שם המשפחה Berda שייך לאותה קבוצה עצומה של שמות משפחה יהודיים מצפון אפריקה, שחקירתה השיטתית נפתחה, לגבי האזור הקולוניאלי הצרפתי, בידי הרב Maurice Eisenbeth. בספרו Les Juifs de l'Afrique du Nord : démographie et onomastique, שראה אור באלג'יר בשנת 1936, נטל על עצמו Eisenbeth לסקור, לסווג ולהסביר, ככל שהדבר היה ניתן, את שמות המשפחה שנשאו הקהילות הישראליות באלג'יריה, בתוניסיה ובמרוקו [Eisenbeth, 1936]. בהקשר זה מאושר השם Berda, לצד הגרסאות הכתיב השונות שהתעתוק מן הערבית-היהודית ומן העברית אל הכתב הלטיני יוצר כמעט בהכרח.
ההיסטוריה של שושלת פטרונימית בקרקע המגרבית אינה ניתנת לשחזור כגנאלוגיה רצופה ומתועדת מראשיתה. היא מתגלה דרך רמזים: צורת השם, פיזורו הגאוגרפי, הפנקסים הקהילתיים, רשימות משלמי מס הקהילה, כתבי הרבנים, ולאחר מכן גם פנקסי מרשם האזרחים שנולדו ממדיניות האזרוח. ספר זה מבקש לאסוף את מה שניתן לבסס, להבחין בין מה ששייך להיסק סביר ובין מה שנותר עלום, ולהציג ביושר את אזורי הצל. כפי שהזכירו גדולי חוקרי האונומסטיקה של עולם הספרדים, ובראשם Joseph Toledano, שם משפחה הוא ארכיון מוקטן: הוא מכיל בתוכו גאוגרפיה, מקצוע, צבע, תכונה גופנית או אופיית, ולעיתים מוצא רחוק [Toledano, 2003].
שושלת Berda, ככל שניתן לאחוז בה, קשורה בעיקרה לאזור קונסטנטין שבאלג'יריה ולתוניסיה — שני מרחבים שאף על פי שהפרידה ביניהם הפוליטיקה הקולוניאלית, הם יצרו רצף תרבותי וקהילתי ספרדי ויהודי-מגרבי אחד. ספר זה עוקב אחר חוט זה, מן השאלה האטימולוגית ועד לפיזורים בני ימינו בקרב הדיאספורה.
הבסיס התיעודי לכל חקר של שם המשפחה Berda נשאר מילון Eisenbeth. מתוכנן ככלי עבודה בעל אופי דמוגרפי ואונומסטי כאחד, הספר משנת 1936 מתעד את שמות המשפחה היהודיים בצפון אפריקה ומציע, כאשר המחבר סבור שהדבר אפשרי, הסבר לכל אחד מהם [Eisenbeth, 1936]. על פי הערך המשמש לנו נקודת מוצא, Eisenbeth מציין לשם משפחה זה ארבע גרסאות כתיב, דבר המעיד על חוסר היציבות האיות האופייני לתמלול שמות יהודי-מגרביים במסמכים מינהליים ודתיים.
ריבוי כתיבים זה אינו כלל חריגות: הוא הכלל. שם אחד, הנהגה בהגיות ניביות מקומיות ומתומלל לעיתים בידי סופר מובנה בעברית, לעיתים בידי קצין מצב אזרחי צרפתי, ולעיתים בידי רב המנסח שטר, יכול היה לקבל צורות שונות. Joseph Toledano מדגיש נקודה זו בעבודותיו: קיבוע האיות של שמות משפחה יהודיים צפון-אפריקאיים הוא תופעה מאוחרת, רחוקה מאוד מכניסת מצב האזרחי הקולוניאלי, ומשפחות רבות נושאות כיום כתיבים שונים שמקורם בגזע משותף אחד [Toledano, 1999]. יש לקרוא אפוא את הגרסאות של השם Berda כענפי כתיב של אותו גזע.
מבחינת המתודולוגיה, האונומסטיקה הספרדית מבחינה בין מספר משפחות גדולות של שמות: שמות מקומות (הנגזרים ממקומות מוצא), שמות משפחה הנובעים משם אב קדמון, שמות מקצוע, כינויים המתארים תכונה גופנית או אופי, ושמות ממוצא ערבי או ברברי. Paul Sebag, במחקרו המוקדש במיוחד לשמות היהודים של תוניסיה, מזכיר כי הרקע הלשוני היהודי-ערבי הוא המכריע להבנת רוב שמות המשפחה של אזור זה [Sebag, 2002]. להעמקה בהיבט המרוקאי של האונומסטיקה הספרדית, ספרו של Abraham Laredo נשאר ספר הייחוס, אף שהשם Berda שייך יותר לאזור אלג'יראי-תוניסאי [Laredo, 1978].
