שמו של Bibas משתייך לאותה קטגוריה של שמות משפחה ספרדיים שהדהודם חורג בהרבה מגדרה של משפחה בלבד: הוא מציין שושלת של ממש — של רבנים, דיינים ורופאים — שסיפורה ארוג בסיפורן של ההגירות היהודיות הגדולות מחצי האי האיברי אל צפון אפריקה, אל מזרח הים התיכון, ואל ארץ ישראל בסופו של דבר. Bibas הינה משפחה של רבנים ורופאים שמוצאה בספרד; לאחר 1492 נסה ביתה של משפחת Bibas למרוקו, שם הפכו בניה לראשי הרוחניים של קהילות חשובות.
אטימולוגיית השם נתונה עדיין במחלוקת, כדרכם של כה רבים מן השמות המשפחתיים הים-תיכוניים ששורשיהם נטועים בתחומים לשוניים אחדים. Bibas, או Peppas, הוא שם משפחה שלפי קריאה אחת קשור למילה היוונית παππάς או παπάς — כינוי חיבה לכומר, שהיה נפוץ ביוון ובמקומות שונים ברחבי הים התיכון, כגון לוב וישראל. ברם, עבור הענף היהודי שבו אנו עוסקים, הכיוון הוא ספרדי-עברי בבירור: לקראת המאה השתים-עשרה החלו שמות המשפחה להתפשט בחצי האי האיברי; בספרד, שבה הייתה ההשפעה היהודית-ערבית ניכרת, רבים מן השמות המשפחתיים היהודיים היו נגזרים עבריים, ואחרים הלכו ונקשרו ישירות למקומות ישוב שנרכשו לאורך נדודים כפויים.
הספר שלפנינו נועד לשרטט את מסלולה של לינייה זו — מן השורשים הספרדיים, דרך עיגונה המרוקאי, בפאס ובטטואן בפרט, ועד לקרינתה הים-תיכונית המגולמת בדמותו של Yehuda Bibas, מבשרו של הציונות המודרנית. הנרטיב מתנדנד בין הארכיון המבוסס לבין הזיכרון המשפחתי המועבר מדור לדור, ומתוך המתח הזה עצמו נובעת עשרותה של סאגת Bibas.
כל היסטוריה ספרדית מתחילה בספרד, ספרד של ימי הביניים, ארץ הדו-קיום והידע, בטרם הפכה לארץ הגירוש. בית Bibas נמנה עם עולמן הפורה של הקהילות היהודיות האיבריות, שבהן הרפואה, הפסיקה הרבנית (ההלכה) ופרשנות המקרא היוו את עמודי התווך של אליטה משכילה. משפחה של רבנים ורופאים שמוצאה מספרד, נושאת בית Bibas בייעודה הכפול — לרפא גופות ולהנחות נשמות — את חותמה האופייני של האריסטוקרטיה האינטלקטואלית הספרדית.
הזיכרון המשפחתי, כפי שנאסף והועבר מדור לדור, מייחס את הלינאז' לאב קדמון מפואר ועטוף אגדה. לפי המסורת שמסרו כרוניקאי הקהילה, בית Bibas יוצא מחלציו של רב בעל מופת שבא מ-Toledo ל-Tlemcen בסוף המאה ה-14, בעקבות גזרות 1391 שחרבו את האלג'אמות שבספרד. סיפור מכונן זה — שבו מגיע הצדיק רכוב על אריה שנחש משמש לו כרסן — שייך לגמרי לתחום הזיכרון הנפלא, הפולקלור ההגיוגרפי המקיף משפחות גדולות של צדיקים צפון-אפריקאים. ראוי לקבלו כמסורת מועברת, מבלי להפכו לעובדת ארכיון.
מבחינה אונומסטית גרידא, הזהירות מתחייבת. לשם Bibas ישנן הומונימיות ממשיות לאורך הים התיכון, ואין לבלבל את הענף הרבני הספרדי — שהשתרשותו בספרד ולאחר מכן במרוקו מעוגנת היטב — עם נושאי שם אחרים שמוצאם ממרחבים תרבותיים שונים. העובדה שכבר במאה ה-12 התקבעו שמות המשפחה באיבריה מייתרת השערה שהשם התגבש מוקדם בתוך קהילות ממלכת קסטיליה ואראגון, ומשם התפשטה המשפחה לאחר שנת 1492.
