזו של המאומת והמועבר שואבת שושלת Biderman את עומקה. מאמץ ההמצאה מחדש של העבר היהודי, שניתח David N. Myers בדונו באינטלקטואלים המודרניים, תקף גם הוא, mutatis mutandis, עבור החצרות החסידיות, הכותבות מחדש ללא הרף את מקורן כדי להחיותו בהווה [Myers, 1995].
הלינאה Biderman מ-Lelov מציעה את תמצית מסלול חסידי מופתי: מייסד כריזמטי ושנוי במחלוקת, רב Dovid (1746-1814), הלוש בקבלה ועטוף אגדה; בן, Moshe Biderman (1776-1851), שהשתיל את השושלת בארץ ישראל בסיומו של שהות קצרה אך מכוננת; שרשרת של אדמו"רים המבטיחה, מדור לדור, את המשכיות החצר; ולבסוף התפצלות עכשווית בין ירושלים, בני ברק וניו יורק. בכל שלב, ה-Histoire המבוססת שוכנת בצד ה-Mémoire המועברת, ועל המלגאות מוטל לאחוז בשתיהן יחד מבלי לערבבן.
הספר הגדול הזה ביקש לכבד את דרישת היושרה האפיסטמית הזו: להכיר במה שמתועד — התאריכים, הגנאלוגיה, העקירה של 1851 —, לציין את מה שנותר סביר או שנוי במחלוקת — הצביעה הסבטאית של המייסד —, ולהשיב כמות שהיא את חלק האגדה שבלעדיה אין מבינים את השושלת במלואה. משפחת Biderman, מה-Lelów הקטנה של פולין הקטנה עד לשכונות העיר הקדושה, מעידה כך על חיוניותה של מסורת שידעה לחצות את הגלות, המודרניות והשואה תוך שמירת אמונים ללבה הרוחני: אהבת ישראל.