הזהירות מחייבת להימנע מהכרעה בשאלת האטימולוגיה המדויקת. בהיעדר פירוש מפורש וחד-משמעי, ראוי שלא להכריע באופן מלאכותי בין ההשערות האפשריות — מוצא יהודי-ערבי, כינוי, או שם מקום — ולהשאיר את הפרשנות לפרק הבא.
השאלה על מקור השם Berda מגייסת את מכלול כלי האונומסטיקה הספרדית. מספר כיוונים, שאינם שוללים זה את זה, ראויים להצגה, תוך הדגשה שאף אחד מהם אינו יכול, במצב הדברים הנוכחי, להיחשב ודאי.
השערה ראשונה, נפוצה לגבי שמות בעלי מורפולוגיה זו, מפנה אל המילון היהודי-ערבי. חוקרי האונומסטיקה של העולם התוניסאי, בעקבות Paul Sebag, הראו כמה שמות משפחה נגזרים משורשים ערביים המציינים חפץ, מלאכה, תכונה או צבע [Sebag, 2002]. כיוון שני אפשרי לשמות צפון-אפריקאיים הוא לראות בשם כינוי שהפך תורשתי, לפי המנגנון הקלאסי שתיאר Toledano, שבו כינוי אישי עובר בירושה ומתגבש לשם משפחה [Toledano, 2003]. כיוון שלישי ואחרון הוא זה של שם מקום או שם מוצא גיאוגרפי, הנפוץ באוכלוסייה שידעה נדידות פנימיות במגרב כמו גם תוספות שבאו מחצי האי האיברי לאחר 1492.
כאן יכולים המסורת המשפחתית והארכיון להשיב זה לזה. במקום שבו הזיכרון המועבר מייחס את השם לאב קדמון אפוניים או למקום מוצא, הארכיון האונומסטי מזמין לדקדוק: הוא מאשש לעיתים את הסבירות של שורש מסוים, אך הוא אינו מאמת לעולם כשלעצמו אגדה גנאלוגית. Toledano מזכיר כי משפחות ספרדיות רבות מטפחות זיכרון מוצא איברי — זכר הגירוש של 1492 והתיישבות הmegorachim במגרב — אך זיכרון זה, יקר ערך כנרטיב זהותי, יש לטפל בו בזהירות בשטח הדוקומנטרי הקפדני [Toledano, 1999].
לסיכום, אטימולוגיית השם Berda יש להציג כצרור של השערות סבירות ולא כוודאות. הגישה הישרה היא לנסח את האפשרויות, לסדרן לפי הסתברותן הלשונית והגיאוגרפית, ולהכיר בכך שהמילה האחרונה תשתייך לתיעוד מדוקדק יותר — פנקסי קהילה, שטרות נוטריוניים רבניים — שגישתו נותרת, עבור לינאה זו, חלקית.
הקונסטנטינואה מהווה אחד ממוקדי התיעוד העיקריים של שם המשפחה Berda. אזור זה שבמזרח אלג'יריה הכיל קהילות יהודיות עתיקות, שחלקן טענו לעתיקות המתחילה הרבה לפני הכיבוש הערבי, וששינו פניהן עמוקות עם ההתיישבות הצרפתית החל מ-1830, ולאחר מכן עם צו Crémieux משנת 1870, אשר העניק בבת אחת אזרחות צרפתית לישראלים הילידים של אלג'יריה.
השתרשותה של לינאה בקונסטנטינואה ניכרת דרך המוסדות הקהילתיים: קונסיסטוארים, בתי ספר, אגודות צדקה, חברות לימוד ולגמילות חסדים. קהילת Constantine, מן החשובות שבמדינה, נודעה בעוצמת חייה הדתיים ובדמויות רבניות בולטות. היישובים שבסביבותיה — ובכללם, מערבה יותר, מרכזים כגון Sidi Bel Abbès שארכיוניהם הרבניים נשמרו ונחקרו — מספקים את סוג התיעוד המאפשר לעקוב אחר משפחה לאורך זמן: נישואין, פטירות, תרומות לפולחן, תפקידים קהילתיים [Archives rabbiniques de Sidi Bel Abbès].