גירוש 1492, שגזרו עליו המלכים הקתולים, הוא נקודת המפנה הגדולה. הוא פיזר עשרות אלפי יהודים איברים למגרב, לאימפריה העות'מאנית, לאיטליה ולהולנד. עבור בית Bibas, הדרך הייתה דרך הדרום: מרוקו, ובפרט מרכזי הכובד הגדולים של Fès ו-Tétouan, שבהם נבנו מחדש קהילות המגורשים, גולי קסטיליה, הגאים במסורות הליטורגיות והמשפטיות שלהם.
בשחר שנת 1492, הפכה פאס לאחד ממרכזי החיים היהודיים הספרדיים המרכזיים במגרב. העיר קלטה קהילה קסטיליאנית מאורגנת, שהטילה בהדרגה את מנהגיה — מנהג המגורשים — על התושבים, יהודי המקום בני הנוסח הקדום יותר. בסביבה זו מצויה האזכור המתועד הראשון של המשפחה. אברהם ביבאס היה אחד מראשי הקהילה הקסטיליאנית בפאס בשנת 1526.
עדות זו יקרת ערך, שכן היא מעגנת את הלינאז' במסגרת כרונולוגית ומוסדית מבוססת: בקושי דור אחד לאחר הגירוש, כבר נמנו ביבאס עם בני העילית ומנהיגי הקהל באחד ממרכזי היהדות הספרדית החשובים בעולם. תפקידו של ראש הקהל הקסטיליאני מניח בו-זמנית סמכות מוסרית, בקיאות בדיני ישראל ומשקל כלכלי — תכונות שהוסיפו להתקיים בדורות הבאים.
נוכחות ביבאס בפאס משתלבת בתנועה הרחבה יותר של שיקום המוסדות היהודיים במרוקו הסעדית. המגורשים פיתחו שם ישיבות תלמודיות, בתי דין רבניים ועשייה הלכתית ענפה, כפי שמעידות התקנות המפורסמות של פאס — תקנות הקהל שהסדירו את החיים החברתיים והדתיים. עצם היות ביבאס בין ראשי הקהילה הקסטיליאנית מציב אותם בלב תוסס נורמטיבי זה.
מפאס הסתעף הבית צפונה, ובפרט לטיטואן — עיר שנוסדה מחדש על-ידי הגולים האנדלוסיים, וניתן היה לה להפוך, יותר מפאס אפילו, לעריסתה של הסניף המפואר ביותר של ביבאס. המעבר מפאס לטיטואן ממחיש את ניידות האליטות הספרדיות, שנענו לצורכי הקהילות המתהוות ולפניות המאמינים המחפשים מנהיגים רוחניים ראויים.
טטואן, "ירושלים הקטנה" של צפון מרוקו, תופסת מקום מרכזי בתולדות משפחת Bibas. המסורת שאספו היסטוריונים של הקהילה מציבה את הגעתו של רב Bibas לטטואן במחצית הראשונה של המאה ה-16, לאחר שיהודי העיר קראו לו לארגן את קהילתם הצעירה. בשנת 1536 פנו יהודי טטואן אל רב ממוצא ספרדי שישב בפאס, כדי שישלוט ויארגן את קהילתם החדשה — וכך נבחר Ḥaïm Bibas לתפקיד זה.
אולם האסמכתאות ההיסטוריות מוצקות ביותר לקראת סוף המאה ה-16. Ḥayyim Bibas נעשה דַּיָּן — שופט בבית הדין הרבני — של טטואן בשנת 1575; הוא בנה שם את בית הכנסת הגדול, שנהרס לאחר מכן. תפקיד דַּיָּן הוא מן הנכבדים שבהיררכיה הרבנית: הוא מקנה לנושאו סמכות לפסוק בסכסוכים על פי הדין היהודי, לפקח על נישואין וגירושין, ולהבטיח את שמירת ההלכה. עצם העובדה ש-Ḥayyim Bibas נשא משרה זו בטטואן הופכת אותו לאחת מדמויות הסמכות הדתית המרכזיות במרוקו בת זמנו.
בניית בית הכנסת הגדול נושאת משמעות סמלית עמוקה. הקמת מקדש שכזה אינה רק מתן מקום תפילה לקהילה — היא חקיקת קביעות היהדות הספרדית בארץ הקליטה לתוך האבן, הצהרת נוכחות ויצירת זיכרון. ההריסה המאוחרת של הבניין, המעוגנת במקורות, אינה מוחקת מעשה ייסוד זה; להפך, היא מזכירה את שבירותם של היישובים היהודיים בתולדות של בנייה וחורבן חוזרים ונשנים.
שושלת ה-Bibas מטטואן הצטיינה לאורך דורות בנאמנותה לייעוד הכפול — הרבני והרפואי. רציפות זו, על פני דורות רבים, מסבירה את היוקרה הצמודה לשם ואת ההערכה שזכה לה בכל צפון מרוקו. מגזע טטואני זה יצא, על סף המאות ה-18 וה-19, החבר המפורסם ביותר של המשפחה.
ההיסטוריה של משפחת Bibas ממחישה באופן מופתי את ניידותן של המשפחות הספרדיות ברחבי הים התיכון המערבי. ממרוקו, יצאה ענף אחד לGibraltar, אותו פסגת סלע בריטית שהפכה במאה ה-18 למקלט משגשג ליהודי צפון אפריקה, ובפרט לאנשי Tétouan, שנמשכו אליה בשל חירויות המסחר והגנת הכתר הבריטי.
המקורות תואמים בדבר העלייה של חלק מבני Bibas מ-Tétouan ל-Gibraltar בעקבות מהומות. אביו של Yehuda Bibas היה יוצא מִשְׁלְשֶׁלֶת של רבנים מ-Tétouan שנדדה ל-Gibraltar לאחר פוגרום. נדידה זו משתלבת בתבנית מוכרת: קהילות צפון מרוקו, החשופות לאי-יציבות פוליטית ולאלימות המתפרצת לסירוגין, מצאו ב"סלע" מקלט שבו יכלו להמשיך את חייהם הדתיים ולפתח את עסקיהם.
Gibraltar הציעה למשפחת למדנים כבני Bibas סביבה מיטיבה להעברת ידע מדור לדור. Bibas למד בילדותו ב-Gibraltar. הקהילה היהודית ב"סלע", שרובה ככולה הורכב מספרדים יוצאי Tétouan, שמרה על קשרים הדוקים עם מרכזי הלמדנות הגדולים של הים התיכון, ובמיוחד עם Livourne שבטוסקנה, שקהילתה היהודית נמנתה עם היוקרתיות והמשכילות שבאותה תקופה.
דווקא אל Livourne המשיך מסלולה של המשפחה. לאחר מות אביו, עבר הרב Bibas לעתיד לבוא להתגורר ב-Livourne שבאיטליה, ליד סבו; ל-Livourne הייתה קהילה יהודית מיוחסת ומלומדת ביותר. מסלול זה — Tétouan, Gibraltar, Livourne — משרטט את מפתה של יהדות ספרדית עולמית-רב-לאומית, שבה גברים, ספרים ורעיונות נעו בחופשיות מנמל לנמל. מסלול זה מכין את הקרקע להופעתה של דמות שהשפעתה עתידה הייתה לחרוג הרבה מעבר למסגרת הקהילתית ולנגוע בהיסטוריה הכללית של העם היהודי.
הדמות הבולטת ביותר בשושלת היא ללא ספק הרב Yehuda Aryeh Leon Bibas. הרב ד"ר Yehuda Aryeh Leon Bibas (או Judah Bibas), שנולד בסביבות שנת 1789 ונפטר ב-6 באפריל 1852, היה רב ספרדי המוכר בעיקר כאחד מאבות הציונות המודרנית הקדומים הנכבדים ביותר; הוא שימש גם כרב הראשי של Corfou, ביוון.
יליד Gibraltar במשפחת גולים מ-Tétouan, שנתחנך ב-Livourne ורכש בה תרבות יהודית ורחבה כאחת — דבר יוצא דופן לרב בן זמנו — גילם Yehuda Bibas סינתזה נדירה בין המסורת הרבנית לרוח התקופה. Bibas נולד ב-Gibraltar למשפחת יהודים ספרדים הצאצאים של מגורשי ספרד. תודעה עמוקה זו של הגלות, שירשה מן ההיסטוריה המשפחתית והלאומית, הזינה בו אמונה חלוצית.
מסלול חייו הוביל אותו לעמוד בראש אחת מהקהילות הספרדיות החשובות ביותר באדריאטי. בשנת 1831 נתמנה Bibas לרב הראשי של Corfou ביוון. ממעמד זה פיתח מחשבה נועזת, שקרא ליהודים שלא להמתין עוד בפסיביות לגאולה אלא לפעול באופן פעיל לשיבתם לארץ ישראל, להתחנך במדעים ובמלאכת הנשק, ולהכין עצמם לתחדשות לאומית.
השפעתו של Yehuda Bibas על ראשוני הוגי שיבת ציון הייתה מכרעת. מפגשיו עם דמויות נוספות מן היהדות הים-תיכונית תרמו להפצת רעיונותיו הרחק מעבר ל-Corfou. כרוניקה של רב בן-זמנו מעידה על כך: בשנת 1819 יצא זה האחרון בשליחות גביית כספים (שד"ר) לקונסטנטינופול, שם נפגש עם הרב Yehuda Bibas, שאידיאולוגיית העלייה שלו — השיבה לארץ ישראל — השפיעה עליו רבות.