תולדות היהדות האלג'יראית בתקופה זו מצטיינות בדינמיקה כפולה. מצד אחד, הצרפות מואצת: אימוץ השפה הצרפתית, לימודים בבתי הספר של Alliance israélite universelle ושל הרפובליקה, עלייה חברתית דרך המקצועות החופשיים והמסחר. מצד שני, הישארותה של זהות דתית וקהילתית עזה, המוזנת על ידי בתי הכנסת ומוריהם. André Goldenberg, בפרסקו הנרחב שהקדיש ליהודי צפון אפריקה, הראה כיצד ידעו קהילות אלה לשלב נאמנות למסורת עם פתיחות לעת החדשה, באיזון שהיה לעתים רעוע [Goldenberg, 2014]. בהקשר זה נטלו נושאי שם Berda, כמו כל כך משפחות אחרות, חלק בחיים הכלכליים, הדתיים והאסוציאטיביים של עריהם.
המוקד הגדול השני של שושלת Berda נמצא בתוניסיה. היהדות התוניסאית הציגה פיזיונומיה שונה מזו של אלג'יריה, בייחוד בשל הדו-קיום של שני מרכיבים: הTwansa, יהודים ילידים דוברי יהודית-ערבית, והGrana, יהודים ממוצא ליבורנאי ואיברי שהתיישבו בתוניס, נושאי תרבות וטקס משלהם. דואליות זו עיצבה לאורך זמן את החיים הקהילתיים של המדינה.
היסטוריית הקהילות התוניסאיות בפנים הארץ ובחוף מספקת מסגרת יקרת ערך למיקום שושלת. מחקרה של Claire Rubinstein-Cohen על קהילת Sousse עוקב, לאורך מאה שנה, אחר המעבר מחברה יהודית "מזרחית" לחברה שהולכת ומתמערבת, בהשפעת הפרוטקטורט הצרפתי שנוסד ב-1881, בית הספר, העיתונות והשינויים הכלכליים [Rubinstein-Cohen, 2011]. מודל התפתחות זה — ממזרחיות להתמערבות — תקף, עם וריאציות מקומיות, לכלל הקהילות התוניסאיות שבהן יכול היה שם Berda להיות נוכח.
מבחינה אונומסטית, נוכחות אותו שם משפחה משני צידי הגבול האלג'ירי-תוניסאי אינה מפתיעה כלל. Paul Sebag תיעד את תנועת המשפחות והשמות בכל המרחב המגרבי, כאשר הגבולות הקולוניאליים לא חפפו כלל את הרשתות הקהילתיות הקדומות [Sebag, 2002]. כך יכול היה אותו גזע פטרונימי אחד להתפשט בין ה-Constantinois ותוניסיה, באמצעות נישואים, מסחר והגירות. עם זאת, יש להיזהר מלהניח רציפות גנאלוגית ישירה בין הענפים: הנשיאה באותו שם אינה ראיה לקרבת דם, ורק תיעוד נומינטיבי יאפשר לקבוע קשר משפחתי. במצב הדברים הנוכחי, הדו-קיום של שני המוקדים נמצא בגדר הסביר יותר מאשר המוכח.
כל שושלת יהודית ממגרב מבינה את עצמה תחילה דרך המסירה הדתית והתרבותית שלה. גם כאשר הדמויות הפרטיות נעלמות מן התיעוד, ניתן לשחזר בנאמנות את המסגרת הרוחנית שבה חיה משפחה כמו Berda.
החיים הדתיים התארגנו סביב בית הכנסת, הלימוד ומחזור החגים. המורים — רבנים, דיינים (שופטי בית הדין הרבני), חזנים (שליחי ציבור), סופרים — הבטיחו את המשכיות ההלכה ואת לכידות הקהילה. זיכרון המשפחות שומר פעמים רבות את הדמות של קדמון בעל השכלה, של נדבן לבית הכנסת, של איש יראה ותמים. סיפורים אלה, המועברים מדור לדור, מהווים מורשת בלתי-מוחשית שראוי לאספה ככזו: לא כדברי ימים שנבדקו, אלא כזיכרון חי הנושא משמעות זהותית.
המסורת הפילוסופית והרוחנית של היהדות הספרדית מציעה את הרקע האינטלקטואלי של מסירה זו. יצירת הרמב"ם, שMaurice-Ruben Hayoun הראה את מרכזיותה למחשבה היהודית הים-תיכונית, השקתה את תרבות הלמדנים המגרבים [Hayoun, 1994]. ביתר שאת, תולדות הפילוסופיה היהודית, ממקורותיה בימי הביניים ועד התפתחויותיה המודרניות, מאירות את האופן שבו קהילות צפון אפריקה גיבשו את נאמנותן לתורה יחד עם פתיחות לשכל [Hayoun, 2023]. דוגמתן של שושלות אחרות של "מעבירי מחשבה", כזו שעקב אחריה David Encaoua למשפחת Encaoua, ממחישה את תפקידן של המשפחות במסירת מורשת אינטלקטואלית ורוחנית מדור לדור [Encaoua, 2018].