בסוף ימיו קיים Yehuda Bibas בעצמו את המחווה שדגל בה: העלייה לארץ הקודש, שם נפטר בשנת 1852. מסלול חייו הופך אותו לחוליה חיונית שבין המשיחיות המסורתית לציונות המדינית, ומעניק לכלל שושלת Bibas ממד העולה על גבולות סיפורה של משפחה אחת ומתחבר לסיפורה של רעיון.
מה שבולט, בעיון על פני יותר משלושה מאות שנות ההיסטוריה של משפחת Bibas, הוא עקביותה של שליחות. משפחה של רבנים ורופאים שמוצאה מספרד, שילבו בני Bibas מדור לדור את הסמכות הדתית ואת מלאכת הרפואה. כפל הכשרה זה — התלמיד חכם המשולב עם הרופא הממשי — מקשר בין החכם הספרדי מימי הביניים לבין הרב המשכיל של Corfou, ועושה את Bibas לדוגמה מובהקת של האצולה הספרדית, יורשת מסורתה הגדולה של האנדלוס — מסורתו של הרמב"ם, שאף הוא היה רב ורופא כאחד.
מסלולה הגאוגרפי של המשפחה אוחז בזרמים הגדולים של גלות הספרדים: ספרד של ימי הביניים, מרוקו של המגורשים (פאס ואחר כך טטואן), Gibraltar הבריטית, Livourne שבטוסקנה, Corfou הוונציאנית ואחר כך היוונית, ולבסוף ארץ ישראל. פיזור זה לא היה התמוססות אלא זריעה: בכל תחנה מילא אחד מבני Bibas תפקיד בכיר — ראש קהילה בפאס, דיין ובונה בטטואן, רב ראשי ב-Corfou.
המסורת המשפחתית, שנשמרה בפרט בכרוניקות הקהילתיות הספרדיות, באה להעשיר ולעתים לדייק את העדות הארכיונית. שם שבו המסמכים מעידים על תפקידים ותאריכים, המסורה מוסרת סיפורי קדושה, יחוסים מפוארים וזיכרון חי של האנשים. המפגש בין שני הרשומות הללו — המבוסס והמועבר — הוא לב ליבה של ההיסטוריה של המשפחות הספרדיות הגדולות, שבה המסמך והאגדה משיבים זה לזה מבלי תמיד להתמזג. בעניין Bibas, צומת זה נותר פתוח: חלק מקשרי הייחוס נשארים סבירים אך אינם מתועדים לחלוטין, ועל ההיסטוריון הישר לציין את מידת ההשערה שבהם.
עד היום נישא שם Bibas בקהילות יוצאי ספרד בגולה, מצפון אפריקה ועד ישראל, ומנציח את הזיכרון של שושלת שעברה חמישה מאות שנות היסטוריה יהודית מבלי לזנוח מעולם את נאמנותה ללימוד ולשירות עמה.
סיפורה של משפחת Bibas נקרא כתמצית של ההרפתקה הספרדית כולה. נולדת בספרד של ימי הביניים, נזרקת לדרכי הגלות בגזרת 1492, הצליחה הלינאג' לבנות מחדש, בFès ובTetouan, נוכחות נכבדת, המשלבת את סמכות הדין הדתי עם אמנות הריפוי. משפחת רבנים ורופאים ממוצא ספרדי שמצאה מקלט במרוקו לאחר 1492, כללה הBibas את Abraham בין מנהיגי הקהילה הקסטיליאנית בFès בשנת 1526, ואת Ḥayyim, שנעשה דיין בTetouan בשנת 1575, ושם בנה את בית הכנסת הגדול.
מTetouan ועד Gibraltar, מLivourne ועד Corfou, נשאה המשפחה את שמה לאורך כל הים התיכון, עד שהגיעה לשיאה בדמותו של Yehuda Bibas. כחלוץ בולט של התנועה הציונית המודרנית ורבה הראשי של Corfou, הוא מסמן את השיא הרוחני של לינאג' שורשיה נטועים בתודעת הגלות ופניה מועדות אל השיבה.
בין הארכיון המבסס לבין הזיכרון המוסר, סאגת הBibas נותרת אובייקט היסטורי חי, שבו ידעה כל דור, לפי המילים שבהן מגדירה עצמה ייעודה, לרפא גופות, להנחות נשמות ולהכין, עד לרעיון השיבה עצמו, את עתידו של עמו.