לגבי שושלת Berda, בהיעדר דמויות רבניות המתועדות בשמן במקורות הנגישים, הנאמנות מחייבת להציג פרק זה תחת אות הזיכרון המועבר ולא תחת אות הארכיון המבוסס. את מה שניתן לקבוע הוא שמשפחה זו השתייכה לעולם דתי עשיר ומובנה, שקווי מתארו הכלליים ידועים היטב.
אמצע המאה העשרים מסמן שבר מכריע עבור כלל יהדות צפון אפריקה, ועל כן גם עבור שושלת Berda. עצמאות תוניסיה (1956) ואחריה אלג'יריה (1962), שהתרחשו על רקע מתחים שקדמו להן וליוו אותן, גרמו לעזיבה כמעט מוחלטת של הקהילות היהודיות מארצות אלו.
עבור יהודי אלג'יריה, אזרחים צרפתים מאז צו Crémieux, ההגירה הייתה ברובה הגדול לעבר צרפת המטרופוליטנית בשנת 1962, במסגרת גל הרפטריאציה הגדול. עבור יהודי תוניסיה, הפיזור הופנה הן לצרפת והן לישראל. במשך שנים ספורות נעקר עולם קהילתי בן מאות שנים ונשתל במקומות חדשים. André Goldenberg תיאר את קצו של עולם זה כשיאו של תהליך היסטורי ממושך — גם עקירה וגם התחלה מחדש [Goldenberg, 2014].
בגולה שנולדה מתוך גלות זו, שיקמו המשפחות הצפון-אפריקאיות, ובהן משפחות Berda, רשתות קהילתיות, בתי כנסת ששמרו על מנהגי כל ארץ מוצא, וזיכרון הנקשר בערים שנעזבו. האונומסטיקה הפכה אז לכלי מפגש מחדש: השם, שנקבע מעתה על ידי מרשם האוכלוסין, שימש כחוט לחיבור מחדש עם מקור וזהות היסטורית. זוהי בדיוק הפונקציה שממלאים המילונים האונומסטיים הגדולים של Eisenbeth, של Toledano ושל Sebag, שהפכו לכלי שיקום גנאלוגי בידי הצאצאים [Toledano, 2003] [Sebag, 2002]. הביבליוגרפיה המקיפה שריכז Robert Attal מציעה בנוסף שער כניסה ממצה אל מכלול הספרות המלומדת אודות יהודי צפון אפריקה [Attal, 1993].
כך, שושלת Berda, שנולדה במגרב, חיה היום ברובה בגולה הצרפתית והישראלית, נושאת עמה שם שנותר העדות הממשית ביותר להיסטוריה ים-תיכונית ארוכה.
בסיום מסע זה, מתגלה שם המשפחה Berda כמקרה לדוגמה של שמות משפחה יהודיים מצפון אפריקה: מתועד במילון האונומסטי של Eisenbeth עם ארבע גרסאות כתיב [Eisenbeth, 1936], משורש עיקרי באזור Constantinois ובתוניסיה, ונשוא על ידי קהילה שעברה את תקופת הקולוניזציה, ההשכלה האזרחית ולאחר מכן הגלות.
מה שהארכיון קובע בוודאות — קיומו של השם, גרסאותיו, אזורי התיישבותו — נבדל בבירור ממה שהזיכרון מוסר וממה שההשערה מציעה. האטימולוגיה המדויקת נותרת בגדר ספק, מתנדנדת בין שורש יהודי-ערבי, כינוי תורשתי ושם טופוגרפי, מבלי שניתן לראות באף כיוון מסקנה סופית. הדמויות הפרטניות של הלינאז' נמלטות ברובן, בהיות המקורות הנגישים במצבם הנוכחי, מן התיעוד הנומינטיבי. משום כך ביקש ספר זה לסמן בכנות, פרק אחר פרק, את הגבול שבין המבוסס, הסביר והמועבר בסיפור.
ההיסטוריה של Berda שותפה בכך להיסטוריה של כלל היהדות המגרבית: היסטוריה של המשכיות ושל שבר, של שורשים ושל פיזור, שהשם עצמו הוא שומרה האחרון. על הצאצאים ועל החוקרים יהיה, בצולבם פנקסי קהילה, שטרות רבניים וזיכרונות משפחתיים, לפרט את מה שהספר הנוכחי לא יכול היה אלא לשרטט בקווים כלליים.
